ראיון עם אבי נשר, חלק ג’

חלק א’

חלק ב’

חלק ג’: סוף יוני 2007. “הסודות” כבר בקולנוע. הביקורות, כרגיל שסועות. מתסכל? * ומה הקטע עם הבחורות הערומות? * ועל הרצון הילדותי להכרה גורפת

אבי נשר מתחיל להרגיש את הדז’ה וו. סרט חדש שלו יוצא לבתי הקולנוע, הברנז’ה מתנפלת עליו בגילויי איבה, והקהל מתנפל על הקופות. בסוף השבוע הראשון לצאת סרטו החדש “הסודות” צפו בסרט כמעט 21 אלף איש, בתום עשרה ימים המספר הוא כבר 57 אלף. יותר מ”סוף העולם שמאלה” באותו פרק זמן. לא ברור מה זה אומר לגבי מספר הכרטיסים הסופי, אבל לפחות בשבוע הבכורה נרשם קרע בין חלק גדול מהמבקרים הבכירים בכלי התקשורת המרכזיים, שלא אהדו את הסרט, ובין הקהל שבא להציץ לבנות המדרשה מתחת לחצאית. וזה משונה, כי בשנים האחרונות נרשם איחוד היסטורי בין הקהל והביקורת בכל הקשור לקולנוע הישראלי. הסרטים שהפכו שוברי קופות – “אביבה אהובתי”, “בופור”, “חתונה מאוחרת” – גם זכו לשבחים מצד הביקורת והעמיתים בתעשייה. ואז בא נשר ומחזיר את העסק לשנות השבעים, אז המבקרים נחרו בבוז כלפי הסרטים שזכו להצלחה קופתית. בין השאר ל”הלהקה”, סרט הבכורה של נשר. “יש כאן משהו שמאוד מזכיר את התהליך שהיה עם ‘סוף העולם שמאלה’, וגם את התהליך שקרה עם ‘הלהקה’, ‘דיזנגוף 99’ ו’זעם ותהילה'”, אומר נשר כמה ימים אחרי בכורת סרטו, כשהמתח והחרדה אל מול קבלת הפנים הצוננת של התעשייה התחלף באנחת רווחה אל מול תגובות הקהל. “אז מה זה אומר? שגם הסרט הזה נועד להצלחה וזכות בדיעבד בסטטוס של ‘נכס צאן ברזל’ אבל בזמן אמת צפוי לזכות לגילוי איבה מצד האקדמיה? התשובה כבר ידועה. איך יכול להיות שחלק מהמבקרים ומחברי האקדמיה ראו סרט אחד והקהל ראה סרט אחר? וב’קהל’ אנחנו מדברים על פרופסורים לפיזיקה, נהגי מוניות, מורים לספרות, רס”רים בקבע, סופרים נחשבים וכו’. וזה הוא בדיוק אותו קהל של ‘בופור’, ‘אביבה אהובתי’, ‘הכלה הסורית’, ‘כנפים שבורות’ ו’חתונה מאוחרת’. אני מרגיש שיש כאן משהו מגמתי”.
זה מתסכל? או שאהדת הקהל מספיקה לך?
“התשובה המיידית, הילדותית, העצובה, היא: כן, זה קצת מתסכל. אבל אז אני נזכר בדרכה של נעמי ב’הסודות’ ואדי הקצב ב’זעם ותהילה’, ואל בנג’מין ב’חוקר המס’ וניקול ושרה ב’סוף העולם שמאלה’ ואני מזהה שגם אני, כמו הדמויות שלי, מתנגח עם ראשי, וזה מכאיב, בסוג של קיר, ושבעצם ההתנהלות הפנימית של הסרט חוזה את ההתנהלות החיצונית של הסרט”.
