הפסקה להפסקה
"הבועה" של איתן פוקס זכה הלילה בפרס הסרט הטוב ביותר (בהפצה מצומצמת) מטעם GLAAD, האגודה האמריקאית לשמירה על ייצוגי הומואים ולסביות בתקשורת. ברברה וולטרס זכתה שם בפרס על כתבה שהכינה על טרנס-ג'נדרים. (תודה לסטיבי על הכותרת).
=======
האמת, אני די בשוק מכמות האנשים בתגובות שחשבו שהפסקה בסרטים היא לא רעה חולה, ואפילו רעיון טוב. לא טרחתי לספור כמה היו בעד וכמה נגד, כי גם המעטים שהיו בעד – חלקם הביעו את דעתם גם בטלפון ובמייל – גרמו לי לספוק ידיים בייאוש. הפסקה בסרט? אני לא מבין את זה. מה הלאה, תרשו לעיוורים למשש את המונה ליזה בלובר כי הם לא יכולים לראות, אז מגיע להם גם ליהנות מהיצירה הזאת. נכון, המישוש הזה יהרוס את הציור, אבל הייתם מעיזים להגיד לא לעיוור? מה אתם כאלה חסרי רגישות? ולמה לעצור במישוש. אולי גם ליקוק. ההשוואה לתיאטרון כמובן מגוחכת בעיני. בתיאטרון יש שחקנים על הבמה שצריכים להחליף תלבושות, לנגב זיעה, יש תפאורה שצריך להחליף, ובעיקר מחזאי שלקח את הצד הטכני של ההצגה בחשבון והוא כבר יודע איפה תבוא ההפסקה במחזה וכותב אותה פנימה לחילופי המערכות. ההפסקה בתיאטרון לא נועדה לקהל, היא נועדה להצגה. ואכן, היו סרטים שניסו להפוך את הקולנוע לחוויה תיאטרלית אופראית – "לורנס איש ערב", למשל – בו שילב דיוויד לין אלמנטים מהאופרה לתוך הסרט – אוברטורה בפתיחה (מסך שחור ורק מוזיקה) והפסקה באמצע, במקום המגיע מסומן מראש, בהנחיית היוצר.
מה שכן, כולם מסכימים בתגובות – גם אלה שהם בעד, או שמוכנים לחיות בשלום עם הפסקה – שההפסקות בארץ תמיד מגיעות ברגעים שרירותיים. אבל זה חלק מהבעיה: תנו לבעל בית הקולנוע את הזכות להתערב בסרט והוא יעשה את זה על פי טעמו ולא על פי טעמכם. מה השלב הבא? בסרט הבא של מישל גונדרי קולנוע לב יזמין את הצופים לעזור בבחירת שם עברי לסרט וגם כדי להתייעץ מה המקום הכי טוב לקבוע בו את ההפסקה? מישהו כאן יכול לציין סצינה ב"לא ארץ לזקנים" שאחריה זה רגע טוב לצאת להפסקה?
=========
אפרופו "לא ארץ לזקנים". האחים כהן תמיד היו במאים לקוניים ונוטים לשתקנות כשזה מגיע לסרטיהם. אבל זה היה חמור במיוחד עם סרטם האחרון, בו הם סירבו בתוקף לנתח אותו או להגיד עליו שום דבר מעבר ל"נשארנו נאמנים לחזון של קורמק מקארתי". מצד שני, אולי הוסיף להילת המסתורין סביב הסרט. לכן הופתעתי כשלגמרי במקרה נתקלתי אתמול בשני קבצי אודיו, לא ממש חדשים, בהם שמעתי את האחים כהן מדברים מעט יותר מהרגיל.
הראשון הוא תוכנית הקולנוע הנפלאה של בי.בי.סי רדיו 4, בה התארחו האחים ב-18 בינואר. הם לא מדברים הרבה, אבל יותר ממה שהם דיברו בתקשורת האמריקאית עם יציאת הסרט. (ובכלל, תוכנית הקולנוע של רדיו בי.בי.סי היא דבר די נפלא שגיליתי רק לאחרונה. כדאי לעקוב מדי שבוע).
