התיקונים של אבי נשר. שיחה. יוני 2007

חלק א': ובו מסופר על הפרויקטים האפשריים של אבי נשר עם אמיר גוטפרוינד וארי דה לוקה * אני קורא את התסריטים החדשים של נשר * נשר מתלבט אם לביים מותחן ריגול אמריקאי * ודוד גורפינקל אומר משפט יפה ומרגש

אבי נשר עובד כבר על סרט חדש. יקראו לו "החברים". אולי זה יהיה הסרט הבא שלו, ואולי הוא יביים אותו רק בעוד שלושה סרטים, אבל העבודה עליו כבר התחילה. וכך, עם השם הפשוט והישיר, ממצה נשר את אחד המוטיבים העיקריים של סרטיו. החברים, החבורה, האחווה, הנאמנות. סרטו החדש "הסודות", הראשון מאז ש"סוף העולם שמאלה" הביא כמות נדירה של 450 אלף צופים לפני שלוש שנים, ממשיך את הקו הנושאי הזה. התפאורה השתנתה, ואחרי להקה צבאית, דירה תל אביבית, תא מחתרת ועיירת פיתוח, עלילת הסרט החדש ממוקמת במדרשת בנות בצפת. וגם כאן, כמו בכל סרטיו, מתלכדת לה בחדר אחד חבורה. הם היו זרים זה לזה לפני רגע, ועכשיו נרקמת ביניהם מעין ברית סתרים, זה הם נגד העולם. במקרה של "הסודות", סרטו הנשי והמסוגנן ביותר של נשר, החבורה היא של בנות שלא הכירו קודם, כל אחת מרקע שונה, וכולן מוצאות עצמן שותפות לתהליך שמובילה זו שהיא הכי עקשנית. אניה בוקשטיין, בתפקיד הנערה שבעקבות מות אמה לא מוכנה להתפשר על חיים אפרוריים של חתונה, ילדים ובישולים בתור אשת רב, היא הגידי גוב או הג'וליאנו מר של העלילה הזאת. כמותם גם היא רצה בכל כוחה עם הראש בקיר, מנסה לשבור את החוקים. כמותם, גם היא תגלה שהעוצמה בה נוגח הראש בקיר היא אותה עוצמה בה הקיר מחזיר.

את חיבתי לאבי נשר אני מתקשה להסתיר. גם אני, כמו כולם, לא מצליח לזפזפ כש"הלהקה" משודר בפעם האלף בטלוויזיה. אני חושב שחצי מ"דיזנגוף 99" הוא סרט נפלא. אני משוכנע ש"זעם ותהילה", הסרט שצילק אותו בגלל ביקורות קטלניות והתעלמות מוחלטת מצד הקהל, הוא אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי, ויש לי חיבה משונה ל"הפחדנים" ול"שוברים", שני סרטיו הזניחים יותר, שיש בהם קסם מחתרתי. אבל בעיקר, אני חושב שמותחני הפעולה הזולים (יחסית) שביים בתחילת שנות התשעים בהוליווד הם בי-מוביז משובחים, והם הציבו את נשר על מסלול הוליוודי שאני משוכנע שהיה יכול להוביל אותו גבוה יותר מהיכן שהיה, אלא שהוא העדיף לוותר עליו. "הסודות" הוא סרט שריגש אותי, בעיקר בסופו היפה והסוחף, אבל ביני לבין עצמי, בסודי סודות, אני עדיין מייחל ליום בו נשר יחליט שהוא חוזר לביים מותחני פעולה. אבל נשר, כשאני מביע בפניו את משאלתי, לא בטוח שהיא תיענה. "החברים" האלה, מבחינתו, זה עניין ישראלי. זו לא רק אחווה, זה לקשור את גורלך לאנשים שאתה מגלה שאתה לא יכול להתנתק מהם. או לא רוצה. והוא, הוא גילה לפני כשבע שנים, לא מסוגל להתנתק מכאן.

