27 מרץ 2008 | 08:19 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

"עץ לימון", הביקורת

ביום בהיר רואים את כוכב יאיר
ערן ריקליס עבר מ”הכלה הסורית” הנהדר אל האלמנה הפלסטינאית ב”עץ לימון” היפה אך המוחמץ

ערן ריקליס רק הולך ומבשיל. גם אם אני מעט מסויג מסרטו החדש, “עץ לימון” – ממש מעט – אני לא יכול שלא להעריך את תהליך החיפוש הסגנוני והתוכני שהוא עובר כבר עשרים שנה. עד לפני ארבע שנים ריקליס היה מתויק בקטגוריית “המקצוענים” של עולם הטלוויזיה והקולנוע בארץ, איש שיודע לעשות הכל – פיצ’ר, דרמה, סדרה, סרט תיעודי – שלעיתים נדמה שהוא אף מסכים לכל, אבל שבמקביל הצליח לייצר איזשהו טאץ’ מלוטש שהפך את הפרויקטים המסחריים שלו בטלוויזיה למרתקים, בין אם הוא ביים דרמה יומית (“כסף קטלני”), מותחן אירוטי (“פיתוי”) או סדרה תיעודית (“הפואטיקה של ההמונים”). בקולנוע הוא היה מזוהה בעיקר עם ההצלחה של “זוהר” ועם הכישלון המכובד של “צומת וולקן”. אבל מאז “הכלה הסורית”, סרטו הקודם ויצירתו היפה והשלמה ביותר, קל להיזכר שמאחורי דימוי הבמאי-להשכיר ניצב אדם פוליטי מאוד. החל מ”ביום בהיר אפשר לראות את דמשק”, סרטו הראשון, דרך “גמר גביע” ועד “עץ לימון” החדש, הקולנוע הפוליטי של ריקליס עבר תהליך מרתק ומבורך של עידון. או של פמיניזציה. השוו בין הנראטיב הכל גברי של “גמר גביע” (סרט ששנאתי) והנרטיב הברובו-נשי של “הכלה הסורית”. אבל זה לא רק בדמויות, אלא גם בייצוג. ב”הכלה הסורית”, ובוודאי שב”עץ לימון”, ריקליס התחיל לספר את סיפוריו באמצעות הטבע ולא רק באמצעות האנשים. הסרט הקודם, שצולם בפריים סינמסקופי רחב ומרהיב, עקב אחר הנוף של רמת הגולן. ואילו הרעיון שעומד בבסיס סרטו החדש הוא תקריבי בהרבה, וטוען שסיפורו של עץ יכול להיות לא פחות פוליטי מסיפורו של אדם. הוא בוודאי, לכל הפחות, פיוטי יותר.
אם יש בעיה ב”עץ לימון” – למעט העובדה, שציערה את עיניי, בה עבר ריקליס מחומר גלם סופר 35 מ”מ סינמסקופי, ל-16 מ”מ שהוגדל ל-35 מ”מ, על חשבון גרעיניות וצבעוניות מופחתת – היא שעץ הלימון דנן גונב את ההצגה לגיבורים בשר ודם. הסרט, כך נדמה לי, הוא מטאפורה. הוא יוצר סיטואציה שבסיסה הוא אבסורדי – כשם שהאבסורד ואוזלת היד היו הכוח שהניע את עלילת “הכלה הסורית” – בה פרדס לימון הופך לסכנה ביטחונית ולאומית ממעלה ראשונה מרגע ששר הביטחון עובר לגור בבית שמולו. הבית האחרון על הקו הירוק. ובעוד הגבר יוצא לנהל את מלחמותיו, גם אלה המתרחשות בחצר האחורית שלו, לנשים משני צידי הגבול לא נותר אלא לשבת בבית – הישראלית בביתה המדוגם, לפלסטינאית בביתה המט ליפול – ולהתחיל להתקרב זו לזו, אחרי שבני הבית עזבו, התרחקו כמה שיותר ממעוז הסכסוך, הלאומי והמשפחתי בו חיו. ההתקרבות הנשית שחלה נובעת אם לא מאידיאולוגיה אז לפחות מאמפתיה.
“עץ לימון” מציג סיטואציה סכמטית מאוד – אוקיי, מודה: סכמטית מדי – כשהפרדס באמצע, והאשה הפלסטינאית, כמו אותה קיו ז’ו מסרטו של ז’אנג יימו, יוצאת למסע רגלי נמרץ ונואש לנסות למצוא צדק וישועה. הפרדס הזה מהווה קו סימטריה מושלם: שר הבטחון שרק מדבר על אביו ועל מורשת כלשהי שהוא השאיר אחריו שנראית כאילו נכתבה על ידי יועצי תקשורת, מול האשה שממשיכה לגדל את מפעל חייו של אביה. ריקליס עשה בחוכמה כשהפך את עצי הלימון לגיבורי סרטו, וויתר על הדימוי המוכר יותר של עצי הזית, הקורבנות הידועים יותר של מלחמת הטריטוריות בין הצבא הישראלי והחקלאים הערבים. עץ הזית כבר הפך לסמל פלסטיני של שורשיות ודיכוי. פרדס עצי הלימון עדיין מזוהה עם הציונות הבראשיתית של סוף המאה ה-19, כשכעת ריקליס הופך את היוצרות: כעת הישראלי הוא זה שחי בבתים ארעיים, מנותק מהאדמה, מהשטח, ואילו הפלסטינאים, אויבם האוטומטי של הישראלי, הם אלה שעסוקים בגאולת האדמה.
המגרעת של “עץ לימון” נובעת מכך שהסרט לא מצליח להפתיע עם הסכימה. מאזן הכוחות נשמר לאורך הסרט והמהלכים המצופים הם אלה שמתממשים. גם האבסורד שבבסיס הסיטואציה – שנדמית בתחילה קריקטורה מופרכת – הולך ונמוג ככל שהסרט מתמקד בדמות שמגלמת היאם עבאס, שסובלת את האופן בו הצבא הישראלי הולך וחונק אותה באופן רציני וכואב, שלא משאיר מקום לטון המסובסב, המריר-מתוק, שהפך את “הכלה הסורית” לסרט כה מוצלח. כאן הוא בעיקר, כן כן, חמוץ.
למרות שהוא צועד בדרך שנסללה בקו ישר ואין בו הברקה עלילתית, “עץ לימון” מצליח לסחוף בזכות העובדה שריקליס מצא אוסף נאה של דימויים ויזואליים נהדרים, באמצעותם הוא מספר את סיפור הסרט. הפרדס, הבתים, הכבישים, וחומת ההפרדה, שעד סוף הסרט כבר לא לגמרי ברור מי כלא את מי בתוכה: אנחנו אותם, או הם אותנו.

