ועוד

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה הרחבתי עוד: מה הסרטים הכי טובים השנה בקולנוע הישראלי? מאילו סרטים כדאי לכם להיזהר מחר, אפילו בעשרה שקלים? מה הבעיה המשונה שחזרה על עצמה והרסה לא מעט מסרטי הביכורים שנעשו השנה? וגם שירים מהסרטים שיוקרנו ביום הקולנוע. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

מחר (רביעי) יתקיים יום הקולנוע ישראלי. כל בתי הקולנוע בארץ יקרינו כל היום רק 32 סרטים ישראליים בעשרה שקלים לכרטיס (14 שקלים בהזמנה באינטרנט). בשנה שעברה נמכרו 120 אלף כרטיסים ביום הזה, מספר שעוזר מאוד לשפר את הסטטיסטיקות של הקולנוע הישראלי בסיכומי השנה. בחמש השנים האחרונות יום הקולנוע הישראלי אכן היה חגיגה. הוא שובץ בסמוך לטקס פרסי אופיר ונתן לקהל הזדמנות להכיר את המועמדים. השנה אין קשר בין שני האירועים, ולמרבה הצער המקבץ שיוצג השנה – לפחות מבין הסרטים שכבר ראינו ושהתחרו בפרס אופיר – הוא חלש ומאכזב למדי. יום הקולנוע הישראלי גם מתקיים השנה בשבוע שבו שרת התרבות, מירי רגב, מי שאמורה להגן על הקולנוע הישראלי ולהילחם למענו, ניסתה להזיק לו על ידי העברה של תיקון בעייתי לחוק הקולנוע. השנה זו חגיגה חמוצה של תעשייה במשבר.

מה לראות ביום הקולנוע? התחילו עם השלמות של הסרטים שכבר מוקרנים ועדיין לא ראיתם ובראשם, מבחינתי, "הבלתי רשמיים" ו"אוויר קדוש", שני סרטי ביכורים, שניהם סאטירות פוליטיות–דתיות שנונות עם הברקות קולנועיות רבות וחוש הומור משובח. יש להניח, עם זאת, שהקהל הרחב ינצל את ההזדמנות להשלים צפייה ב"שרוכים" (שכבר צפו בו 50 אלף איש) וב"האופה מברלין" (שזה יום הקולנוע הישראלי השני שלו, והוא כבר עם 120 אלף צופים), שני הלהיטים הישראליים היחידים עד כה לשנת 2018.

ואם כבר ראיתם אותם או אם כל הכרטיסים אזלו או אם אתם רוצים אופציות נוספות, הנה חמש המלצות לסרטים שיוצגו מחר בהקרנות טרום–בכורה ויופצו בבתי הקולנוע בהמשך.

1. "סיפור אחר"

אני מהמר שזה יהיה הסרט הכי מבוקש מחר בקופות. סרטו החדש של אבי נשר (שנתיים אחרי "החטאים") יוצא מסחרית בעוד עשרה ימים וזו הזדמנות לצפות בו כבר עכשיו – סיפורו של פסיכולוג (יובל סגל) שמוזעק מארה"ב על ידי גרושתו ואביו (ששון גבאי, שגונב מכולם את ההצגה) כדי לעזור לעצור את חתונת בתו ולנסות לעצור את תהליך החזרה בתשובה שלה. ג'וי ריגר, אותה תראו גם ב"אין בתולות בקריות", מגלמת את הבת. כפי שהשם רומז, בתוך הסיפור הזה מסתתר בעצם סיפור אחר. למרבה הצער שמו של נשר עשה כותרות עצובות בחודש האחרון עם הסיפור הטראגי של בנו, ארי נשר, שנהרג בתאונת פגע וברח, אבל הסרט הזה צולם בקיץ שעבר וכבר הספיק לערוך הקרנת בכורה עולמית בפסטיבל טורונטו ואז הקרנת בכורה מקומית בפתיחת פסטיבל חיפה, ואז הגיע האסון. בסרטו ה-11 בישראל נשר ממשיך להוכיח שהוא מאסטר של קולנוע, נגיש מאוד רגשית לקהל, גדוש הומור ודמעות, אבל שהוא גם שרטט חד של פני המדינה. סרטיו אישיים מבלי שהם אוטוביוגרפיים, וחברתיים מבלי שהם יהיו פוליטיים. והוא גם במאי אדיר.

