לקראת פסטיבל ירושלים 2012: "הפשיטה", "נשיא האי", "תביא ת'חומר"
התור בקופות ל"פשיטה" בסינמטק ירושלים
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.9.2012
לא בטוח שיהיה אפשר לראות את זה מאולמות הקולנוע, אבל אם תציצו אל מאחורי הקלעים תגלו שחלה מהפכה לא קטנה השנה בפסטיבל ירושלים, במהדורתו ה-29. למשל: זו השנה שבה הפך פסטיבל ירושלים לדיגיטלי. מערכות הקרנה בהיי דפינישן הותקנו בשני האולמות המרכזיים של הפסטיבל בסינמטק ירושלים: אולם 1 ואולם 3. שניהם יציגו סרטים בפורמט DCP, שהפך בשנים האחרונות לסטנדרט הדיגיטלי שהחליף את הקרנת הסרטים ב-35 מ"מ. ההשפעה מיידית: השנה כל שבעת הסרטים הישראליים המתמודדים על פרס חג'ג' לקולנוע העלילתי יוקרנו דיגיטלית (כולם גם צולמו דיגיטלית). ולמעשה, אחוז ניכר, ואף רוב, של סרטי הפסטיבל הבינלאומיים יוצגו בפורמט הזה. אבל אל דאגה: חובבי ה-35 מ"מ עוד לא צריכים להיפרד ממנו. במקום אחד עדיין לא הותקנה מקרנה דיגיטלית: בבריכת השולטן. שם, בערב הפתיחה של הפסטיבל ב-5.7, יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, “לרומא באהבה" ב-35 מ"מ, הפורמט שבו גם צולם הסרט (מסופקני אם אלן אי פעם יצלם סרט קולנוע במצלמה דיגיטלית).
השינוי השני הוא פרסונלי: לפסטיבל ולסינמטק בירושלים יש מנהלת חדשה, אליסיה ווסטון, שהגיעה לתפקידה הישר ממכון סאנדאנס. ווסטון גדלה כנערה בירושלים וחזרה לעיר ללימודיה, וכעת משתקעת בה בפעם השלישית. יש לה עברית כמעט מושלמת ובתור אחת האחראיות על מעבדות הפיתוח של סאנדאנס היא לא רק בקיאה באופן פנומנלי בכל מה שקורה בקולנוע הישראלי, אלא יש לה חלק עצום בטיפוחם של יוצרים ישראליים וסרטים. לפסטיבל הזה היא הגיע ממש ברגע האחרון, ובמפגש עם עיתונאי הקולנוע בארץ בשבוע שעבר היא הודתה שההשפעה שלה על התוכניה היתה חלקית. אבל בין אם זה צירוף מקרים או השפעה מרחוק, הנוכחות של פסטיבל סאנדאנס בתוכניה הירושלמית השנה מאסיבית למדי. יהיה מעניין לראות האם בשנים הבאות יתהדק הקשר בין סאנדאנס ובין ירושלים אף יותר.
שבוע לפני פתיחת הפסטיבל (מכירת הכרטיסים כבר בעיצומה) הנה כמה סרטים שכבר הוצגו בפני התקשורת וששווים את תשומת הלב, הזמן, המאמץ והכסף שלכם:
כמעט כל שנה יש סרט אחד בפסטיבל ירושלים שהופך לשיחת היום, או השבוע, סרט אחד שכולם שואלים "ראית?”, סרט אחד שהופך לתופעה פולחנית בהקרנות הפסטיבליות הבודדות שלו. סרט אחד שמעורר את זעצם של צופי קולנוע רבים כשהם מגלים שהוא לא נקנה להפצה מסחרית בארץ. נראה לי שהשנה הסרט הזה יהיה "הפשיטה", סרט אקשן אינדונזי שכבר שמט לסתות בפסטיבלים בטורונטו ובסאנדאנס מוקדם יותר השנה, ומאז הפצתו בארצות הברית הפך לא רק לאחד הסרטים הזרים המצליחים שם, אלא מיד נחטף לצרכי רימייק דובר אנגלית, ובחיי שכבר המון זמן לא ראיתי סרט כל כך מטורף, פסיכופטי וחסר מעצורים.