האייטם השני ישן יותר: הוא שיחה שניהלו האחים כהן עם בארי סוננפלד (שצילם להם את "רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה" ו"צומת מילר") בפסטיבל טרייבקה הקודם, מאי 2007 (זה האייטם השביעי ברשימת הפודקסטים מטרייבקה, והוא נמשך 47 דקות מאלפות). "לא ארץ לזקנים" כבר היה גמור ומוכן לנסיעה לקאן והם התחילו את העבודה על "לשרוף אחרי הקריאה". העילה לשיחה – בחסות אפל – היא העובדה שהאחים כהן רק באחרונה (בארבעה-חמישה הסרטים האחרונים) עברו לעבוד על עריכה במחשב ונטשו את העריכה הפיזית על הצלולויד עצמו (הם מציינים שרק סטיבן ספילברג וקן לואץ' נותרו האחרונים שעוד עורכים על מכונות עריכה ישנות עם פילם). הם דילגו על ה-AVID ונחתו ישר לפיינל קאט של אפל. אולי בגלל שהם לא באו לקדם אף סרט, ואולי בגלל שהם עוד לא החליטו מה תהיה אסטרטגיית השיווק שלהם של "לא ארץ לזקנים" (שהיתה לבסוף "לא להגיד כלום"), הם נשמעו כאן הכי נדיבים במידע. זו אחת השיחות הכי ערות של האחים כהן בהן שמעתי אותם מדברים על התכל'ס של העבודה שלהם. למשל: מי כותב בפועל את התסריטים (איתן). איך הם עובדים עם סטורי-בורדס. איך הם עובדים בחדר עריכה (ג'ואל מחליט, איתן מדביק). והם מצליחים לאוורר מול קהל כמה מסכסוכי העבר שלהם עם סוננפלד, שכיום כבר הפכו לפולקלור שאפשר להתבדח עליו. כמו למשל העובדה שהוא סרב לעשות Pan בסרטים שלהם כשהוא צילם. למה? "כי תמיד כשסרט משמעם זה אומר שיש בו Pan", אומר סוננפלד. האמת, אני נוטה להסכים איתו. "שמעתי שהסרט החדש שלכם (כלומר, "לא ארץ לזקנים") הוא מעל שעתיים. אז אני מניח שיש לכם בו הרבה Panים", הוא מקניט אותם.
יאיר, כאשר מנסים לשכנע אנשים בדעה מסויימת צריך מאד להזהר שלא ליפול לדמגוגיה קשה.
ובכל מקרה, לפי דעתי אם תעשה סקר בכלל הציבור, יהיה רוב מוחלט להפסקות.
אין דבר שיותר מעצבן מלראות אנשים יוצאים באמצע סרט ומפריעים לכל הצופים רק כי הם רוצים ללכת לשירותים. אני באופן מוחלט מעדיף הפסקה של 5-7 דקות, מאשר הפרעות חוזרות ונשנות (כמו כאלה שאני נתקל בהם בחו"ל פעמים רבות) במהלך הסרט.
במיוחד כאשר סרטים מיועדים גם לילדים או נוער.
"אבל הייתם מעיזים להגיד לו לעיוור"
התכוונת בוודאי להגיד לא.
והאמת היא שקרה לי מקרה שמזכיר את מה שכתבת בפוסט, ב"כפרה" ישב לידינו זוג, לא מבוגר ולא צעיר במיוחד ודיבר. דיבר, דיבר, דיבר. הימהמתי, כיחכחתי, ובסוף הערתי. ואז הבחורה אומרת לי בנוןשאלנס "הוא מסביר לי את הסרט כי אני לא מבינה אנגלית וגם לא יודעת לקרוא כותרות בעברית." אבוי. אני נורא בעד להסביר פניך לתייר וכאלה, אבל היא די הרסה לי את הסרט (ניסינו לעבור מקום, אבל היה די מפוצץ).
ואומנם כבר שמתי לינק, אבל שוב, המערכון של ג'ונה היל מ-SNL שבו הוא מאוהב באבא של חבר שלו מצויין
http://www.huffingtonpost.com/2008/03/16/snl-digital-short-jonah-_n_91758.html
(ומושא האהבה הוא ג'ים דאוני (al rose מ TWBB) ודוד של רוברט דאוני.
אויש, איזו השוואה מטומטמת. אלמלא סימני הפיסוק, הייתי חושב שכתב אותה טוקבקיסט בוואלה.