אחת לתקופה יוצא לי לדבר עם נשר, להתעדכן, אוף דה רקורד, בפרויקטיו ולדבר על מה שקורה בקולנוע בארץ, בעולם. אני משתדל להתעדכן ככה עם כמה יוצרים שאני מאוד מעריך, אבל שיחות הקולנוע איתו מרתקות במיוחד. נשר, שהתחיל את דרכו כמבקר קולנוע, כתב רצנזיות קולנוע מבריקות ב"7 ימים" וב"מוסף הארץ" בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בהן הילל, באופן בלתי טיפוסי לבון-טון הביקורתי של אז, את הקולנוע האמריקאי, והתייחס גם לבי-מוביז, הזוכים לרוב להתעלמות כאן, כסוגה בעלת תוקף אמנותי.
עכשיו נפגשנו בפעם הראשונה לשיחה שכולה לציטוט. אותי סיקרן לראות איך נראה יום עבודה שלו. כמה עבודה כבר אפשר לבצע כשמשרדך נמצא במתחם סי אנד סאן מטר מהבריכה – ועוד בשבוע בו כל המשפחה עברה לישון במשרד בשעה שהדירה בבניין הסמוך משתפצת (ומתעכבת). אבל רצף הטלפונים, שגרם לשיחתנו להימשך שעות על גבי שעות, הוכיח לי שבכל זאת נעשית שם עבודה. הנה נכנסת שיחה מדודי זילבר, המפיק של סרטיו האחרונים של נשר, שרוצה לדון בסוגיות ליהוק ל"הר אדוני", העיבוד לספרו של ארי דה לוקה שנשר אמור לביים בקרוב. והנה מתקשר אמיר גוטפרוינד, שכותב את הספר "החברים" שעליו יהיה מבוסס סרטו העתידי של נשר. ואז מתקשר אבנר פיינגלרנט, מנהל פסטיבל קולנוע דרום ש"הסודות" היה סרט הפתיחה שלו, לעדכן שבמצוות פיקוד העורף הפסטיבל נאלץ לעבור משדרות לנתיבות. ואז מגיעה הבשורה שפאני ארדן, שהיתה אמורה להגיע לבכורה, לא מגיעה. ואז שוב פיינגלרנט: יש אוהל בו יתקיים הפסטיבל, יש מקרנה, אבל הסאונד רק במונו, מה עושים? ואז מתקשרת שרון הראל, שותפתו של נשר לכתיבה ולהפקה של "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", ש"הסודות" הוא סרט הקאמבק שלהם. היא קפצה ליומיים לישראל והם יוצאים לארוחת ערב. היא מנסה לשכנע אותו לביים מותחן ריגול, והיא די משוכנעת שהיא תצליח לסדר את מייקל דאגלס לתפקיד הראשי. גו, שרון, גו!
ובין צלצול לצלצול, אנחנו משוחחים.

בוא נעשה סדר בפרויקטים שלך. מה קורה עם "הר אדוני"? זה קורה? יש כבר ליהוק?

"'הר אדוני' קורה, אבל יש מלחמות גדולות בין כל השותפים סביב הליהוק. יש שתי קללות בעולם הקולנוע: האחת, שהתסריט שלך לא מוצא חן בעיני אף אחד. השנייה: שהתסריט שלך כן מוצא חן, אבל בעיני האנשים הלא נכונים. ובגלל שהסרט יצולם באיטליה יש לנו שותפים איטלקיים ושותפים צרפתיים. כשאתה עושה סרט ישראלי העונג הצרוף הוא שאתה יכול ללהק את מי שאתה רוצה. אין לך שום התערבות חיצונית בתהליך הליהוק. להבדיל מסרט אמריקאי בו הליהוק מוכתב לך וכמעט ואין לך שליטה עליו. בסרט אירופי מסוג זה אתה נמצא במעין מצב ביניים, כשלשותפיך יש איזשהו עניין להתערב בליהוק. והתסריט הגיע לידי סוכנים אמריקאים שמאוד התלהבו ממנו והם התחילו להציע לנו שמות של שחקנים אמריקאים מפורסמים לתפקיד הראשי. ומרגע שההצעה הזאת עלתה, השותפים האיטלקיים נורא נדלקו על הרעיון שיהיה לסרט כוכב אמריקאי. זה אבסורד שכוכב אמריקאי יגלם את ראפניילו. זו טעות איומה".

גיבור "הר אדוני" הוא רפאניילו, גיבן נפוליטני קשיש, יהודי, ניצול שואה ודובר איטלקית. "ואם תלהק את ריצ'רד גיר לתפקיד הזה הרגת את הסרט", אומר נשר. "אף אחד לא יאמין לו. אז אני עונה להם 'על גופתי המתה'. המשפט הקבוע שלי מול האיטלקים הוא שאני מוכן להתפשר כל עוד עושים מה שאני רוצה".

ואת מי אתה רוצה?