19 תגובות ל - “"עץ לימון", הביקורת”

  1. איתן 27 מרץ 2008 ב - 9:47 קישור ישיר

    אני מניח, יאיר, שגם ממקום מושבך הארעי אי שם במזרח הרחוק, אתה מודע למקלחת הקרה שעובר “עץ לימון” בשדות ביקורת הקולנוע הישראלים. בטבלת המבקרים בעכבר, ציון השלושה כוכבים וחצי שלך הוא הציון הגבוה ביותר של איזשהו מבקר ל”עץ לימון” . אני מרגיש שנעשה כאן עוול לערן ריקליס. לסרט, אמנם, יש מגרעת אחת רצינית ובסיסית, והיא, בעיניי, עצם הבחירה בדמות של שר ביטחון כאנטגוניסט בסיפור הזה. “שר ביטחון” הוא סמל. מייצג של מערכת. וריקליס עושה סרט על אישה שנלחמת בממסד. אבל כשלממסד הזה יש המחשה אנושית, מן הראוי שיהיה לו משהו לומר מלבד דקלומים לאומיים ופוליטיים. לכן, אחת מהשתיים: או שריקליס היה צריך לוותר על דמות של שר ביטחון כבר בשלב התסריט, ואם כבר הוא עשה את הטעות הזו, הוא היה חייב לטעון אותה בספקנות, באנושיות, באישיות עצמאית וחושבת, שלא נכנעת באופן אוטומטי לתכתיב. חבל על דורון תבורי, שלא היה לו הרבה עם מה לעבוד.