ועוד מלקקי מונה ליזה כאן:
http://www.fisheye.co.il/story?id=1083
הפסקות בסרטים זה כמו קומוניזם:
טוב בתיאוריה, אבל בפרקטיקה לא משהו בכל…
הבעיה עם משאלי-עם זה שלפעמים התוצאות עלולות להפתיע…
בעניין קדושת חוויית הצפייה: אני מאמין שכשיגיע היום שבו יתייחסו להליכה לקולנוע כמו אל הליכה לקונצרט, אפשר יהיה להכריז שהמדיום מת באופן רשמי. יש עדיות לא מעטות על כך שבאתונה העתיקה, בימי סופוקלס ואוריפידס, הקהל היה מתרגש, צועק ומגיב אל המתרחש על הבמה. הקהל של הטרגיקונים הדגולים לא היה "תרבותי" (במובן השטחי של המילה, כמובן). ידוע גם שהכינוי "דראג" נובע מקריאות שהקהל קרא בימי שייקספיר אל שחקנים גברים בלבוש אישה, ושבתיאטרון ה"גלוב" הקהל לא היה מנומס במיוחד. בסרט "אמדיאוס" של מילוש פורמן אפשר לראות הדגמה יפה של התנהגות קהל באופרה של המאה ה-18, שאם הייתה מתרחשת בימינו הייתה גורמת ליותר מכמה בורגנים מודרניים לשבץ. בתיאטרון ובאופרה המודרניים הקהל נוהג בשקט ובנימוס, וגם לא אוכל פופקורן או שותה קולה, אבל מצד שני, לא תמצאו רבים שמאמינים שיש בצורות האמנות האלו חיים כפי שהיה להן בעבר.
אז מצד אחד, אני סובל מדברנים בקולנוע ברמה כזו שלא פעם קמתי והלכתי מרחק של כמה שורות בשביל להסביר להם באופן אישי שזה מפריע (אגב, קימה פנייה ישירה כזו תמיד עוזרת. הרבה יותר ממבטים מזרי אימה או צקצוקי לשון). אני גם עדיין מפנטז על היום בו אני אתפוס סלולרי של מישהו שמעז לדבר בו בקולנוע ואשליך אותו לקצה האולם (לקול תשואות הקהל, כמובן). מצד שני, על מנת לנחם את עצמי כשמקרים כאלו קורים, אני מזכיר לעצמי שזה רק אומר שזה מדיום חי ופופולארי.
הייתה תקופה ארוכה בחיי שהלכתי כמעט רק לסינמטק. אני עדיין זוכר את ההתרגשות שעוררו בי ריח הפופקרן והתחושה החיה שנכנסתי אחרי כן לבית קולנוע מסחרי; וזה כולל בתוכו את ההפסקה ואת הקהל המעצבן ואת הרצפה הדביקה. זה חלק מהעניין. אם זה היה סטרילי, זה לא היה קולנוע.
לדעתי בתל אביב לא צריכות להיות הפסקות, שאלתי את מאיר אתמול והוא אמר לי שזאת עיר ללא הפסקה
כל הטיעונים שלך רלוונטיים כל עוד מתייחסים לסרט כאל יצירה קדושה. כזאת שחייבים לראות בדרך שהבמאי התכוון. נראה לי שלא כולם מתייחסים ככה לקולנוע, וחלק מהאנשים סתם מעדיף למתוח רגליים, ללכת לשירותים או למלא את קופסאות הפופקורן מתוך נוחות.
זה באמת נשמע כל כך מוזר כמו שהשתמע מהפוסט?
אפרופו סינמטק, סרטים ארוכים ובלי הפסקות:
באמצע אפריל יוקרן "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידע הפחדן רוברט פורד" ארבע פעמים נוספות בסינמטק תל אביב.
בתחילת החודש יוקרן "ג'וי דיוויז'ן", התיעודי המוצלח של גרנט ג'י. ואם קראתי נכון, תהיה גם מחווה לניקולא פיליבר המעולה (שניהם במסגרת דוקאביב?). בדוקאביב יוקרנו גם הסרט על אנני לייבוביץ, הסרט על האבנים המתגלגלות (זה אחד מהתרגומים היחידים לשמות של להקות שמשעשעים אותי) וכמובן, תיעודיים של קישלובסקי.
אממ… אפשר להוריד את סימן השאלה מהסוגריים, זה אכן כך (ויש שם גם טעות דפוס, אבל לא נורא).