"אני רוצה את ברונו גנץ. הוא יהיה נהדר. אבל האיטלקים משום מה להוטים לראות שם שחקן אמריקאי, כדי שיהיה יותר קל למכור את הסרט לקהל בעולם. דבר אחד אני יודע: בעריכה אפשר לפתור הכל, חוץ מליהוק. אם ליהקת לא נכון, הלך הסרט. אבל מבחינתי אם העניין הזה לא ייפתר, שלא יהיה סרט. אבל אני מאמין שהעניין ייפתר. אחד הרעיונות שהיו לנו לאחרונה ושאותם אנחנו מנסים לקדם הוא ללהק לתפקיד המשני של הנגר שחקן צרפתי בעל שם ובעל גוף, וככה להגדיל את האחוזים של המפיקים הצרפתיים בסרט על חשבון המפיקים האיטלקיים ואז עניין הליהוק ייסגר בין המפיק הצרפתי למפיק הישראלי. אני מחכה בסבלנות. זו הסיבה שאני משתדל תמיד לעבוד על כמה פרויקטים במקביל, כדי שאני לא יותר מדי אקשר נפשית לפרויקט ומרוב נואשות לעשות אותו אני אתחיל להתפשר".

"הר אדוני" יהיה הסרט הראשון שנשר יביים שלא יהיה מבוסס על תסריט מקורי פרי עטו אלא על עיבוד ממקור ספרותי. הפרויקט השני, "החברים", מסקרן לא פחות. במה שנשמע כמו חיבור בין סופר לקולנוען, באופן המזכיר את העבודה של יוסף סידר ורון לשם על "בופור", נשר עובד כעת עם אמיר גוטפרוינד על סיפור רחב יריעה שהם רוקמים במשותף, שגוטפרוינד יהפוך לספר ונשר יהפוך לתסריט.

איך נולד הפרויקט הזה?

"זה התחיל קודם כל מזה שהעבודה שלי מול ארי דה-לוקה היתה מאוד מהנה. תמיד נרתעתי מעיבודים לספרים, כי אין ברירה אלא לשנות דברים ותמיד הסופר יוצא לא מרוצה מהתהליך ומתלונן שזה לא היתה כוונתו. ולמה לי כתסריטאי להיכנס למקומות האלה? הרי גם אני שונא כשמשנים לי את התסריט. אבל דה-לוקה היה מאוד מעורב בעבודה, ושיתף פעולה והוא היה מרוצה ועבדנו על העיבוד יחד. זה היה כמו לנגן ג'ז עם מוזיקאי מאוד מוצלח. ואז לדודי זילבר (המפיק של "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות", כמו גם "אביבה אהובתי" ו"בופור") היה רעיון: לעשות סרט שיתעד את סיפורו של הדור שלי. סרט שיתחיל ב-1968 ויגמר ברצח רבין ב-1995. הבנתי שזה יכול להיות סרט בו אני אברר עם עצמי מה זה הדבר הזה שמושך אותי למדינה הזאת".

אז למה ספר ולא ישר לכתוב תסריט מקורי?

"כי אחרי שדודי זילבר הציע את הרעיון הבנתי שהסרט הזה חייב להתחיל מספר. זה רעיון כל כך רחב יריעה שמישהו צריך לכתוב אותו על גבי 500 עמודים לפני שמנסים לכווץ אותו לסרט. קראתי את 'שואה שלנו' ומאוד נהניתי ופנינו לאמיר. העבודה איתו מרתקת. עבדנו יחד על הסיפור והוא ישב לכתוב גרסה לספר שהוא כבר שלח לי. הוא ביקש שאכתוב לו כל הערה שיש לי. אמרתי לו 'אוקיי, על אחריותך' וישבתי וכתבתי 40 עמודים של הערות והצעות ושאלות. ובדיוק היום קיבלתי את הגרסה השנייה. כבר מעלעול ראיתי שחלק מהצעותיי הוא קיבל וחלק לא".

ואיך זה הופך לתסריט?

"השלב הבא הוא שאני צריך לשבת ולכתוב מזה תסריט. אבל אני רוצה להכריח את אמיר שכל מה שחסר לי לתסריט, כל דבר שהוא חור עלילתי או חור של דמות, שנמציא יחד, שאני לא אמציא משהו לתסריט שלא נמצא בספר".

למעשה, לכל סרט שביימת בארץ אפשר היה לקרוא "החברים", זה נושא שאתה כמעט מכור לו.

"זה דבר שאני מכיר רק מישראל. זה נורא ישראלי. זה שאתה עם אותם חברים שלושים ומשהו שנה, אני לא מכיר את זה מאמריקה. את איציק צחייק ואת שרון הראל פגשתי בצבא בהפרש של חמישה ימים זה מזו. הוא היה באפסנאות היא היתה במחלקת מחקר. כמעט ארבעים שנה אחרי ואנחנו עדיין עושים סרטים יחד. זה משהו פלאי, חיבורי הנפש האלה עם אנשים שאתה אוסף במהלך החיים. הרעיון עם הספר של גוטפרוינד הוא לעקוב אחר קבוצת נערים משיכון בחיפה מ-1968 עד 1995 ודרכם לנסות להבין את סוד הקסם הנוראי של המקום הזה, של האהבה הזאת למדינה הזאת".