    אני חושב שאתה גורם עוול ליוצרי הסרט, כשאתה לא מציין ולו בשורה את רמת המשחק הגבוהה בסרט (שיקולי עריכה ?). האסוציאציה של קיו-ז’ו עלתה גם בראשי כשראיתי את הסרט, והמשחק הנחוש ועם זאת האנושי של היאם עבאס מרשים מאוד, ומחזיק לטעמי את כל הסרט. לפחות שורה היית צריך להקדיש גם לרונה ליפז מיכאל, שחקנית שכמעט לא נראית על המסכים, אבל ב”עץ לימון” נפתחת לאט מול עינינו, ובאיטיות מצטרפת למאבק. סצינה קטנטנה בהשתתפותה, בה היא מדברת עם ביתה היושבת בחו”ל דרך מסך מחשב העלתה דמעות בעיניי. עוצמתן של שתי השחקניות האלו שווה לבד את מחיר הכרטיס. יש לציין גם כתיבה יפה ואמיצה של סצינות שעלולות לא להתקבל בעין יפה בחברה הערבית (סצינת בית הקפה המרשימה, או כל סיפור הרומן העדין והמהוסס שמתפתח בין גיבורת הסרט לעורך דינה).

    וכך, למרות מגרעת אחת בסיסית, אני ראיתי בסרט הרבה מעלות יפות, שיוצרות סרט פגום, ועם זאת יפה ושווה צפיה.

  2. איתן 27 מרץ 2008 ב - 11:20 קישור ישיר

    ובתזמון מושלם, IFC entertainment, שמחזיקה בקטלוג שלה סרטי איכות דוגמת “4 חודשים וגו’…” הרומני, והאחרון של קן לואץ’, רכשה את “עץ לימון”.

    http://www.indiewire.com/buzz/acquisitions.html

    (הידיעה השניה בקישור)

  3. דורון 27 מרץ 2008 ב - 18:06 קישור ישיר

    אוקי, כתבתי קודם תגובה ארוכה ומפורטת על דעתי לסרט, אבל אז המחשב שלי החליט להתנתק מהאינטרנט משל הייתי אני ככפר סבא והאינטרנט קלקיליה.
    למזלי נתקלתי עכשיו בביקורת של דובדבני ב-Ynetשמפרטת בצורה רהוטה יותר כמעט את כל מה שאני חשבתי על הסרט.
    אני גם מוסיף את חוסר הסבירות התסריטאי הקיצוני (ממתי כל כך הרבה ישראלים מדברים ערבית??)
    את המקריות שמצילה את המצב (ספוילר!!
    איזה מזל שקצין השב”כ עובר במחסום בדיוק כשעבאס נתקעת שם.
    סוף ספוילר!!)
    והייתי משנה את הכותרת ל-“לימון כבוש בשקל”.
    אבל חוץ מזה – מה שדובדבני אמר, לגמרי.

  4. יובל 27 מרץ 2008 ב - 18:13 קישור ישיר

    אני לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה כותב “בסיסה הוא אבסורדי … פרדס לימון הופך לסכנה ביטחונית ולאומית ממעלה ראשונה מרגע ששר הביטחון עובר לגור בבית שמולו.”