2. "פרה אדומה"

סרט הביכורים של ציביה ברקאי זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים (יחד עם "הצלילה" שמשום מה לא מוקרן ביום הקולנוע). הסרט, המתרחש ברובו על הר הזיתים, עוסק בקשר בין אב ובין בתו המתבגרת. הבת הג'ינג'ית מגלה הזדהות עם הפרה האדומה והנדירה שמגדל אביה, רב שחולם על הקמת בית המקדש במהרה בימינו. שימו לב לגל תורן שעושה כאן תפקיד נפלא בתור רב קיצוני, ויחסיו עם בתו, שאהבתה לנערת שירות גורמת לה להתרחק מתורת אביה. אם נדמה לכם שסרט העוסק באב דתי וקפדן ובבתו, שמגלה את מיניותה, ינוע לכיוונים צפויים ובנאליים, "פרה אדומה" הולך לכיוונים יפים ולא צפויים. חוץ מהעדינות היפה שיש בסרט, יש בו יחס לא–צפוי ומאוד לא בנאלי לענייני דת ואמונה.

3. "כאן ועכשיו"

עוד סרט ביכורים ואחת ההפתעות הגדולות השנה: זה קצת נראה כמו סרט תיעודי, אבל רומן שומונוב יצר סיפור קצבי ומרתק של הרכב היפ–הופ של עולים חדשים מרוסיה, שנלחמים בהזנחה ובגזענות באמצעות מקצבים וחרוזים. המוזיקה זכתה בפרס אופיר.

4. "עץ תאנה"

מסרט ביכורים גברי על הגירה רוסית לסרט ביכורים נשי על הגירה אתיופית. סרטה של עלם–וורק דוידיאן, שהיה מועמד לפרס אופיר, צולם באתיופיה, דובר אמהרית ומספר את סיפור הפרידה האישי שלה ממולדתה רגע לפני העלייה לישראל בסוף שנות השמונים. דוידיאן מספרת על נערה שחיה חיים פשוטים במדינה שנמצאת בתוך מלחמת אזרחים אבל עסוקה יותר ביחסים עם משפחתה, חבריה ושכניה. הסיפור לא תמיד סוחף, אבל לסרט יש אוירה מוצלחת, לא מעט בזכות הלוקיישנים יוצאי הדופן והעיצוב התקופתי המרשים, ובעיקר בזכות הצילום של דניאל מילר, שזכה בפרס אופיר וגם בפרס הצילום בפסטיבל חיפה.

5. "הד" ו"מראות שבורות"

שני סרטים שחצי אהבתי ושיום הקולנוע וכרטיסיו המוזלים הם הזדמנות לבדוק אותם בסלחנות. שניהם סרטים עם התחלות מצוינות ומבטיחות. "הד" מתחיל עם סצינות נפלאות ומסוגננות ותחושה שהנה אנחנו נכנסים לפילם נואר מותח, אבל משהו שם מתאדה באמצע. "מראות שבורות" גם מתחיל באופן אינטנסיבי ומסעיר אבל לגמרי מתפזר באמצע. שניהם תרגילים מעניינים בסגנון, שנותרים סרטי בוסר.

ואם אתם מחפשים משהו קצת פחות סטנדרטי, חפשו את סרט האנתולוגיה המצוין "וויס אובר" ואת הסרט התיעודי "יונתן אגסי הציל את חיי".

(פורסם ב"כלכליסט", 16.10.2018)

ציוץ