אורחים ועורכים
חדשות אנימציה:
בעוד עשרה ימים יגיע ארצה רון דיאמונד שיציג בסינמטקים את מיטב סרטי האנימציה הבינלאומיים של השנה האחרונה בהקרנת 35 מ"מ. בין הסרטים שהוא יציג יהיו גם "מדאם טוטלי פוטלי" ו"אני פגשתי את הניבתן" שהיו מועמדים לאוסקר. ההקרנות יתקיימו ב-9 במרץ בסינמטק ירושלים (קבלת פנים ב-20:00, הקרנה ב-21:15) ולמחרת ב-10 במרץ בסינמטק ת"א (קבלת פנים ב-18:00, הקרנה ב-19:00). מספר המקומות מוגבל וכדי להבטיח מקום יש להירשם כאן.
ועוד אורח: ביום ראשון (מחרתיים) יגיע טל שוורצמן, אנימטור ממוצא ישראלי שעובד בדרימוורקס, להרצאה חד פעמית במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאה תתקיים ביום ראשון, 2 במרץ, מ-17:30 עד 20:45 באודיטוריום בבית הספר תלמה ילין בגבעתיים. שוורצמן (או ג'רמי שו, כפי שהוא חותם על עבודותיו באמריקה) יציג קטעים מסרט האנימציה החדש של דרימוורקס, "קונג פו פנדה", עם ג'ק בלאק ודסטין הופמן, שהוא אחד האנימטורים שעבדו עליו. ההרצאה תעסוק בנושאים הבאים: 1. הצורך במחקר מקדים ותכנון רעיונות ככלי עזר לביסוס דמות אנימטיבית אמינה, היוצרת עניין אצל הקהל. 2. שימוש בווידיאו מצולם כמקור השראה לאיפיון דמויות. 3. כיצד תיכנון וקצב נכונים מאפשרים להחיות דמות תוך שימוש בתנועה בסיסית בלבד. לפני ההרצאה יוקרנו סרטי אנימציה קצרים שזכו באחרונה באוסקר, ביניהם "פטר והזאב", הזוכה הטרי מהשבוע. גם כאן יש מספר מקומות מוגבל שפתוח בחינם לקהל הרחב, לפרטים נוספים ולהרשמה היכנסו לכאן. קטעי וידיאו מעבודותיו הקודמות של שוורצמן/שו ב"גיבור של כולם" ו"עידן הקרח 2" תמצאו כאן.
חדשות ספרים:
שני ספרים על קולנוע יצאו באחרונה בעברית.
1. "במצמוץ העין, מבט על עריכת סרטים", וולטר מרץ' (הוצאת אסיה). וולטר מרץ' הוא אחד העורכים הגדולים של הוליווד, עם הישגים כמו "השיחה", "אפוקליפסה עכשיו" ו"הפצוע האנגלי" ברזומה שלו. הספר, שיצא לאור באנגלית ב-1995 מבוסס על סדרת הרצאות מ-1988 בהן מסביר מרץ' מה תפקידו של העורך, לא רק ברמה הטכנית והדרמטית, אלא גם בתור האיש שצריך להבין איך הצופה קולט את התמונה הקולנועית ולעזור לכוונן את מבטו, הבנתו והכרתו. כך שזהו לא רק ספר טכני אלא מאמר מאלף על האופן בו צופים וקולטים סרטים. (הנה ביקורת של העורכת יעל פרלוב, שערכה בין השאר את "חתונה מאוחרת", על הספר ממוסף "ספרים" של "הארץ" שלשום).
2. "מתחת לאף, תסריט". מאת חיים מרין. עם מאמרים בעריכת קובי ניב (הוצאת נ.ב ספרים). סרטו של ינקול גולדווסר, עם משה איבגי ואורי גבריאל, חגג יום הולדת 25 לפני כמה חודשים. למרות שאני לא מחסידי הסרט אני שמח בכל פעם שעוד תסריט בעברית מצטרף למדף הספרים, ובייחוד מרתקת השיחה בין מרין וגולדווסר על תהליך כתיבת הסרט ויצירתו.