    הרעיון מבוסס על מקרה אמיתי:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=480401&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0
    כותרת הידיעה בלינק היא “צה”ל: הפרדס של זוהרייה מסכן את ביתו של מופז בכוכב יאיר, ולכן צריך לעקור אותו”

    סופו (?) של הסיפור, אגב, מובא כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=541143&contrassID=1&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

    אז אם ב-“אבסורדי” התכוונת לסיטואציה הבסיסית הזו, הרי שהמציאות עקפה אותך. מפתיע אותי שיחצ”ני הסרט לא מפמפמים את העובדה הזו בכל הזדמנות.

  5. דורון 27 מרץ 2008 ב - 21:23 קישור ישיר

    off topic, אבל לא ממש, ביקור התזמורת הוא ה-certified fresh of the week בעגבניות, עם 98%…

  6. מילו 27 מרץ 2008 ב - 21:54 קישור ישיר

    ליובל.
    לא כ”כ הבנת. סיטואציה אבסורדית איננה היפוך לסיטואציה אמיתית אפשרית. הסיטואציה היא אבסורדית והעובדה שהיא גם אמיתית הופכת אותה להיות הרבה יותר אבסורדית. ואם כבר ביקורת על הכתוב אז צריך לומר שהסרט (התסריט)איננו יוצר סיטואציה אבסורדית (גם לא בכלה הסורית) אלא מבוסס על סיטואציה אבסורדית אמיתית.

  7. איתן 27 מרץ 2008 ב - 23:16 קישור ישיר

    “זה כנגד זה” – פסטיבל גרמני בסינמטק. דרמת אלימות במשפחה עם טוויסט – הצד הנשי הוא המתעלל. היה יכול להיות מעניין אם הבימוי לא היה כזה סטודנטיאלי, המשחק היה טוב, הצילום מואר כמו שצריך – בקיצור, זה היה יכול להיות סרט טוב, אם היה סרט. מה שיש זה לא ממש סרט. לא נהניתי.

    ולשאר חדשות היום:

    מנפלאות המפיצים – לפני שנתיים (2006) ביים במאי צרפתי חביב ביותר העונה לשם פטריס לקונט קומדיה העונה לשם “החבר הכי טוב שלי”. לא מעט סרטים של לקונט הופצו בעבר בארץ, חלקם אפילו טובים מאוד, וגם סרט זה נקנה להפצה, אבל משום מה הושם בהקפאה. ובכן, הפרסומות בפינות הרחוב התל אביביות מבשרות שוא יופץ בסוף השבוע הבא. שימו לב לעיצוב הפוסטר המדהים ביופיו : תמונה של קטנה של דניאל אוטיי (השחקן הראשי) בפינה הימנית של הפוסטר, מתחת בגדול כתוב שם הסרט (לשם שינוי, בתרגום מדויק) ועגול צהוב גדול מחבר את חלקי הפוסטר , משל היה מדבקת מבצע של שמפו בסופרמרקט, ועליו כתוב “קומדיה של פטריס לקונט”. יופי, בארבו ! (הסרט, אגב, לא משהו).

  8. אמיר 30 מרץ 2008 ב - 0:47 קישור ישיר

    אחלה סרט. סרט לא הולוודי ללא הפי אנד אבל משקף את המציאות העגומה של תושבי השטחים במקצת.
    לא מבין הרבה בקולנוע אבל מבין במצוקת בני אדם.
    כן ירבו סרטים כדוגמת הסרט של ערן ריקליס המטיח את האמת המרה בפרצוף.
    אמיר

  9. שמואל 30 מרץ 2008 ב - 13:14 קישור ישיר

    הקולנוע הישראלי הינו שופר התעמולה של השמאל הקיצוני הלוקה בצרות מוחין וקוצר ראיה.

    גבלס חובבן לעומת תעמולנים סמולנים, שמתמשים בכלי הקולנוע כדי להציג את הרוצחים כקורבנות תמימים.

    התרפסות אופיינית, שנאה עצמית, הצגה מעוותת של המציאות היא מנת חלקם של הקולנוע הישראלי העלוב.

