הקרנות האקדמיה: "בשביל אבא שלי"
הקרנות האקדמיה התחילו ביום שני עם הסרט הראשון ברשימה: "בשביל אבא שלי", סרט שלא ידעתי עליו כמעט כלום וקיבלתי ממנו הפתעה נעימה. הסרט ממש חמוד, ויש בו המון כישרון.
מדובר בסרט שבאתי אליו כמעט בכוח: השם שלו איום בעיני (השם המקורי שלו, "שבת שלום מרדונה", איום כמעט באותה מידה), ולא הכרתי אף אחד מהיוצרים כדי שאוכל לקוות למשהו טוב ממנו. והכי חמור הסינופסיס שלו, כפי שמופיע באתר הסינמטק, והוא מהגרועים ביותר שקראתי מימיי:
עלילת הסרט מתרחשת בסוף שבוע אחד בת"א. טארק, בחור ערבי מטול כרם, יוצא לבצע פיגוע התאבדות בת"א. הוא מגיע לשוק הכרמל כאשר הוא שרוי במתח רב, לוקח את נשימותיו האחרונות ולוחץ על מתג ההפעלה. המטען אינו מתפוצץ- מתג ההפעלה שרוף. טארק מנסה לתקן את מתג ההפעלה אצל מר כץ, חשמלאי זקן ונרגן, אב שכול, ממורמר כנגד החברה והמדינה ומאשים את אלה במות בנו היחיד (טירון צה"ל). בשל השבת נאלץ טארק להמתין עד שיגיע מתג חדש ביום ראשון. תוך כדי כך נקשר גורלו לקרן, צעירה בת 17, פריקית, מוכרת בקיוסק, חוזרת בשאלה, מנודה ממשפחתה ומנסה להתערות ללא הצלחה בחיים התל-אביביים. טארק משתלב בחיי שניהם ואלה לומדים להכירו וכך מפיח בהם רוח חיים, לומד מהם על התרבות והחברה הישראלית והם מגלים עליו דברים שלא הכירו עד כה. חוויותיו של טארק באותו סוף שבוע תל אביבי, ועברו המורכב יביאו אותו לנקודת השיא במצב טעון ורווי בלבטים, האם יתפוצץ כמתוכנן?
איום ונורא. הרבה יותר מדי מידע. ממש סינופסיס שעושה חשק לברוח מהסרט. ובעיקר הוא שואל לבסוף את השאלה הלא נכונה. כי אם הוא בוחר שלא להתפוצץ הרי שמדובר בפנטזיה נאיבית אווילית. ואם הוא כן מתפוצץ, אז למה שארצה לראות את הסרט בכלל מלכתחילה?
אבל למרות כל ההסתייגויות שלי התברר לי במהלך הצפייה שדרור (דודו) זהבי הוא במאי שאהיה סקרן לראות מה הוא יעשה הלאה, ועדו ויונתן דרור הם תסריטאים שיעניין אותי לדעת מה הם יכתבו עוד. לא שאין בעיות בסרט, יש המון, אבל יש בו משהו בסיסי שבהחלט עובד.
קודם כל, הוא נראה כמו סרט. אחרי שיותר מדי סרטים מהעת האחרונה נראים חובבניים מדי, מגיע "בשביל אבא שלי" ונראה מרשים מאוד: צילום יפה, תנועות מצלמה בוטחות, איזושהי דינמיות נעימה מאוד שנונתנת לסרט תחושה של בטחון עצמי. העשייה הזאת מצליחה לחפות על המון – אבל המון! – מגרעות עלילתיות שנעות בין המרושלות למביכות. ובכל זאת, גם אם התסריט פגום (כל החצי השני של הסרט מאוד בעייתי, בלשון המעטה), עדיין יש בו רגעים מוצלחים מאוד של כתיבה. כלומר, הסרט אולי כושל במכלול, אבל יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומצולמות נהדר, עם כמה רגעים טובים של אבחנות חדות, ודיוק בניואנסים של הדמויות.