הכי קל זה להציע נק' הפסקה ב"לא ארץ לזקנים".
בקטע שבו הקאובוי עובר ליד המוטל וההיא שיושבת שם מציעה לו בירה, אני הייתי שם בכיף הפסקה.
זה יאפשר לאנשים לאכול איזה המבורגר טוב ולחזור ולצפות בניחותא בחלקו האחרון של הסרט שהוא בעצם סרט נוסף שאין לו שום קשר למה שהם ראו קודם. יותר מזה, באופן הזה כל הדיוט יוכל להבין שהמושג "יצירת מופת" שהודבק לסרט דווקא בגלל החיבור הבלתי חביר הזה שבין ראשיתו לאחריתו, הוא סתם התנשאות ביקורתית ותו לא.
אני מוחה בשם דה-וינצ'י. קודם סרט עם טום הנקס ואחר כך זה? גם דמגוגיה צריך לדעת איך עושים. ההפסקה בתיאטרון היא לא "בשביל השחקנים", או בשביל התלבושות או בשביל כל דבר אחר. ההפסקה בתיאטרון נמצאת שם כי זו מוסכמה. מקובל לחשוב על זה ככה. פעם גם היה מקובל לחשוב על קולנוע ככה. בחו"ל המוסכמה הזאת עברה-חלפה מן העולם; בארץ עדיין לא. אז נוצר דיסוננס. בעייתי? בהחלט. אבל מכאן ועד ההכרזה שאנחנו פוגעים בחירות האומנותית וקדושת היצירה (כאילו שכל שאר שיקולי הדעת הקדושים נתונים היום בידי היוצר הבלעדי ולא בידי מישהו שעושה שיקולי דעת בידוריים-מסחריים)? נו, באמת.
אבל אני לא אפול למלכודת הדמגוגיה. במידה מסוימת, כאמור, אתה צודק. יש בעיה עם הפסקות בידיים של בעל הקולנוע, וכל אחד מאיתנו ודאי חווה את זה על בשרו מתישהו. הפתרון צריך להיות דרך אמצע כלשהי, כאמור – סרטים באורך סביר לא יכללו הפסקה בכלל. סרטים ארוכים מאוד כן יופסקו, אבל עם הוראות מצד גורם מוסמך כלשהו (אני רוצה להגיד המפיצים, אבל גם זה, אפעס, בעייתי משהו) איפה יהיה הקאט.
ולא, אני לא רואה שום בעיה לעשות הפסקה באמצע "ארץ". למעשה, זה סרט שכולו כרעי פרגמנטים; הוא מזמין הפסקה כמעט אחרי כל סצינה. מצד שני גם לא נפלתי ממנו, אז מה אני יודע.
חשבתי קצת על ההקבלה הטיפשית של רוה וניסיתי למצוא מקבילה מעט פחות דמגוגית. כיצד פוגעים מעט ביצירה, אבל הפגיעה סבירה כיוון שהיא משרתת את מרבית הצופים. אני חושב שמצאתי. למעשה כמעט בכל סרט אליו אתם נכנסים פוגעים ביצירה ומלכלכים את הפריים. איך? עם כל מיני שורות כתובות בחלק התחתון של המסך. לא נראה לי שכאשר רוג’ר דיקינס תיכנן את השוטים של "לא ארץ לזקנים" הוא בנה על כתוביות. ולא רק בצילום הכתוביות פוגעות. אחד הדברים השנואים על קומיקאים זה כתוביות שמגלות את הפאנץ' לפני שהם הספיקו להגיש אותו.
אז כתוביות בסרט? רק בגלל מוגבלות של כמה אנשים שלא יודעים את השפה המדוברת?
ועוד דבר, לא כולם מסכימים בתגובות שההפסקות בארץ תמיד מגיעות ברגעים שרירותיים. כולם מסכימים שלפעמים ההפסקות נכנסות ברגעים לא מתאימים. לפעמים הפסקות נכנסות במיקום נוח יותר, רק שאז כמובן כמעט ולא נשמעות תלונות.
תומכי ההפסקות המושמצים מציבים להן לא מעט תנאים מגבילים: רק בסרטים ארוכים במיוחד, שיודיעו על כך מראש ושההפסקה תיכנס בחלק הראשון של הסרט ולעולם לא באמצע סיקוונס.