  10. עופר 30 מרץ 2008 ב - 14:39 קישור ישיר

    יש ענין לצטט כאן את דובדבני (ולא רק לקשר):

    “אל “עץ לימון” ראוי יותר להתייחס כאל מוצר זר שנחת על המסכים פה. שכן הסרט, בבימוי ערן ריקליס, פונה, בראש ובראשונה, לקהל הצופים בחו”ל, ומציג בפניו סטראוטיפ פשטני וזול של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

    רבות דובר – בעיקר על ידי טוקבקיסטים מתלהמים ובעלי טורים פופוליסטים – על התרפסותם של יוצרי סרטים מישראל בפני השמאל האירופאי. טענו, בטיפשות רבה, שזהו כרטיס כניסה אוטומטי לפסטיבלים הבינלאומיים ולשווקים הזרים הכמהים לעודפי שנאה עצמית. כאילו שעמדה פוליטית בהכרח מתאימה עצמה לאיזושהי אופנה שלטת, ושמאחורי הסרטים מסתתרים, למעשה, ציניקנים בפרוטה המתפרנסים מהסכסוך. אז אמרו.

    והנה בא סרט שעושה בדיוק את זה. משתמש בסכסוך ובסבל הפלסטיני באופן נצלני ומניפולטיבי כדי להשיג לעצמו את אותה אהדה אירופאית. לא שמצוקה אנושית מחייבת מורכבות דרמטית – סבל הוא סבל הוא סבל – אבל “עץ לימון” רק מתחזה לסרט “אמיץ”. כזה שלכאורה מבקר את הממסד הישראלי, ולמעשה הוא משרת את האצטלה הכאילו-ליברלית שהממסד הזה מבקש לעטות על עצמו בפני הציבור האינטלקטואלי בחו”ל. כובשים, כובשים, אך חדורי להט של ביקורת עצמית נוקבת. “

  11. אבי עמי 19 מאי 2008 ב - 1:03 קישור ישיר

    נכון היום כבר הסרט רץ אבל לנו – אנשי האקדמיה – יש הזדמנות לצפות בו בימים אלה.
    כמי שעוקב אחרי עבודתו של ריקליס ציפיתי לסרט ולא לקריקטורה פלאקטית של סמלים פשטניים.

    הפשטנות והתעלמות לעיתים מהגיון פשוט, אינם מתאימים לדימוי שבניתי לגבי הבמאי – כותב ריקליס.

    דוגמה פיזית לכוונתי אפשר לראות בקטע המתרחש בלילה בו מביטים הגיבורה ועורך דינה דרך חלון הזכוכית בביתה אל החוץ – לזאבים. מי שמתבונן יודע כי כשיש אור בתוך החדר אי אפשר לראות את המתרחש בחשיכה בחוץ.

    ועוד אספקט המעורר גיחוך, בעיני כמובן: ביתו של שר הבטחון הותקף על ידי ירי מחבלים. לאחר הירי לא השתנה דבר בהערכות הכוחות בשטח. המגדל באותו מקום עם אותו השומר-צופה.

    מי שכתב או הסכים לעשות הסרט חיבר סטיראוטיפים אנושיים עד כדי אי סבירות שהרי כל הסרט אינו קומדיה אלא אחלה סרט רציני.

    חבל הפעם על נפילת ערן במלכודת הפוליטיקה הפלסטינאית – ישראלית כבמאי ויוצר. ואז עבורי גם מאבקו של ריקליס למען הדו-קיום ולמען ההערכה הדדית של בני האדם ולמען הקידמה גם בקרב הערבים וגם בקרב היהודים לא מצליח. נותרתי אדיש לחלוטין מאוסף מסרים דידקטיים.

