"אויבים". האויב של האויב שלי הוא החבר שלי?

שיחה על "אויבים" החל מדקה 33:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו/הורידו כאן

שמתם לב מה קרה למערבונים בחמישים השנים האחרונות? בשנות השלושים, הארבעים והחמישים המערבונים היו סרטי האקשן של התקופה: מרדפים, קרבות אקדחים, הטובים נגד הרעים. סטיבן ספילברג אמר לא מזמן בראיון שסרטי גיבורי העל של ימינו הם כמו המערבונים של פעם. כיום, כשלקולנוע מגיע מערבון חדש (עניין נדיר בפני עצמו), אפשר להסיק מראש שזו תהיה יצירה שמקומה במוזיאון. המערבונים הפכו מסרטי אקשן לסרטי איכות, סרטי פסטיבלים וסינמטקים, שנעשים על ידי יוצרים שרוצים לנהל שיח מול הז'אנר, מול אמנות הקולנוע, ומתקשרים עם קהל דומה, איכותי, אינטלקטואלי, שבא עבור המטה–טקסט.

“אויבים" ("Hostiles", במקור) הוא בדיוק סרט כזה. הוא נהדר ויפהפה, אבל הוא גם הגיג על ז'אנר המערבונים, ומבט רוויזיוניסטי על הז'אנר ועל ההיסטוריה האמריקאית. הוא סרט שבאופן מודע מספר סיפור שאמור להזכיר לנו הדהוד נושן מ"המחפשים", מערבון המופת של ג'ון פורד עם ג'ון וויין מ-1956. "אויבים" נפתח עם עשר דקות מזוויעות של אלימות איומה – האינדיאנים הם חיות אדם רצחניות, אבל גם הלבנים לא מתנהגים באינדיאנים בעדינות וברחמנות. כריסטיאן בייל מגלם קצין צבא אמריקאי ב-1892, שונא אינדיאנים מושבע (אבל דובר רהוט של שפתם), שבעקבות פקודה יוצא בעל כורחו ללוות צ'יף חולה וגוסס שיושב בכלא בעוון רצח, מניו מקסיקו בדרום למונטנה בצפון, שם הוא יוכל להיקבר באדמת אבותיו. הצ'יף והחייל עוינים זה לזה, אבל במהלך המסע הזה (מסע ארוך גיאוגרפית, שגם לוקח את הזמן שלו על המסך: שעתיים ורבע) הם קודם כל יגלו שלשניהם יש אויבים גדולים יותר. מתברר שלא כל האינדיאנים אותו דבר: הצ'יף הוא משבט שאיין, אבל זה כלום מול האינדיאנים משבט הקומנצ'י, שלא דופקים חשבון לאף אחד – הם ירצחו את כולם, לבנים או ילידים. בדרכם הם פוגשים אשה שכל משפחתה נטבחה ושתצטרף אל המסע בחיפוש אחר גאולה ונחמה. ואז הם יגלו שכמו שלא כל האינדיאנים רעים, כך לא כל הלבנים טובים. האויבים בדרך יהיו רבים מספור, ושני השותפים למסע יצטרכו ללמוד לסמוך זה על זה, בחשדנות גדולה, כדי להגיע אל סופו.

זהו סרטו הרביעי של הבמאי סקוט קופר, שסרט הביכורים שלו היה "Crazy Heart”, סרט קאנטרי חביב ועדין שהעניק לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון שלו. הוא יצר אחר כך שני סרטים מאכזבים (“אחים בדם" ו"חוקי הפשע"). “אויבים" הוא סרטו הטוב ביותר בינתיים. משהו באווירה של הסרט, הקצב האיטי שלו, היחס שלו אל הטבע ואל הפיוט, גרם לי לחשוב שמרוחו הקולנועית של טרנס מאליק שורה על הסרט. גם אם הדרמה מעט סכמטית, והמסר הפציפיסטי שלה גלוי לעין, הסרט מעדיף להתמקד בעלווה, פכפוך המים, טקסטורת העננים וצבעי הדשא. הטבע שבתוכו מתנהל המסע ושמגמד את העוינות הקטנה בין בני אדם, עוינות שיש בה מימד תנ"כי, מיתי, אבל יש בה גם משהו קטן ובר–חלוף. הגישה הפיוטית הזאת, שמתעצמת בעזרת פסקול יפה מאת מקס ריכטר (“ואלס עם בשיר") הופכת את "אויבים" לסרט שלוקח את ז'אנר המערבון, שמתקיים בתוך עולם אלים ואכזרי, והופך אותו לבלדה.

פורסם ב"כלכליסט", 22.2.2018 

ציוץ