ערפדים על מטוס
דני יוסטון, הערפד הראשי ב"30 יום של לילה", כפי שנראה על המחשב הנייד שלי בטיסה מהונג קונג לנפאל
המסע לקטמנדו.
חלק א': הונג קונג
המראה. טיסת אל על להונג קונג. מטוס נגב, מדגם בואינג 777. המרווח לרגליים במחלקת תיירים הוא הקטן והצפוף ביותר שברכיי חוו מימיהן. הטיסה נמשכת קצת פחות מ-11 שעות. במסך האישי מוצגים "ג'ונו", "כפרה", "ביקור התזמורת" ו"בייוולף" – חתיכת שרינקג' מטורף עבר הסרט הזה ממסך ה-600 מ"ר של האיימאקס אל מסך השלושה אינץ' הזערורי שעל גף המושב שמולי. את כל הסרטים כבר ראיתי. רואה קצת מ"ג'ונו" שוב. סרט משעשע. המון משפטים שאאמץ בקרוב ללקסיקון הפרטי. ב"ביקור התזמורת", שראיתי כבר שלוש פעמים בקולנוע, ראיתי קצת בלי סאונד. איזה פריימים יפים יש לסרט הזה גם במסך קטנטן.
אבל עד מהרה ההיצע הזה התחיל לשעמם אותי. אז שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לראות סרטים שהבאתי איתי ושעוד לא ראיתי. וכאן הגיעה ההארה הגדולה: סרטי אימה בטיסות זה חתיכת דבר ענק. חברות התעופה לא מקרינות סרטי אימה, כי המטרה בטיסה היא לשמור על מאות הנוסעים רגועים ולא מתוחים. אבל מבחינתי, זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האינטראקטיביות המבדרות שחוויתי. ראיתי את "30 ימים של לילה" בגרסת הבלו-ריי. איכות מרהיבה לסרט ערפדים פשוט מצוין. הגרסה של דיוויד סלייד לרומן הגרפי שכה התלבתי ממנו לפני כמה שנים לוקחת כמה סיבובים מפתיעים מהמקור המאויר – הודות לתסריט די מרשים של סטיוארט ביטי ("הנוסע") – ובעיקר מפתיע כסרט אימה שהולך די רחוק עם עצמו.
אבל הנה התבלין שנתן לכל העסק את הפוש הסופי: צפייה בסרט זה במטוס, עם סאונד הצרחות, והמתות הנמעכות באוזניות, יוצרת צמרמורת כפולה ומכופלת. והכי מדהים: ברגעים הכי מותחים פתאום קשה להתעלם מהטלטולים הקלים של המטוס. בכל פעם שהטיסה חלפה ליד מערבולת האוויר הכי קטנה, הסרט פתאום נהיה פי ארבעה יותר מפחיד ומותח.
ב"30 ימים של לילה" מופיעה בתפקיד הכמעט-ראשי מליסה ג'ורג', שמגלמת בימים אלה את איילת זורר בגרסה האמריקאית של "בטיפול". דני יוסטון הוא מנהיג קבוצת הערפדים שמגיעה לחגוג בעיירה באלסקה, שלמשך חודש שלם תהיה שרויה בעלטת חורף מוחלטת. דיוויד סלייד, הבמאי, הוא האיש שגילה לעולם את אלן פייג' בסרטו הקודם "הארד קנדי". נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב.
המתנה של חמש שעות בהונג קונג. ואז עוד שעתיים איחור. ואז עוד כמעט חמש שעות טיסה מהונג קונג בחזרה לכיון נפאל ב-757 של חברת רויאל נפאל, מטוס מיושן – אין סרטים בטיסה, אבל יש עוף בצ'ילי ופודינג שוקולד חלבי בארוחת הערב – אבל יש בעיקר שפע של מקום לרגליים בין השורות.
הסרט שלי לטיסה הזאת: "הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם". סרט הרבה פחות טוב – אבל לא רע בתור ג'אנק פאסט-פודי לשעת טיסות, שגם כאן שודרג בזכות טלטלות מתוזמנות היטב ותחושה – שהזכירה לי את הסגמנט של ג'ורג' מילר מתוך "איזור הדמדומים: הסרט" שהטורף נמצא על כנף המטוס, בשעה שיצורי הנוסע השמיני זוחלים בסראונד מעל ומתחת לנפאלים שסביבי על הטיסה.