במוסף "ספרים" משלשום היה גם על הספר הזה, טקסט של מרט פרחומובסקי שמפנה את תשומת הלב לנקודה מרתקת:
נקודת החולשה העיקרית של הספר טמונה באופן שבו הוא מתייחס למיקומו של "מתחת לאף" בתוך ההקשר הקולנועי-ישראלי. בעמוד 22 מצהיר ניב: "אני לא מאלה שאוהבים, גם לא בדיעבד, את סרטי הבורקס. אני חושב שזה חרא של סרטים, סרטים שונאי אדם". חיים מרין מצטרף אליו ומוסיף: "אני כמוך שונא את סרטי הבורקס. וידעתי שבסרט שלי אני לא רוצה שזה יהיה ככה".
חילופי הדברים האלה הם עדות מצערת לתסמונת שעדיין רווחת בקרב אנשי קולנוע מקומיים, המתבטאת בהתכחשות לסביבה שבה הם פועלים, עיוורון אליטיסטי לשורשים שמהם הם ניזונים. האמת היא שבמסגרתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" הופקו במשך השנים סרטים טובים וסרטים גרועים – אבל אין ספק שמדובר בחטיבה חשובה ומשפיעה בתולדות הקולנוע הישראלי, שראויה להערכה ולהתייחסות מעמיקה.
בראיון שהעניק מרין לעיתון "העיר" לא מזמן, הוא קובל על כך שהקולנוענים הצעירים והמוערכים של היום – דוגמת דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן ושבי גביזון – מתכחשים להשפעה שהיתה לסרט "מתחת לאף" על יצירתם. אבל הדבר כמובן לא צריך להפתיע: כפי שמרין נותן גט כריתות למסורת הקולנועית שנוצרה כאן לפניו, כך גם הקולנוענים החדשים אינם רוצים שום קשר עם הקולנוע שלו.
הרי הקולנוע הישראלי הוא משהו שכל דור ודור מתיימר להתחיל מחדש, וממהר לגדוע את החיבור עם אלה שהיו שם לפניו. בעוד שהקולנוענים האמריקאים והאירופים ניזונים מהמסורת הקולנועית שלהם ומתכתבים איתה, הקולנוענים הישראליים עסוקים בהכחשתה. אלא שככה לא בונים תרבות: עם כל הכבוד ל"אוצר מסיירה מדרה" ול"רחובות זועמים", שיוצרי "מתחת לאף" רואים בהם את מקורות השראתם (עמ' 11) – השורשים שלהם נמצאים קודם כל בקולנוע של בועז דוידזון ומנחם גולן.
מאמרו של שמוליק דובדבני בספר מיטיב למקם את "מתחת לאף" בתוך ההקשר הנכון, וקורא אותו כ"בורקס חתרני". דובדבני עורך השוואה מרתקת בין הדפוסים הז'אנריים של "סרטי הבורקס", שנוצרו בישראל בעיקר בשנות ה-70, לבין הביטוי שלהם ב"מתחת לאף".
בראבו!
חדשות וורנר:
1. ב-13 במרץ, במסגרת אירוע שואו-ווסט, בו מציגה הוליווד לבעלי בתי הקולנוע את תוצרת קיץ 2008, יתקיים אירוע של אולפני וורנר בשם "התמונה הגדולה 2008" בו יוצגו לראשונה קטעים בלעדיים מסרטי האולפן לשנה הקרובה: "ספיד רייסר" של הוושאובסקיאים, "האביר האפל" של כריס נולן, "סמארט ואשתו" של פיטר סיגל, "מלחמת הכוכבים: מלחמות המשובטים" ו"אחוות הג'ינס 2".
2. אולפני וורנר הודיעו אתמול שהם בולעים לתוכם את חברת ניו-ליין. הצעד הזה היה די צפוי בחודשים האחרונים, בייחוד אחרי הכשלון הקולוסלי של "מצפן הזהב". חברת ניו ליין הוקמה בניו יורק על ידי בוב שיי ומייקל לין לפני 40 שנה, והיתה חברת הפצה עצמאית וקטנה שהתמחתה בהפצת סרטי אימה ושבשנות השמונים מצאה לעצמה נישה גדולה: הפקת סרטי אימה הפונים לבני נוער. סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם", למשל, היתה שלהם. בהמשך הם מצאו נישה בדמות סרטים לקהל שחור, ואז הם מצאו זהב בעזרת ג'ים קארי. החברה נקנתה על ידי אולפני וורנר אבל שמרה על עצמאותה כחברת הפקה נפרדת שהפכה להיות יותר ויותר גדולה. להבדיל ממיראמקס, שגם היא הוקמה בניו יורק לסרטי נישה וגם היא נקנתה על ידי אולפן גדול (דיסני) אבל ניסתה לשמור על פאסון איכותי (למרות לא מעט סרטי נעורים), ניו ליין פנו לתוצרת יותר ויותר מיינסטרימית, של סרטי פעולה וקומדיות עממיות, שהתחרו היטב בתוצרת ההוליוודית שהם בעבר ניסו לספק לה אלטרנטיבה. סרטי "שעת שיא", למשל. ההצלחה של טרילוגיית "שר הטבעות" הפכה אותם כבר לאולפן בסדר גודל ענק, סיפקה להן מיליארדים בהכנסות ואפילו אוסקר. אבל שיי ולין הצליחו להשניא על עצמם את התעשייה בשנים האחרונות, בתחילה בגלל הסכסוך שלהם עם פיטר ג'קסון, ואז עם פרשת "מצפן הזהב". בין לבין נשמעו יותר ויותר תלונות על כך שהשניים מסרבים ליישר קו עם מדיניות וורנר, וששיקול הדעת שלהם התחיל להיות מונע מענייני אגו ולא איכות או הגיון פיננסי. אז עכשיו השניים, שהקימו את החברה, נבעטו החוצה.