ובעיקר: הצמד בתפקידים הראשיים – הילי ילון ושרדי ג'ברין – מחזיק את הסרט (את ג'ברין ראיתי בפעם הראשונה כמפקד התנזים ב"הבועה", והוא היה מוצלח מאוד שם. וגם כאן).
"בשביל אבא שלי" מזכיר בהרבה דברים, לטובה ולרעה, את "הבועה" של איתן פוקס. הבעיה המרכזית שלו, כמו "הבועה", היא העמסה עצומה של "נושאים" לתוך סרט אחד, מבלי שיש לרובם הצדקה אמיתית, וחמור יותר: מבלי שלאף אחד מהם תהיה תובנה משמעותית. כיבוש ופיגועים, אוקיי. אבל שואה, שכול, חרדים, מזרחיות: כל אלמנט כזה רק מחליש את הסרט במקום להעצים את הדרמטיות שלו.
אבל לא פחות בעייתי: הסרט לא מצליח למצוא את האיזון בין הקומי לדרמטי. זה היה המתח העיקרי שהיה לי בסרט, השאלה: האם זו קומדיה עם רגעי רצינות, או דרמה עם רגעי הומור? לפיכך, סוף הסרט היה יכול לפטור את רוב בעיותיו. אלא שהוא לא. למרות כמה רגעים חינניים מאוד, "בשביל אבא שלי" הוא בעצם דרמה, וככזה הוא אפילו די כבד. ואז ההומור אינו תבלין אלא עדות לחוסר החלטיות סגנונית.
"בשביל אבא שלי" אולי מזכיר בגודש תכניו (ובנושאיו) את "הבועה", אבל הוא הזכיר לי בטון שלו – ובשילוב בין החינני לגחמני – את "החברים של יאנה" של אריק קפלון. שניהם סרטים שיש בהם המון דברים טובים, אבל בסך הכל הניסיון לערבב דרמה המתרחשת בימי מלחמה ואלימות לתוך פארסה שכונתית יוצר תוצאה משונה, גם אם יש בה המון רגעים טובים.
הבשורה הטובה היא שנדמה לי שבזכות ילון וג'ברין, וכנראה שדווקא בגלל הגישה הקלילה מדי (אני מניח ששניצר ואורי קליין יאשימו את הסרט ב"חוסר אחריות אידיאולוגית") יש סיכוי שהסרט יתחבב על בני נוער. יש בו באמת משהו קצת ג'ובינילי, ילדותי. זו חולשתו, אבל גם כוחו.
ואגב, בסצינה לקראת סוף הסרט בה יושבים ילון וג'ברין לבד על חוף הים נזכרתי בסרט המקסים "אלנבי רומאנס", בו ראיתי את ילון בפעם הראשונה ובו מופיעה סצינה כמעט זהה. לאן נעלם הסרט המתוק ההוא, הוקרן בפסטיבל חיפה, כמה פעמים בסינמטק ואז התאדה. זה לקח לכל היוצרים: לסרטים באורך 50 דקות אין איפה לחיות. אני מקווה שינאי גוז, במאי "אלנבי רומאנס", ימצא דרך לצלם עוד 20 דקות חינניות לא פחות לסרטו, ולהפוך את הסרט לפיצ'ר, כי מעט מדי אנשים ראו אותו, והוא מתוק להפליא.
אגב לאגב. ינאי גוז מעדכן במייל:
תודה על האזכור המפרגן באתר שלך ל"אלנבי רומאנס".
אם תרשה לי, שני תיקונים:
1. את "אלנבי רומאנס" ביימתי במשותף עם יוני זיכהולץ
2. הסרט זמין לכל מי שרוצה לצפות בו – ב-VOD של HOT ובסניפי האוזן השלישית. כסרט של 50 דקות, הוא באמת הופץ באופן מצומצם, אבל מצא את הקהל שלו. הוא הוקרן בסינמטק תל אביב במשך חצי שנה ברציפות בהקרנות חצות, שם הוא צבר קהל, שאת הקיום שלו אנחנו מרגישים ב-VOD, גם כיום, כמעט שנתיים לאחר שהסרט הגיע לשם.