אם הייתי נכנס ל"הפשיטה" ללא ידע מוקדם הייתי חושב שהגעתי לסרט פעולה אסיאתי חדש. אולי תוצרת הונג קונג, מהם כבר זכינו לקבל סרטים שכאלה בעבר (ג'ון וו או ג'קי צ'אן); אולי תוצרת תאילנד (טוני ג'ה); ואולי תוצרת דרום קוריאה, שגם היא הצטרפה לגל הקולנוע המדמם בעשור ומשהו האחרונים (פארק צ'ן ווק ושות'). כן, אני מודה כאן שסינית, קוריאנית ואינדונזית נשמעים לאוזניי הקרתניות בדיוק אותו דבר, אבל בחיים לא הייתי מנחש שאני בסרט אינדונזי שבוים על ידי קולנוען וולשי.
עלעול מהיר בתולדות הקולנוע האינדונזי העלה בי את התובנה שזהו ככל הנראה גם הסרט האינדונזי הראשון שראיתי מימיי. והוא פשוט מופרע: הסרט הזה מציג אלפי דרכים להרוג בני אדם. זה מתחיל עם רובי סער, ממשיך עם אקדחים וחומרי נפץ, ומהר מאוד יורד לאמצעים הכי פרימיטיביים: סכינים, חרבות מאצ'טה, כסאות, דלתות, קירות ואגרופים. זה מתחיל כמו "מת לחיות" ונגמר כמו טורניר אמנויות לחימה אחד-על-אחד, באחד הסרטים האלימים, מהפכי הקרביים ומאיצי הדופק שראיתי מזה זמן. רימייק הוליוודי לא יעז להיות כה פרוע ואלים. לסרט הזה אין אלוהים. באופן מדהים, ההפקה האדירה הזאת היתה כנראה גם צנועה למדי. על פי ימד"ב הסרט הופק בקצת יותר ממיליון דולר, שזה התקציב של לא מעט מהסרטים הישראליים של השנים האחרונות (“הערת שוליים", למשל), והוא עושה שימוש מבריק למדי בלוקיישן.
הסרט מתרחש כולו בבניין אחד בן 15 קומות בסלאמס של ג'קרטה, הנשלט כולו על ידי ברון סמים ואנשיו. צוות של כ-20 לוחמי ימ"מ מתגנב לתוך הבניין כדי ללכוד את הגנגסטר הראשי, ולא מבין לאיזו מלכודת אש הוא נכנס. המבריק הוא שהסרט מכיל, ככל הנראה, סט מרכזי אחד: מסדרון, שעל דלתותיו נכתבו בגיר בכל פעם מספרי דלתות על פי הקומות השונים. סט נוסף לחדר מדרגות, סט נוסף לדירה. ועוד יומיים-שלושה צילומי חוץ, וקיבלתם סרט עם סצינות אקשן אינסופיות, בהמון חדרים וקומות, אבל כמעט כולו על סט אחד, שבשינוי ארט פשוטים מגלמים אתרי התרחשות שונים. מי שאחראי לכל זה הוא גארת אוונס, שעבר לג'קרטה עם אשתו, והשיק שם קריירה של במאי סרטי אמנויות לחימה. “הפשיטה" הוא סרטו השני. אוונס הוא התסריטאי, הבמאי, העורך ויחד עם שני שחקניו הראשיים הוא גם כוריאוגרף הקרבות. האיש הזה פשוט מוכשר. גם אם צריך להודות שאין ב"הפשיטה" רגעים של קולנוע עוצר נשימה כמו שנתגלו אצל ג'ון וו או פארק צ'אן-ווק עדיין נדיר למצוא סרט כל כך אנרגטי, שמכיל כל כך הרבה רעיונות עלילתיים שמיתרגמים לסדרה עצומה של סצינות קרב ומתח. הקצב והיצירתיות של הסרט (כמו גם חוסר הרחמים שלו) הופכים לאותו להברקה (וגם להזדמנות להתרענן עם קצת שפריצים של דם בין סרט תיעודי אחד על בעיית פליטים וסרט איכותי אחר על ניכור בין-דורי). אחרי הקרנתו בפסטיבל אני יכול רק לאחל לכם שהסרט יעשה כמה סיבובי סינמטקים, אבל בהמשך החודש הוא יגיע לבכורתו הרשמית דווקא בערוצי הסרטים של יס.
2. “נשיא האי".