נשמע קצת "קסם הנעורים".

"לא ממש. זה מין פורמט ספרותי דיקנסי של עלילה שנמשכת שנים ומתפצלת לכל מיני כיוונים. אני מניח ש'קסם הנעורים' זו ואריאציה אחת שלו. אני יותר חשבתי לכיוון של 'ידע הבשרים' של מייק ניקולס. כולם תמיד נורא מתלהבים מ'הבוגר' של ניקולס, אבל אני אוהב יותר את 'ידע הבשרים', שגם עוקב אחר כמה חברים לאורך שנים. מה שמרתק אותי בדמויות של גוטפרוינד זה שהם כמו ננסים החיים בפאתי ההיסטוריה. דברים גדלים קורים לידם, אבל הם לא קשורים אליהם. קח למשל את מה שקורה עכשיו בשדרות. זה מין אירוע היסטורי כזה שנופל עלינו ואנחנו בתל אביב לא מרגישים אותו. אבל בתוך כל זה מתקשר אלי אבנר פיינגלרנט באומללות שהוא צריך להעביר את הפסטיבל שלו משדרות לנתיבות כי נופלים עליהם קסאמים ותוך ארבעה ימים הוא צריך לארגן אוהל ענקי כדי להכיל בו את הפסטיבל. והוא מצליח לארגן את הכל חוץ מדבר אחד. אז הוא מתקשר אלי ושואל אותי אם זה בסדר ש'הסודות' יוקרן במונו. ואני אומר לו 'לא, זה לא בסדר'. כי למרות הקונטקסט, והקאסמים שנופלים, עדיין 'הסודות' זה החיים שלי ומבחינתי זה לא בסדר שהוא יוקרן במונו. ואלה החיים כאן, קסאמים נופלים אבל אתה מודאג מהסאונד של הסרט שלך. זה מרתק אותי בחוויה הישראלית, כי אתה חי תחת מהלכים היסטוריים כל כך גדולים והרי גורל אבל לך מה שחשוב זה מונו או סטריאו. והכתיבה של גוטפרוינד עוסקת בדיוק בדברים האלה".

אני לוקח לקרוא את שני התסריטים שנשר כתב ובהם הוא עסוק כיום. האחד, "הר אדוני" הוא סיפור אנושי, כפרי קטן, עם טוויסט אגדתי, ועם סוף מופלא ומרגש. מה שבעיקר בולט בתסריט זה המינוריות והליריות שלו. זה אחד התסריטים היפים שקראתי באחרונה. השני הוא "העכבר הטוב", תסריט לסרט הוליוודי שנשר כתב בסוף שנות התשעים ושהוא כולו פיתולי עלילה מותחים וקומיים, עם סיפור ריגול גדוש בציטוטים ל"הקוסם מארץ עוץ" ובעלילת חתול ועכבר בה כולם בוגדים בכולם והטוויסטים מכים בצופה עד הפריים האחרון. סרט ז'אנרי שנון, מבדר, דחוס וקצבי. זה למעשה, התסריט שהחזיר את נשר ארצה. ב-2001 הוא כבר היה בתחילתה של העבודה לקראת צילומי הסרט, עם תחקיר וחיפושי לוקיישן בברלין ועם ג'ף ברידג'ס סגור לתפקיד הראשי. אירועי 11.9 מוטטו את ההפקה הזאת. ואז נפטר אביו של נשר והוא החליט שהוא רוצה לחזור ארצה, אחרי יותר מ-12 שנה בה חי בלוס אנג'לס, בה נולדו גם שני ילדיו. בזאת תמה האפיזודה ההוליוודית שלו, במהלכה ביים שני סרטי פעולה צנועים אך בעיני משובחים מאוד: "דופלגנגר" עם דרו בארימור ו"פצצת זמן" עם מייקל בין. "הפולחן", סרט אימה נוסף שביים אמנם הפגיש אותו עם רוברט זמקיס וג'ואל סילבר שהפיקו, אבל כבר היה פחות מוצלח.