נשאלת השאלה: מה תהיה ההשלכה של המהלך הזה על סרטי ניו ליין בישראל? כבר יותר מ-25 שנה שאת סרטי ניו ליין בישראל מפיצה פורום פילם, החברה ששונאת מבקרי קולנוע. פורום פילם הצליחו להפוך את הלהיט הכי גדול של ניו ליין ב-2007, "היירספריי", לכשלון בישראל, ומנעו מקהל גדול להיחשף לאחד הסרטים המהנים של השנה שעברה. גם "שעת שיא 3" ו"מצפן הזהב" צלעו בארץ. האם ימשיכו סרטי ניו ליין להישאר בידי פורום פילם, או שיעברו לידי ג.ג, מפיצת סרטי וורנר בישראל? אני מניח שגם אנשי ניו ליין בעצמם עוד לא יודעים את התשובה לכך.
תוספת: שאלתי את ניקי פינק, שבישרה כבר בינואר שבליעתה של ניו ליין על ידי וורנר היא עניין של זמן, מה היא יודעת על עתיד ההפצה הבינלאומית של סרטי ניו ליין והיא ענתה: "אני מניחה שזה עניין של זמן עד שכל סרטי ניו ליין יופצו על ידי וורנר". בשורות טובות.
קראתי את "במצמוץ העין". קודם כל, סחתיין שיוצא ספר כזה בעברית.
הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה הוא שהוא לא ספר. הוא מאמר. ניתן לתמצת אותו לכתבה מורחבת ב-"מוסף הארץ" שתתפרש על פני 5-6 עמודים. לוקח 30 דקות לקרוא את הספר הזה, מתחילתו ועד סופו, וזה ספר עיון שכמעט שאין למה לחזור ולקרוא בו. וזה, עם כל הכבוד, קצת לא ראוי. אין בספר הזה ערך מוסף שיצדיק את רכישתו. מקסימום לקחת אותו מהספריה.
המאמר עצמו מעניין, ואני, כמו פרלוב, קפצתי במיוחד בקטע שבו מרץ' קובע שקאט הוא קודם כל רגש, וסיפור וקצב ורק בסוף המשכיות. האמת, הקביעה הזו הפכה אותי קצת. יש הרבה חוכמה באמירה הזו, גם בשביל הצופה, ועל אחת כמה וכמה בשביל עורכים. לו רק בשביל הפרק הזה המאמר כולו חשוב לקריאה.
למה מיכאל הנקה עושה גרסה אמריקאית למשחקי שעשוע המופתי שלו? כמה שלמו לו?:)
h.w.:
אני דווקא חושב שזה יהיה מעניין.
סרט *אמריקאי* שמציג את אותם הדברים עשוי לחזק אותם מאוד.
מה גם, שהרימייק יהיה שוט-לשוט, כלומר ללא כל שינויים חוץ מהמיקום, השחקנים והשפה, כך ששוב לא נראה לי שזה עניין של כסף – מובטח לו שאף אחד לא יגע לו בסרט.
בניק לינק, הסרט החדש של אפטאו.
וגם, רימייק (אולי?) למועדון ארוחת הבוקר האלמותי.
(לא בטוחה שזה רעיון ממש טוב.)