========
ולמחרת הוקרן בהקרנות האקדמיה "חומר למחשבה", סרט שראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. מדובר בכמעט קטסטרופה, ובעיקר בהחמצה משוועת. לכאורה זו קומדיית סטלנים משולבת בסרטי סיני/אילת שהיו פופולריים מיותרים כבר בסבנטיז ותחילת האייטיז. הסרט, שמבוים ביד גסה וחובבנית, מצליח לפספס כל רגע קומי שנקרה בדרכו.
"אלנבי רומאנס" נמצא בVOD ובשבוע אחרי שהלך לעולמו מוסקו אלקלעי הוא ניתן בחינם [אלקלעי מופיע בו לדקות ספורות]. סרט חביב, הרבה יותר אווירה מאשר עלילה ותו לא. אני לא רואה בו בסיס לפיצ'ר.
העשייה הזאת מצליחה לכפות על המון – אבל המון! – מגרעות עלילתיות שנעות בין המרושלות למביכות.
לחפות, לא לכפות. אא"כ העשיה הזאת כופה על הסרט את מגרעותיו העלילתיות.
אח, זה היה כיף.
רוה לנודניק: טעויות איות והקלדה הן קללה ומבוכה וביעור האתר מהן הוא מצווה ולא נדנוד. תודה, תוקן.
הבעיה הזו של המעבר בין סגנונות היא אולי לא באמת בעיה אלא העתיד, תסתכל על ברוז', מה זה, קומדיה? דרמה? מתח? הכל מעורבב. ככה נראה העתיד בקולנוע וככה הוא נראה בספרות כבר כמה שנים.
רוה לקורא: "ברוז'" עובד. זה נקרא קומדיה שחורה. ואתה רואה כמעט מהרגע הראשון שאתה בסיטואציה קודרת ואפלה שמטופלת עם הרבה הומור. ע"ע האחים כהן. החול הטובעני שגיבורי "ברוז'" שוקעים לתוכו מתואר באופן שיטתי והדרגתי, וכל רמז לגבי עתיד הדמות נמסר כבר בהתחלה. ב"שביל אבא שלי" זה לא קורה. יש דמויות שכל תפקידן הוא להיות קומיות (הפקח העירוני, למשל) ולכן נוכחותן בסרט משונה מאוד.
"בשביל אבא שלי" התחיל בתור דרמת 50 דקות שנקראה "מים חיים". עדו דרור, התסריטאי, למד תסריטאות באוניברסיטת ת"א ביחד איתי והתחיל לפתח את התסריט באחד השיעורים של איתן גרין. הקשר הראשוני שלו עם המפיק נעשה בזכות ערב הפי'צינג הראשון של מגמת התסריטאות של אוניברסיטת ת"א, ערב שאותו אני הגיתי וארגנתי (יחד עם עדי ייגר) ואז עוד לא היו זוכים אבל עדו היה הזוכה הגדול. אני זוכר איך בסוף הערב הוא היה כמעט היחידי שזכה לפניות מצד כמה מפיקים.
אז כמובן ששמחתי מאד לראות שהסרט נעשה ושמחתי עוד יותר שהוא יצא טוב מאד.
רוה לעדן: תמסור לעדו ש"מים חיים" הוא שם הרבה-הרבה יותר טוב מ"בשביל אבא שלי" או "שבת שלום מרדונה".
החול הטובעני שגיבורי “ברוז’” שוקעים לתוכו מתואר באופן שיטתי והדרגתי, וכל רמז לגבי עתיד הדמות נמסר כבר בהתחלה. ב”שביל אבא שלי” זה לא קורא… קורה כמןבן.
וכשמתקנים טעות אחת כמעט תמיד עושים אחרת
יש בסרט הזה צילום מעולה, ובימוי קולח וקליל. הבעיה היא בתסריט, המרכיבים מקולקלים ועוגה לא טעימה. ידוע שבחו"ל אוהבים סרטים על שואה, דוסים ומחבלים מתאבדים. אבל לדחוף את שלושת המרכיבים לאותה עוגה זה כבר מוגזם (אגב אני הייתי אף מוותר על כל אחד מהם בנפרד). משחקם של שני השחקנים הראשיים ושל רוזינה טוב מאוד. יתר השחקנים מגזימים כאילו מדובר בהצגה. דמות השוטר מאוד בעייתית איך התגנבה לה דמות מסרט בורקאס אל תוך הסרט הזה? לא ברור. בגדול למרות הבעיות הסרט עובד. אבל קשה לי להאמין שהוא בחמישייה. די ברור שארבעה סרטים בטוח בחמישיית האוסקר- שבעה, וולס עם בשיר, איים אבודים, חסר מנוחה.השאלה מי יצליח מיתר הסרטים גם להיכנס.