אחרי שנים בהם התסריט של "העכבר הטוב" היה תקוע במיראמקס הצליחה שרון הראל לקנות אותו מהם. הראל הפכה מאז "דיזנגוף 99" וסרטי דולף לונדגרן שהפיקה בתחילת שנות התשעים לאחת הנשים החזקות בתעשיית הקולנוע הבריטית. עכשיו היא מנסה לשכנע את נשר לביים את "העכבר הטוב", לאזן את הסרטים דוברי העברית באיזה מותחן דובר אנגלית שיהיה קל למכור בעולם. אבל נשר מהסס. "אני לא מצליח להבין את המשיכה שיש למדינה הזאת עלי", הוא אומר לי כשאני מנסה להבין מה החזיר אותו ארצה. "אני מוצא עצמי במצב מטורף בו למשל, נורא חשוב לי שהבת שלי תגדל בארץ. אבל לא ברור לי למה. אני פתאום לא רוצה לביים פרויקטים שיחייבו אותי לא להיות כאן, או להיעדר מהארץ לתקופה ארוכה".

למה? הרי כבר ניהלת קריירה בחו"ל, מה השתנה?

"זה מה שאני רוצה לבדוק. זה התחיל אצלי עוד לפני 'סוף העולם שמאלה'. ולמה זה קרה לי פתאום, זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול את עצמי בפרויקט הזה עם גוטפרוינד. אתה יודע, אני עושה סרטים על דברים שאני לא יודע, לא על דברים שאני כן יודע. אני עושה סרטים כשיש לי את השאלות ולא כי יש לי את התשובות. זו הסיבה שכל סרט לוקח לי המון זמן, כי במשך הזמן אני מברר עם עצמי מה העניין. ומרתק אותי סיפור האהבה הנואש שלי עם המקום הזה. אי אפשר להאשים אותי בפטריוטיות-יתר או בלאומנות, אבל חשובה לי ההמשכיות. אולי כי אני בן למהגרים אז באיזשהו מקום אני רוצה שההגירה הזאת תיעצר איפשהו. תמיד קינאתי במשפחות מטוסקנה שגרות 600 שנה על אותו צלע הר ומעבדים את אותה אדמה".

היתה תקופה בה הייתי בטוח שאחרי שהצלם אדם גרינברג והעורך דב הניג כבשו את הוליווד ועבדו בהפקות האקשן הכי גדולות, שאתה תהיה הבא בתור. שאתה תהיה הבמאי הישראלי שיהיה חתום על "שליחות קטלנית 3" או 4.

"מיציתי את הסרטים האלה. באיזושהי נקודה, ואני ממש זוכר את הרגע, זה היה ממש לפני 'חוקר המס', שהרגשתי שמישהו כמו ג'יימס קמרון תמיד יעשה את הסרטים האלה טוב ממני. צריך באיזשהו מקום להיות עדיין בן 17 כדי ליהנות מהעשייה של הסרט הזה. צריך להתלהב יותר מטכנולוגיה מאשר מאנשים כדי לעשות את הסרטים האלה כמו שצריך. וגיליתי שאני מתלהב יותר מאנשים, אני מתגעגע לישראליות, אני רוצה לכתוב על אנשים שאני מכיר, כמו הלהקה, או דיזנגוף או הסודות.

"יש משפט שאני תמיד נזכר בו, שאמר לי דוד גורפינקל (שצילם לנשר את 'זעם ותהילה' ואת 'סוף העולם שמאלה'). בתקופה שגרתי בלוס אנג'לס הייתי מגיע מדי פעם בסוף העבודה על סרט לביקורים בישראל והיינו אוכלים יחד ארוחות ערב. באחד המפגשים ראיתי שפניו נפולות. שאלתי אותו 'מה קרה? אין עבודה?' והוא ענה 'אני דווקא עובד הרבה'. 'אז למה אתה לא שמח?'. והוא ענה: 'כי אורי (זהר) בירושלים, אתה בלוס אנג'לס ואין עם מי לצחוק'. ומאז הצירוף הזה, 'אין עם מי לצחוק', הפך נר לרגלי. כששרון ואני עובדים יחד אז יש עם מי לצחוק. ואני זוכר את החוויה הזאת מהימים האחרונים שלי באמריקה. מצד אחד אני עובד (ב"הפולחן") עם דאג מילסאם, שצילם לקובריק את 'מטאל ג'קאט', מצד שני אני לא נהנה מהעבודה, ואני לא מבין למה. ועכשיו עם כל הקשיים שהיו בהפקת 'הסודות' לפחות היה עם מי לצחוק, היינו שוב השלושה, שרון, איציק (צחייק) ואני".

נו, זו החבורה. אותה חבורה שעומדת בבסיס כל הסרטים שלך.

"בדיוק".

המשך…