אז מה יש באבי נשר וסרטיו שכל כך מכעיס את האקדמיה וחלק מהמבקרים? הרי בואו נודה עם יד הלב: “הסודות” אינו פחות טוב מ”דיזנגוף 99″. אז איך האחד הפך לסרט פולחן שכיף לראות שוב ושוב בטלוויזיה, ואילו האחר, החדש, זוכה בקרב כמה ממכריי הטובים לנחירות בוז מתנשאות. האם זה רק התרפקות רטרואקטיבית, הגעגוע לנוסטלגיה? ואולי יש משהו בנשר עצמו שפשוט מעצבן את עמיתיו. גם את זה שמעתי לא מעט בשבועות האחרונים. התחושה היא שהוא לא “אחד משלנו”. וכך, כשהוא היה קולנוען צעיר הוא זכה לבוז מצד מבקרים קשישים שלא הבינו מה הוא רוצה, ואחרי שחזר מגלותו בלוס אנג’לס הוא כבר הבמאי המבוגר, הוותיק, המנוסה, המקצוען שנחשב מיושן מדי בקרב עמיתיו הצעירים יותר. “אני בפירוש מרגיש שיש אנשים שמנסים לחבל בסרט”, אומר נשר. “אבל כך גם היה בסרטים הקודמים. אפרים קישון עבר חוויה דומה. גם אורי זהר. כשאני עובר את המתח הזה בשבועות שלפני יציאת הסרט, אני לפעמים מבין למה זהר ברח מהכל וחזר בתשובה”.
הרשו לי להרים את המסך ולאפשר לכם הצצה מאחורי הקלעים של כתבה זו. כבר שנים שחיפשתי תירוץ ובמה לראיין את נשר באריכות וביסודיות על סרטיו. יש לו גוף עבודות מרשים ומפואר ועקבי להפליא. הוא בעיני אחד הבמאים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל במערכת “7 לילות” ניטש ויכוח ער, סוער, יצרי, סביב הסרט ויוצרו. היו חסרות רק שתי משכתבות מעורטלות ואפשר היה להפוך את זה לסרט של אבי נשר. במאי משמעותי? היו כאלה שלא היו מוכנים לשמוע על כך. “במאי בינוני”, “אשמאי זקן”, “שבע רצון מעצמו”, “מתחנף”, “יחצ”ן מעולה ולא במאי”. משפט ששמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים היה “מה האובססיה של האיש הזה עם עירום?”, לו עניתי “אותה אובססיה שהיה לסם פקינפה עם קליעים. אני דווקא מעריך את זה”. אבל אני לא המרואיין כאן.
נדמה לי שרוב הביקורות השליליות או המזלזלות התמקדו בקשר הלסבי בין שתי הגיבורות ובעירום. זו פעם שלישית שאתה מציג בחורות מעורטלות ובחורות מתגפפות, אחרי “דיזנגוף 99″ ו”סוף העולם שמאלה”. מה אתה עונה לאלה שמאשימים אותך בניצול ציני של העירום או בנטייה לאירוטיקה זולה?
“זה אירוני בעיניי שמתעסקים דווקא עם הלסביוּת ועם הצדדים המיניים של הסרטים שלי. בחיים שלי תשוקה, ולעיתים אובססיה, שיחקו תפקיד מרכזי, לטובה ולרעה, ותהליך הנגיסה בפרי עץ הדעת ריתק אותי. ובקשר ליחסים שבין שתי הבנות בסרט: בכל סרט שביימתי בישראל היתה מערכת יחסים של חברוּת בין שניים הנפגשים בתחילת הסרט. בסרטים המוקדמים שלי הם שני בנים: גידי וסוויסה ב’הלהקה’ ו’דיזנגוף 99′, ג’וליאנו מר ורוני פינקוביץ’ ב’זעם ותהילה’. בסרטים המאוחרים אלו שתי בנות. בכל הסרטים האלה יש תהליך חקירה של גבולות מיניים. ב’הלהקה’ מנחם עיני מספר שהיה לו ניסיון הומוסקסואלי וכי הוא ‘אוהב כל דבר יפה, לא חשוב אם זה גבר או אישה’. ב’דיזנגוף’ כולם בודקים כל גבול אפשרי, ב’זעם ותהילה’ יש התנזרות מוחלטת, גם סוג של בדיקת גבול, מכל קשר אמוציונלי או מיני. ב’סוף העולם שמאלה’ יש נשיקה בין שתי הבנות שבאה במפתיע וגם נעלמת במפתיע, שהיא פועל יוצא של חיפוש זהות והגדרת זהות כשהאקט הרומנטי והמיני המשמעותי הוא של נטע גרטי עם המורה הצבר, איתו היא בודקת את הגבולות שלה. במובן זה בדיקת הגבולות של נעמי ומישל מצטרפת ללייט-מוטיב שקיים אצלי כבר קודם. כל מבקר רשאי כמובן להתחבר או לא להתחבר ללייט-מוטיב של יוצר אבל לפקפק בלגיטימיות האמנותית של המוטיב – זו כבר אמירה בעייתית של אנשים המבקשים שליטה בלעדית על סדר היום התרבותי.
“אלונה קמחי, שמאוד אהבה את הסרט, וחשה שדווקא יש בו תום, אמרה לי שהיא בכלל לא ראתה בסצנות האינטימיות פטיש או מניפולציה מסחרית, אלא איתור הרגע שבו אתה נעשה מודע לכוח המשכר, ההרסני, והממכר של תשוקה. היא אמרה שבחייה זה היה רגע מכונן. גם בחיי”.
אז אחרי שכבר את התהליך הזה כמה פעמים, למה אתה עדיין נסער ממנו? אתה לא צופה מראש שמה שקרה הוא שיקרה?
“לפעמים יש הרגשה שזה באמת אידיוטי. שאני נלחם מלחמה גדולה שעניינה לא הצלת חיי אדם או תיקון עוול חברתי אלא התעסקות במשהו שבעצם, כדברי היצ’קוק, הוא “רק סרט”. אולי באמת כדאי שכבר אתבגר. אבל למרות שיש משהו נלעג וביצתי בהתכתשות הזו עם חלק מהברנז’ה, אני מוצא עצמי נגרר למלחמה הזו כי סרט הוא כמו ילד, ואתה חייב לעשות הכל כדי להגן עליו מפני רוחשי הרע. ואז אתה מרגיש קצת פחות אידיוט כי להילחם על האגו שלך זה קצת פתטי אבל המלחמה כאן היא על הילד המשותף לך ולחבריך ושותפיך ליצירה. ומכיוון שקולנוע היא אמנות יצירה משותפת, אתה מופקד על הגנת ‘הילד שלנו'”.
וזה לא בכלל קשור לאגו?
“זו מלחמת תרבות. והיא לגיטימית. המבקרים שקוטלים את סרטיי הם אותם מבקרים שקטלו גם את ‘חייל הלילה’ ואת ‘ליקוויד סקיי’, סרטים בהם אני תמכתי כשהייתי מבקר. וזה יהיה נאיבי מצידי לחשוב שזה אי פעם ישתנה. אז כן, יש לאמנים צורך מטופש מגוחך שכולם יאהבו אותם. לצערי זהו צורך אבסורדי שיש גם לי, ואני עושה כל מאמץ להיפטר ממנו. אני חייב להודות שעוד לא לגמרי הצלחתי. אין לי עור עבה במיוחד ואני פגיע כמו כל אחד אחר, אבל יש רגעי חסד מופלאים. יום אחרי שהסרט יצא לבתי הקולנוע ניגשו אלי לפחות חמישה אנשים, כל אחד בנפרד, להודות לי עבור הסרט ולומר לי איזה חוויה מפעימה זו היתה עבורם. זהו רגע שבו אתה חושב שאולי תעשה עוד סרט, ושבו אתה מבין שקולנוע נעשה כדי לגעת באנשים ולגרום להם לחשוב ולהרגיש, וגם לצחוק ולהסתחרר. ברגע כזה אני מבין שאולי יש משהו מוטעה בצורך להכרה גורפת”.

אחרית דבר…