הבשורות של ניקי פינק לא בהכרח טובות. איך בדיוק יתמודד מערך ההפצה של ג.ג עם התוספת הזו? הם בקושי מסוגלים לטפל במה שכבר יש להם. אפילו ברמה הבסיסית ביותר קשה לראות איך זה קורה: אין לג.ג, כרגע, מספיק אולמות כדי להכיל גם את "היירספרי" ואת "מצפן הזהב".
אם ניו ליין מפסיקים לתפקד כאולפן עצמאי ונבלעים בתוך וורנר מה המשמעות של "סרטי ניו ליין"? אם אין לאולפן את היכולת לתת אור ירוק להפקות, אז מה בעצם נשאר לו? מה אמור להיות ההבדל בין סרטים שיופקו ע"י ניו ליין ובין אלו שיופקו ע"י וורנר? אפילו הבעלים של האולפן כבר לא מנהלים אותו.
אותי אישית זה מעציב. למרות שעשה הרבה זבל, ניו ליין היה אחד האולפנים האחרונים שהסכים לקחת סיכון פה ושם. "שר הטבעות" לא היה קורה בלעדיו.
כמו חןחן גם אני לא בטוח שהפצת סרטי ניו-ליין ע"י גג היא בגדר חדשות טובות. נכון, עיתונאים אולי יראו את הסרטים בהקרנות מוקדמות, אבל רק את אלה שגג יחליטו להפיץ. ההחלטה האחרונה שלהם שלא להפיץ בארץ את ג'סי ג'יימס מלמדת על קו המחשבה שלהם.
ואגב, את הכשלון של "מצפן הזהב" בארץ לא הייתי תולה בפורום פילם דווקא. הם העניקו לסרט את האולמות הטובים ביותר לבכורה, הפיצו אותו בהפצה נרחבת, ועד עכשיו – כמה וכמה חודשים לאחר הבכורה – עדיין ניתן לראות אותו בכמה בתי קולנוע. הסיבה לכשלון הסרט היא פשוט משום שהוא היה סרט מחורבן. הכישלון הזה הוא לא רק אצלנו אלא גם בארה"ב, והוא כנראה גם מעמודי התווך של ההתרסקות שהביאה לצעד של וורנר.
ליאור, השאלה שאתה מעלה יכולה להתייחס גם למירמקס, פוקס סרצ' לייט, וורנר אינדיפנדנט, סוני קלסיקס ועוד.
המושג קולנוע עצמאי הוא ממש לא מה שהוא בתחילת דרכו, זה נראה יותר כמו מושג כלכלי שהקשר שלו לאופי האומנותי הוא יותר תבניתי ולא ממשי.
אני לא משווה את ניו ליין לפוקס סרצ'לייט. כפי שיאיר ציין, ניו ליין התמחו בתחילת דרכם בסרטי אימה דלי תקציב ולאחר מכן עברו להפיק סרטים שלא היו שונים בהרבה מסרטי האולפנים הגדולים, בעיקר לאחר שהפכו לחלק מטיים וורנר. הם מעולם לא היו אולפן נישה שהפיק סרטי אינדי. וחוץ מזה, פוקס סרצ'לייט ודומיו הם יותר חברות הפצה שקונות סרטים שהופקו עצמאית ולא חברות הפקה אמיתיות. ניו ליין הפיקה את רוב הסרטים שלה עצמה. הצמיחה שלה הגיעה לשיאה עם "שר הטבעות". אוסקרים ורווחים של מיליארדים. למרבה הצער, נראה שזה כם מה שהביא להפילתה בטווח הארוך לאחר שפיתחה תאבון מוגבר עם "המצפן הזהוב", הימור שלא הצליח.
ניו ליין גם היה אחד האולפנים האחרונים בו לראשיו היתה השפעה ישירה על הסרטים המופקים – כמו פעם בהוליווד – ולא איזה אקזקיוטיב זב חוטם שלא יודע מהחיים שלו.
כך שאני חוזר לשאלתי הראשונה: אם ניו ליין מלכתחילה לא הפיקה סרטים מאוד שונים מסרטי אולפנים גדולים, אז מה המשמעות של שמירה על הלוגו והפקה תחתיו? עוד פרדי נגד ג'ייסון נגד הטורף?