נחיתה בקטמנדו. 24 שעות אחרי ההמראה מתל אביב. 30 דולר לוויזה ונסיעת מונית למלון שמזכירה את הפתיחה של "רכבת לדרג'ילינג".
המשך יבוא, אני מניח.
ידוע שאל על הם הקמצנים הכי גדולים בעולם, שדוחפים יותר כיסאות בכל מטוס מאשר אייר-בורמה ומונגוליאן איירליינס.
אחלה, יאיר. זאת המטרה המקורית שלשמה הוקמו הבלוגים (אני חושב). מעין יומנים אישיים אינטרנטיים. פוסט חביב (כותרת חביבה בחרת, אבל אני הייתי מוסיף :Honest to blog).
עכשיו תשמע סיפור : בשנות ה-60 היה זמר צעיר בדנוור, קולורדו בשם דין ריד. הוא היה מעין חקיין אלביס פרסלי, וכן השתתף בכמה מערבונים סוג ב'. הקריירה שלו לא הצליחה להתרומם. ואז הוא טס לצ'ילה, והתחיל לנאום בעד הפועלים ונגד האימפריאליזם האמריקאי. הוא הפך להיות הג'ואן באאז/בוב דילן של הקומוניסטים בדרום אמריקה. הוא זכה להיענות גדולה ולהצלחה אדירה. לאחר מכן הוא נסע למזרח גרמניה (הערה לאנשים קצת יותר צעירים ממני : בין השנים 1949-1989 גרמניה שאתם מכירים היום היתה מחולקת לשתי מדינות : מזרח גרמניה, שהיתה קומוניסטית, ומערב גרמניה, שהיתה דמוקרטית. באופן אירוני, דווקא מזרח גרמניה היתה ידועה בראשי התיבות DDR, שפירושן הוא דויטשה דמוקרטישה רפובליק). גם שם הוא המשיך את הקו הקומוניסטי וגם שם הוא זכה להצלחה. הוא התחתן עם אישה במזרח גרמניה, עזב אותה ברגע שנכנסה להריון, לקח מאהבת על בסיס לא קבוע, והתחתן שוב עם אישה מזרח גרמניה, שכבר היתה עם ילד. הוא לא רצה ילדים משלו, וכפשרה עם האשה השניה, הוא אימץ את הילד שלה מנישואיה הראשונים. היא אפילו עברה הפלה כדי שלא יעזוב אותה. הוא היה אופורטוניסט, וידע שהממשלה במזרח גרמניה משתמשת בו בתור ה"אמריקאי שמוקיע את דרך החיים האמריקאית בכל הזדמנות", אבל כל עוד ההצלחה, ההערצה, הסרטים והשירים הצליחו הוא חי עם זה. המהפכה בצ'ילה ב-1973 הזיזה אצלו משהו, והוא הפך יותר מיליטריסטי בהצהרותיו. לא עוד "שלום, אחים", אלא יותר "למהפכה, המדוכאים". הוא אפילו נסע ללבנון, התחבק עם יאסר עראפאת, וניסה לעזור לפלשתינאים (סוף שנות ה-70). בתחילת-אמצע שנות ה-80 ההצלחה שלו התחילה לדעוך. הצעירים והצעירות שצרחו בהופעותיו במזרח גרמניה, הפכו הורים, והתפכחו מרעיונות המהפכה של האמריקאי המורד. הוא כבר התחיל להזדקן, ולא היה יותר ה"חתיך האלביסי ההורס". הוא לא הצליח להחיות את הקריירה שלו. הוא התחיל שוקע בדכאונות, ורב עם אשתו לעיתים תכופות יותר ויותר. ב-1986, עת היה בצילומים של סרט בהפקה בינלאומית (כלומר : מזרח-גרמניה-פולין-ברה"מ) שהיה אמור להחזיר אותו למרכז העניינים, לקח דין ריד סירת מנוע ושט באגם. הוא לא חזר בחיים. האירוע דווח באופן רשמי כתאונה, אבל לא בטוח שזו לא היתה התאבדות.
כל הכתוב מעלה הוא סיפור סרט התעודה "אלביס האדום", שראיתי אתמול במסגרת הפסטיבל הגרמני. מאותם סרטים שיש להם סיפור מספיק טוב שיחזיק אותו, ולא צריך יותר מזה. אולי עם עריכה מהודקת יותר היה אפשר לשפר את הסרט, אבל גם כך הוא היה טוב.
