28 פברואר 2008 | 09:40 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

לסגור חשבון

אז מה יש לנו בסוף השבוע בבתי הקולנוע? רגע לפני יום האשה בינלאומי, שני סרטים שבוימו על ידי נשים שמופצים על ידי גברים בישראל שדפקו להם שמות בלתי נסבלים.
את “לא דופקות חשבון” (“Mad Money” במקור) ביימה קאלי חורי, שזכתה באוסקר על התסריט של “תלמה ולואיז”. הסרט, עם דיאן קיטון, קווין לאטיפה וקייטי הולמס, הוא קומדיית שודים קוואזי-פמיניסטית, שמצליחה להיות בלתי מזיקה למרות היותה דבילית לגמרי. יש לסרט חן, אבל בתור קומדיה הוא נטול הומור באופן מחשיד. והכי משונה: עלילתו נראית גנובה מ”בוא נפוצץ מיליון” של שמואל אימברמן עם יהודה ברקן וראובן בר יותם (על פי תסריט של אלי תבור). אני מניח שזה סרט סביר לערב בנות, עבור צופות לא סלקטיביות במיוחד. ארחיב עליו במדורי בשבוע הבא.

ויש את “לסגור מעגל” (“The Savages” במקור), שכתבה וביימה תמרה ג’נקינס המוכשרת. הסרט אמנם לא מבריק כמו שהייתי מדמיין שהוא יכול להיות, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים צורבים של אמת מרירה, מתובלת בהומור חומצי, שהוא בהחלט אחת ההמלצות היותר טובות לבידור בוגר לסוף השבוע הקרוב, מהסוג שעושה כבד בבטן בשעה שהוא גם מצליח לרגש ולשעשע כהוגן. הנה ביקורתי עליו. והנה, למשקיענים, התסריט (להורדה בקובץ PDF) עליו היתה ג’נקינס מועמדת השבוע לאוסקר.

12 תגובות ל - “לסגור חשבון”

  1. נמרוד 28 פברואר 2008 ב - 10:54 קישור ישיר

    בביקורת של “לסגור מעגל” אתה דווקא מחמיא לתרגום השם (תרגום יפהפה, מושלם ונדיר במקוריותו לשם “The Savages”) – למרות שקשה לי להבין איך הוא מתקשר לשם המקורי. נראה שמדובר באחד המקרים שבהם המפיץ לא סומך על האינטיליגנציה של הקהל, אז הוא קורא לסרט איך שלדעתו היה צריך לקרוא לו – כלומר בשם הכי פשטני שמתקשר לעלילה.

  2. יניב אידלשטיין 28 פברואר 2008 ב - 11:23 קישור ישיר

    נמרוד – הייתכן שרוה היה ציני?

  3. דן 28 פברואר 2008 ב - 12:31 קישור ישיר

    נו, זה הרי עוד מקרה מובהק של תסמונת “המפיץ שהבין את הסרט באופן פשטני”. על זה מתבססים התרגומים בארץ. המפיצים רואים את הסרט ומבינים שהוא על משפחה שנפגשת ומתאחדת שוב.”וואלה”, אומר לעצמו המפיץ, “זה ממש סרט על לסגור מעגל. שזה גם אחלה שם לסרט. איך היוצרים שלו לא חשבו עליו?” וככה לסרט קוראים “לסגור מעגל”, שזה כנראה עדיף על אופציות אחרות כמו – מפשחת פרא, פראים על המשפחה, או משפחת סבג (עם ב’ דגושה, כמובן).
    ראואותו מקרה עם הסרט “עוברים להודו”, שנקרא באנגלית resourcing, אבל היי, בואו נקרא לזה עוברים להודו, ככה כולם ידעו על מה הסרט (משהו עם הודו, כנראה).
    גם “לא דופקות חשבון” סובל מאותה תסמונת. ואגב, לא ההי כזה סרט פעם עם סוזן סרנדון וגולדי הון? או שקראו לו “דופקות חשבון”? האם לבנקים יש איזה הסכם סודי עם מפיצי הסרטים?

  4. יוני 28 פברואר 2008 ב - 16:57 קישור ישיר

    איך קוראים את התסריט הזה? איזה תוכנה צריך להוריד?