"המצפן הזהוב" לא היה הימור שלא הצליח. זו היתה הפקה שכל ההחלטות בה, מהרגע הראשון, היו שגויות. בניגוד ל"שר הטבעות" שהיה חזון של איש אחד (פיטר ג'קסון) ששמר על רוח הספר ובעצם הביא את הפרויקט אל ני ליין, הסיפור עם "המצפן הזהוב" היה שונה. ניו ליין פיתחו תיאבון מוגבר לאחר "שר הטבעות" והחליטו שפנטסיה אחת דינה כאחרת. הם רכשו את הזכויות לאחת מטרילוגיות הפנטסיה המוצלחות ביותר שנכתבו, טרילוגיה שהיתה פופולרית בקרב קהלים רבים גם עקב התימות שנשזרו בה ושהביעו עמדות מאד מסוימות, וגם עקב עיצוב הדמויות המוצלח ויכולתו של פולמן לספר סיפור אפי – ואז עיקרו את כל המרכיבים המוצלחים הללו מהסרט. הם לקחו במאי בינוני שכתב תסריט גרוע שהתעלם מכל מה שהפך את הסרט למוצלח וחשבו שאם הם יאיירו את הסצינות מהספר בערכי הפקה גבוהים זה יספיק. היהירות הזו והרצון להשביע את רצון כולם (ובסופו של דבר לא השביעו את רצונו של אף אחד) היא שגרמה ל"המצפן הזהוב" להיות כישלון קולוסאלי הן ביקורתית והן מסחרית. מה שמפתיע אותי הוא שהם לא למדו דבר מההצלחה שלהם עצמם ב"שר הטבעות", לא ניתחו מדוע טרילוגית הסרטים הזו הצליחה כל כך, וקיבלו שרשרת החלטות תמוהות (שהיהירות שלהן זועקת לשמיים) וכרתו לעצמם בכשרון גדול את הענף המאד עבה שהם עצמם ישבו עליו. כמעט ובא לי לומר שמגיע להם.
האם סתם חובב קולנוע יוכל להנות מהספר של מרץ' בלי ללכת לאיבוד בתוך מבוך העריכות והתסריטאות?
תוכל להמליץ על עוד כמה ספרים? אני מחפש, בעיקר בתחום המשחק עצמו. לא לקסיקונים, אלא משהו שיוכל להעביר את הדברים שאני מרגיש בתת מודע כשאני שחקן טוב למשל. כלומר כל הניואנסים שיסבירו לי מה הופך את דיי-לואיס לשחקן עוצמתי שכזה
ובכל זאת, קשה לי להאמין ש"המצפן הזהוב" הוא הסיבה היחידה לניטרולה של ניו ליין. הרי לא מדובר כאן במקרה של "שערי הרקיע" ויונייטד ארטיסטס. מהרגע שלבוב שיי היו בוסים מעליו בתאגיד כל החלטה שלו נבדקה בזכוכית מגדלת בפרמטרים של רווח והפסד ושורה תחתונה. חבל.
לרגע לא טענתי ש"המצפן הזהוב" היה הסיבה היחידה. אבל הוא ללא ספק היה עמוד תווך בסיבה שבגללה וורנר החליטו את מה שהחליטו. וחייבים להודות ששרשרת ההחלטות בפרוייקט הזה היתה תמוהה משהו ובוודאי שלא לימדה על כך שני ליין למדו משהו מההצלחה שלהם ב"שר הטבעות". אני מניח שהיו עוד סיבות.
התגלגל לידיי גיליון ישן של "הארץ ספרים" ושמחתי לגלות בו מודעה על ספר קולנוע נוסף שיצא לאחרונה – "כריס מרקר: זכרונות מהעתיד", של קתרין לאפטון. אני מניחה שהוא תורגם מצרפתית, אבל במודעה לא היה כתוב מיהי קתרין לאפטון, מי תרגם את הספר או מאיזו שפה הוא תורגם, ואפילו שם ההוצאה לא נשמע לי מוכר (פיתום). אתה יודע משהו על הספר הזה?
הערות תרגום לחדשות האנימציה: אני לא יודעת אם אתה אחראי לתרגומים או שאתה רק מצטט קומוניקטים, אבל מצד אחד סחתיין על ה"ניבתן" (כל שנותיי ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" לא עזרו לי לזכור שזהו שמו העברי של הוולרוס), ומצד שני, מה זה לעזאזל "דמות אנימטיבית"?
תשובה לתגובה 15:
ד"ר קתרין לאפטון היא חוקרת בריטית, מומחית ליצירה של כריס מרקר. הספר נכתב באנגלית. פיתום הוצאה לאור היא הוצאה קטנה, עצמאית ואיכותית, שמתמחה באמנות חזותית לסוגיה. ראה:
http://www.pitom.co.il