אנקדוטה קטנה : אחד המרואינים בסרט הוא ארמין מולר-שטאהל, שחקן קולנוע די ידוע ממוצא מזרח גרמני (התפקיד המפורסם האחרון שלו הוא ראש משפחת המאפיה הרוסית ב"Eastern promises", האחרון של קרוננברג). אחת ההערות שלו בסרט אומרת שדין ריד לא היה מוכשר במיוחד, אבל הוא היה כמו בראד פיט או טום קרוז, בהבדל אחד : האחרונים יודעים באילו פרויקטים לבחור ובאילו תפקידים לשחק. הוא השתרך במערבונים סוג ב', לפני שנאלץ למצוא דרכים אחרות ויצירתיות בכדי להחיות את הקריירה שלו.
אין שום דבר אירוני בכך שמז' גרמניה היתה ה"רפובליקה
הגרמנית הדמוקרטית".אם בשם של מדינה נמצאת המילה "דמוקרטיה" על הטיותיה,זה הדבר הדמוקרטי היחידי בה.
רק לי "30Days of Night on a Plane", נשמע כמו סרט האימה/הפארודיה האולטימטיבית?
וסטיבי – "הערב" זו לא שעה 🙂
מי שיבחר לראות דווקא את "חטופה" הערב, כדאי שיידע למה הוא נכנס (ניק-לינק).
מקווה שקיבלת את המייל ששלחתי.
המשך מסע מוצלח
(או כמו שאיזו דודה/דוד זקנים אמרו לחבורת ילדים בספר עתיק שקראתי פעם:
"Happy Hunting")
טוב, באופן אישי זה לא ממש מעניין אותי, אבל זה מעניין הרבה אחרים:
ג'ורג' לוקאס מנסה לעשות "Damage control", ואומר ש"אינדיאנה ג'ונס 4" הוא "רק סרט".
http://www.usatoday.com/life/movies/news/2008-03-24-lucas_N.htm
ולגבי סרטים לצפייה בטיסה, המקרה המשעשע ביותר זכור לי מסביבות שנות השמונים, טיסה ארוכה ארוכה לארה"ב, ומשדרים את הלהיט דאז "תנאים של חיבה". מרביתו של המטוס גועה בבכי, ובסוף דיילת עוברת עם חבילת טישואים. (קישור ישיר לימינו אנו: דברה ווינגר מגיעה לארץ! הידד.)
לכל תושבי צפון תל-אביב שביכו לא מזמן את סגירתו של קולנוע "לב" בקניון, יש את "לב מנדרין" החדש החל מסוף השבוע הקרוב (ניק-לינק).
סרטי ערפדים ואימה במטוסים נשמע לי כמו התפריט המושלם עבורי. עד היום הסתמכתי רק על הסרטים שחברת התעופה בחרה להקרין וכך החוויה של צפייה בסרט אימה בשחקים נמנעה ממני. אבל אולי כבר בשבוע הבא, בעת נסיעה קצרה לאיטליה אני אנסה את המתכון הזה.
השחקן ריצ'רד וידמרק הלך לעולמו.
היי, היה חמורוטק. הפעם גם אני הייתי.
Into the wild – שון פן
סיפורו של כריס מקקאנדלס, שבגיל 23 יוצא למסע ברחבי ארה"ב לחיפוש אחר החופש האולטימטיבי.
בפאראפראזה על ביקורת שיאיר כתב פעם על סרט של קלינט איסטווד, לטעמי "into the wild" הוא סרט יפהפה, אבל אני לא ממש אוהב אותו.
"החופש האולטימטיבי", הצורך לא להיות תלוי באף אחד, לסלול לעצמך את שבילי החיים, מצריך בעצם התבודדות והתרחקות מהכל ומכולם. אם תהיה מקורב לאנשים, תהיה מחויב אליהם, והם אולי יבגדו בך וישברו את ליבך. רק כשאתה קובע, רק כשאתה מחליט, אתה לוקח אחריות בלעדית על חייך. אבל יש לזה מחיר – הבדידות. וזה גם מה שמביא למותו של כריס.