נישאר במדינות מוסלמיות באסיה, והפסטיבל הזה ממשיך להציג לי מקומות שלא ראיתי קודם. קודם אינדונזיה ועכשיו האיים המלדיביים. הנה מה שלמדתי על האיים המלדיביים מהצפייה ב"נשיא האי", אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה האחרונה (גם הוא מגיע לירושלים מסאנדאנס): מדובר במדינה באוקינוס ההודי שמורכבת מ-2000 איים. חלקם קטנטנים ובלתי מיושבים. המקום נראה כמו גן עדן, וכמה מהאיים שם מארחים אתרי נופש מהיוקרתיים והיפים בעולם. אבל המקום גם נשלט על ידי דיקטטורה אכזרית עד 2008, שעינתה את מתנגדי המשטר (על אי אחד מלון מפואר, על אי אחר בית כלא אכזרי). והאיים המלדיביים נמצאים בסכנה קיומית חריפה: ההתחממות הגלובלית ועליית מפלס המים באוקיינוסים מאיימים להציף את האיים ולהעלים אותם מן העולם. אחרי הצונמי של 2004 כמה איים כבר ננטשו אחרי שהמים הציפו אותם והרסו את ההתיישבות בהם, ובהדרגה עוד ועוד חלקים מהאיים ננגסים על ידי המים שהולכים ומתקרבים לאיזורי האוכלוסיה. הצילום המרהיב בסרטו התיעודי של ג'ון שנק (שהתחיל כצלם של "נשיונל ג'יאוגרפיק", ורואים) מציג את עיר הבירה של האיים המלדיביים כמו סט של סרט מדע בדיוני: על אי קטנטן ושטוח לחלוטין (“אין לנו אפילו גבעה אחת", אומר הנשיא) הוקמו בצפיפות עצומה בניינים גבוהים שנראים כמו סלאמס דחוס המונח על מגש שעוד רגע מתהפך לתוך המים. ולתוך המציאות הזאת נבחר הנשיא הדמוקרטי הראשון של המדינה מזה 30 שנה: מוחמד נאשיד, בן 41, איש מקסים ונמרץ מאין כמוהו, שיוצא למסע דון קישוטי של ממש נגד כל מעצמות העולם, בראשות ארה"ב, סין והודו, כדי להקטין את פליטת גז החממה שהורס את האקולוגיה ומטביעה את מדינתו. שנק מצליח לעשות חיבור יפה בין דמוקרטיה, פוליטיקה, אקטיביזם ואקולוגיה ואיך השלושה קשורים זה בזה. אבל כותרות הסיום, שהתווספו לסרט חודש אחרי הפרמיירה בסאנדאנס, מעדכנות שמאז הודח הנשיא, ונאמני הדיקטטור הקודם חזרו לשלוט. כך שהסרט, שהסתיים בטון אופטימי, הפך סרט תקופתי העוסק ברגעים ספורים בחיי האיים המאלדיביים. מי יודע, אולי גם האחרונים.
“תביא ת'חומר" לפני שנתיים אירח פסטיבל ירושלים את לינה דאנהם, קולנוענית צעירה שסרט הבכורה של "רהיטים זעירים", זכה בפסטיבל sxsw בטקסס. שנתיים אחר כך אותה דאנהם היא שיחת העולם בזכות הסדרה שלה ל-HBO, “בנות". אז הנה, השנה מגיע לירושלים הזוכה הנוכחי של אותו פסטיבל טקסני, שהופך למגלה הכשרונות הבכיר של הקולנוע האפילו-יותר עצמאי מסאנדאנס, קולנוע טרי וזעיר מידות. “תביא ת'חומר" מציג שני אמני גרפיטי ניו יורקיים שמנסים לעשות היסטוריה: לתייג בגרפיטי את התפוח המתנפח של קבוצת המטס, שאיפה שכבר 20 שנה כל אמני הגרפיטי שואפים אליה ושעדיין לא בוצעה. אלא שרצף המשימות שעליהם לעבור כדי להגיע לרגע הזה נכשל בזה אחר זה. סרטו של אדם ליאון מצולם בסגנון תיעודי (שזו קלישאה: רוב הסרטים התיעודיים בימינו מצולמים הרבה יותר יפה מהסרט הזה), כולו ספונטניות מגורענת. אבל יש בו משהו רענן וחינני מאוד.
"פשיטה" הוא הסרט השלישי של אוונס (את הראשון הוא עשה עוד בבריטניה ובערך אף אחד לא ראה אותו), השני באינדונזיה.