  12. נגה הצפונית 16 ספטמבר 2008 ב - 22:28 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט היום ממקום שבתי בנורבגיה, בעקבות המלצה של חברה מקומית. הסכמתי מאוד איתך (יאיר רוה). אולי מחו”ל הדברים נראים אחרת, אבל אני חושבת שזה סרט יפהפה ומכאיב, שמשרטט תמונה אמינה בדרך כלל. הסרט מצליח להעביר את מורכבות הסיטואציה, ולמרות סטריאוטיפיות מסוימת, הדמויות הראשיות עגולות, מאוד אנושיות ומעוררות סימפטיה גם בחולשותיהן. הקהל הנורבגי נהנה ואפילו צחק כשירדו קצת על הנורבגים (שישר נדחפו והציעו לסלמה לבוא לקבל עזרה באוסלו). להרגשתי הסרט חשוב מאוד לקהל אירופאי שרגיל לראות את הסכסוך בלי ניואנסים, כאשר ישראל היא לרוב בצד של הרעים.

  13. מתנחלת אדוקה 9 נובמבר 2008 ב - 23:50 קישור ישיר

    ראשית, היה כייף לראות את הסרט ביום הזכרון לרצח רבין , יום השנאה הלאומי, או אולי יום ההסתה הלאומי, והנה מצאתי את עצמי תוך כדי הצפייה מזדהה עם האשה הפלשתינאית, כואבת את כאבה, רואה איך עם ישראל כולא את עצמו בתוך חומה, או אולי מתאבד מאחוריה. ישבתי לידה בבית המשפט ויחד איתה רציתי לצרוח כנגד אטימות בית המשפט העליון המתחבא מאחורי מלל, מכבס במילים מעשה חמס ואיוולת גם יחד. כמה שאני מכירה את ברק ההתנסחות המכסה על כל פשע (כמו גרוש אלפי יהודים מביתם והחרבת קהילות שלמות באמצעות ניסוחים מהוקצעים).

    ככל שחולף הזמן, קורה באזורנו דבר מוזר, רבים מחברי המתנחלים רואים את הפלשתינאים כשותפים לדרך ארוכה, כך אני שומעת גם משכנינו הערבים שראו איך השמאל בראשות שרון ונשיא בית המשפט העליון ברק גזרו את דינם של מיליון וחצי בני אדם לרעב ולמלחמות פנימיות . החרדה שלהם היא שמא שוב, יהיה כאן ‘התנתקות’ והם ימצאו את עצמם נתונים במלחמות פנימיות ובהסגר. אומנם כעת יש מחסומים אבל בסך הכל יש תנועה וחיי מסחר וקשרי עבודה ערים עם ההתנחלויות והם יודעים את האמת שהמתנחלים אינם האויב. השמאל בתל אביב בתרבותו המערבית חילונית הוא האיו האמיתי. אז לסיום הבמאי – לשם שינוי – אף הוא היפנה את חיציו לאותה קבוצה תל-אביבית ירושלמית ולא מתנחלת. אז אולי בשנה הבבאה ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה משהו יזכור שתושב הרצליה רצח ולא מתנחל!!!

  14. אלעד 7 מרץ 2009 ב - 17:20 קישור ישיר

    או קודם כל המבקר, הלוא אם לא היה איך יכול היה לבקר ???
    סרט פשוט על סיפור אמיתי למחצה, גם הוא פשוט.
    סרט טוב (ופשוט)

  15. כפר סבאית למתנחלת אדוקה 28 אוקטובר 2010 ב - 12:53 קישור ישיר

    מאוד אהבתי את תגובתך.

  16. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:14 קישור ישיר

    Thanks friend. That was interesting hearing

  17. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 2:37 קישור ישיר

    I truly wanted to type a small word in order to thank you for the great advice you are giving here. My prolonged internet search has at the end been recognized with good facts and techniques to share with my visitors. I ‘d state that that many of us visitors are definitely fortunate to live in a superb website with many marvellous professionals with great advice. I feel really lucky to have seen your weblog and look forward to some more excellent minutes reading here. Thank you once more for a lot of things.

  18. hampton bay ceiling 28 ינואר 2011 ב - 7:47 קישור ישיר

    This post is awarded a thumbs way up from over here.


השאירו תגובה