כל המסה הפילוסופית הזו מוצגת בסרט ללא פילטרים רגשניים. יש לסרט פטיש למילים : הן נכתבות על המסך ; הן מוקראות בוויס-אובר ע"י אחותו של הגיבור ; הן נכתבות על נייר אל מול עינינו ; הן נקראות בספר וכאילו יוצאות מתוכו. זה סרט שמנסה להמחיש את "החופש האולטימטיבי" דרך המילים, הפילוסופיה הנלמדת. אבל לתסריט הקולנועי דרוש יותר מזה : רגש. הדרך שבה הסרט ערוך מבהירה שלא עולמו הרגשי של גיבורנו מעניין את הבמאי. הסרט מקפץ קדימה ואחורה בזמן, וכך אנו רואים, כבר בתחילת הסרט, את כריס מגיע לתחנה האחרונה במסעו – אוטובוס נטוש באמצע שומקום, אלסקה, שם הוא מתנחל, חי על בשר ציד ודגה, ושם הוא גם מת בסוף מהרעלה. בין קטעי ההתבודדויות, אנו עדים למסעו מהבית שבו לא שררה אהבה גדולה, דרך תחנות שונות בדרך שמנסות לספק לו תחליף אב ואם (קת'רין קיניר ובריאן דירקר), סב (האל הולברוק, ובת זוג (קריסטן סטיוארט). כולם מציעים לו אופציות אוהבות, ואת כולם הוא דוחה בנימוס.
מכיוון שהסרט כל כך נחרץ בתפיסת החיים שלו, אני הרגשתי שאני רוצה לדעת (או בעצם להרגיש) כיצד נבנתה תפיסת העולם הזו בתוך נפשו של גיבורנו. וכאן הסרט כושל. סצינה וחצי של מריבות בין ההורים מספקות בסיס רעוע מאוד למסע כל כך החלטי. אהבתה של האחות מתבטאת רק במכתבים שהיא מקריאה, אבל אין סצינות שימחישו את זה. בסוף הסרט כותב כריס ביומנו "Happiness is real only when shared" – מסקנה שכלית, שהיתה צריכה להיות רגשית, אבל הדרך שבה כתוב התסריט מכשילה את האספקט הזה.
מיותר כמעט לציין שהסרט מצולם, משוחק ומבוים בצורה מרשימה מאוד. צילומי נוף וטבע באלסקה היו יכולים להיות עוצרי נשימה, אם הייתי רואה אותם בהקרנת קולנוע נורמלית, אבל מזל שראיתי אותם בכלל. אמיל הירש נהדר בתפקיד הראשי – נחוש, בטוח ונחרץ בצדקת דרכו. כל הקאסט (למעט וויליאם הרט ומרשה גיי-הארדן, ההורים, שלהם התפקידים עם הכי פחות בשר) תומך נהדר. הקצב של הסרט איטי, אבל לא איטי מדי. לשון פן שליטה מוחלטת בקצב, וב"מעברי הילוכים" – גם קטעי "פלאשים" צילומיים לא נראים שלא במקום. בימוי מדויק מאוד.
כל אלו יוצרים סרט יפהפה, שיש לי בעיה איתו.
אני אהבתי מאוד מאוד את Into the Wild.
בעיני זה סרט עם חוויה מצטברת, הדימויים הויזואליים והתוכניים שלו ישארו איתי לאורך זמן. ברור לי שאראה בו גם דברים אחרים כאשר אראה אותו שוב.
אמיל הירש עושה תפקיד מצויין, ויש הרבה רגעים שראיתי בו במדוייק את ריבר פינקס (במיוחד בתפקיד שעשה ב-My Own Private Idaho של גאס ואן סנט) ממש עד כאב. סרט מצויין בעיני. ותודה לחמורוטק שהבאני עד הלום.
(:
30 יום של לילה הוא סרט טוב?!
הרעיון נפלא, הביצוע? נחות, העיצוב של הערפדים מביך ואין טיפה של אימה בסרט הצפוי הזה.
into the wild – אחד היפים של השנה. סרט מרגש של שון פן.
30 ימים של לילה – סרט חביב פלוס. לא יותר.
מישהו יודע מה קורה עם הסרטים של טרזים סינג? ראיתי שהוא הוציא סרט שאמור להיות מצויין לפני שנתיים, אבל לדעתי הוא לא הוקרן כמעט באף מקום. הייתכן?
-אחד הפוסטים הגדולים בתודלות הבלוג-