  5. דרורית 28 פברואר 2008 ב - 20:26 קישור ישיר

    בניק לינק, פוסטר וול-אי החדש.
    (נעשיתי מקדמת הסרט איכשהו…)

  6. סטיבי 28 פברואר 2008 ב - 20:54 קישור ישיר

    קצת קשור, אבל בעצם לא (מגיהת הבית, הפסיקי לקרוא עכשיו אם את לא במצברוח להתעצבן :-)).
    המשפטים הבאים מופיעים על עטיפת הדי.וי.די של הסרט (הישראלי) “תנועה מגונה”:
    “הוא מגלה שדרייפוס, כבן 60, גיבור מלחמה לשעבר, שהוא גם אלים מאוד וגם מקושר היטב במשטרת ישראל.”
    ויותר גרוע:
    “במקביל להסתבכותו של מיכאל מול דרייפוס, מתחזקת במיכאל תחושת החיות שכמעט ואבדה לו חוזרת אליו.”
    (וגם טעו באיות השם שלך, יאיר)

  7. אבנר 28 פברואר 2008 ב - 21:21 קישור ישיר

    דווקא בשנות השמונים היתה לBBC סדרת איכות בשם “אלמנות” שעלילתה היתה קשורה לאיזה שוד בנק שמבוצע בידי נשים וככה.

  8. סטיבי 28 פברואר 2008 ב - 22:26 קישור ישיר

    זה אולי היה קשור ל-scottish widows?
    🙂

  9. אבנר 28 פברואר 2008 ב - 23:31 קישור ישיר

    לא יודע מהזה סקוטיש ווידוס. זה היה זה:
    וזה היה מעולה.
    גיזוס, 25 שנה.

  10. איתן 29 פברואר 2008 ב - 11:57 קישור ישיר

    מישהו ראה “בטיפול” אתמול ? מאוד יפה בעיניי סיום הפרק. למי שלא ראה / לא בעניינים : בין היתר, מתגוללת שם מערכת יחסים בין הדמויות שמגלמים אסי דיין ומיכל בת אדם. סיום הפרק אתמול כמו הביא קטע ארכיון מיחסיהם של הדמויות בצעירותן. הקטע היה מתוך סרט ישן בהשתתפותם של אסי דיין ומיכל בת אדם הצעירים (הלכתי ובדקתי ב – Imdb. הסרט היחיד שמצאתי בו השתתפו אסי דיין ומיכל בת אדם הוא “רגעים” שבת אדם ביימה). זה כמו לבחון משהו מהעבר שוב, בפרספקטיבה של מבוגר. לאהוב אותו, למרות הפגמים שמוצאים בו עכשיו, וגם להתרפק עליו קצת. בקיצור, מאוד יפה בעיניי.

  11. אבנר 29 פברואר 2008 ב - 13:17 קישור ישיר

    תראה את Limey של סודרברג עם טרנס סטאמפ. הוא עשה את הפטנט הזה עם Poor Cow של לואץ’.

  12. ענבל קידר 2 מרץ 2008 ב - 0:49 קישור ישיר

    לסטיבי: בדיוק כן הייתי במצברוח להתעצבן, אז קראתי בכל זאת, והדוגמאות שלך מאוד הזכירו לי משהו. בקריאה שנייה הבנתי שמשפטים משורשרים שמאבדים את הנושא והנשוא המקוריים שלהם בדרך הם בדיוק מה שהפריע לי בסוף הביקורת של יאיר על הסרט (“אבל הוא מצליח לתאר בחן ובהומור רגעים שהצופה המתבגר – כלומר זה שעובר את גיל ההתבגרות באזור גיל 35 – מגלה שהעולם שבנה לעצמו לא מספיק כדי להכיל את כלל החוויות והתחושות שיאפשרו לו חיים שלמים, תפקודיים, מספקים” והפינאלה שבא מיד אחר כך, רק לא ברור בהמשך למה: “גם אם רגעי התפקוד והסיפוק הם אקראיים וזמניים, ואחריהם אנחנו חוזרים להיות בדיוק מי שהיינו קודם”), ושם זה באמת מעצבן, כי בניגוד לעטיפות די.וי.די, ל”פנאי פלוס” נדמה לי שיש מגיהים, שממש מקבלים משכורת, גם אם עלובה, כדי לקרוא לפנינו את מה שיאיר כותב ולהציל אותנו מלופים כאלה.


השאירו תגובה