רוה ליוסי: אני חושב שאתה טועה לגבי "חסר מנוחה". קשה לי לדמיין אותו בחמישיה. הסרט החמישי יהיה הפתעה.
רק אוסיף שני חברים שישבו לצידי חשבו שהסרט חזק ומצויין.
יאיר, תסביר לי משהו בבקשה.
אם התסריט של הסרט הזה כל כך לוקה בחסר, למה למען השם הוא קיבל כסף? האם אין שם בחוץ תסריטים מושלמים? עזוב מושלמים, תסריטים שעובדים בלי הסתייגויות. למה שקרן תשקיע כסף בתסריט חובבני כמו שאתה מתאר?
נאור
יכול להיות שהתסריט היה מצויין ושמשהו בצילומים או עריכה השתבש. בעיות תקציב, זמן, חוסר נסיון או כשרון יכולים להפיל סרט שבנסיבות אחרות היה יוצא מעולה. צריך לקרוא את התסריט המקורי כדי לדעת.
כל זה נאמר באופן כלללי כמובן. את "בשביל אבא שלי" לא ראיתי וכל הנ"ל לא חל עליו בהכרח או בכלל.
קראתי את התסריט, צפיתי בסרט עם חברה שאיבדה את אחיה התאום בפיגוע ההתאבדות בבית-ליד, שלמרות הקושי עם ההתמודדות עם הצד השני, החמיאה לא מעט על הסרט כסרט, נכון גם היא וגם אנוכי לא אנשים מקצועיים, כנראה כמוך, מר רוה, אך אנשים מכל מיני סוגים מגיעים לסרטים והעובדה שיש בסרט גם צד קומי (כמו הפקח "מסרטי הבורקס")וגם צד דרמטי, לא גורעת מאיכותו של הסרט, בסה"כ אלו הם החיים, יש בהם הכל ובסרט הנ"ל יש נגיעה בכמה נושאים, אני(ולא הייתי לבד) מחיתי דמעה במהלך הצפייה, צחקתי והתרגשתי מהסרט כולו.
התסריט מעולה. התקציר שלו שנמסר לעיתונות עושה לו עוול.
קראתי את הסריט המקורי (למדתי באוניברסיטת תל אביב מחזור אחרי עידו דרור התסריטאי) גם ל- 50 דקות וגם לפיצ'ר. תסריט מעולה שלא הדגישו בו מספיק בבימוי את הניואנסים. התסיר עדין ורגיש. וכן, בארץ שלנו נפגשים אנשים כאלה עם עבר והווה דרמטי.
שבת שלום מרדונה הוא שם נהדר לדעתי וחבל שהמפיקים התעקשו על השם המזעזע בשביל אבא שלי. עכשו עשו שינוי ויקראו לסרט סוף שבוע בתל אביב. לא מבריק אבל לא רע. מי שיכול להשיג את התסריט שיקרא ושיראה כמה הוא חכם ורגיש . בסרט עשו את זה קצת עם הפנים לאירופה וקיצצו את המקומות העדינים. חבל. בכל זאת ישבו לידי 3 אנשים בהקרנה בסינימטק שהתרגשו ואמרו שזה אחד הסרטים הכי טובים שיצאו בארץ בשנים האחרונות.
עידו דרור תסריטאי מהשורה הראשונה ונשמע עליו הרבה.
כל הכבוד!
סרט טוב!
חבל על הפלספה שלכם.
לכו לראות!
סרט חזק ועדין גם יחד! סיפור אמיתי ויודע ללכת בין הטיפות ולא ליפול לקלישאות וגם להגיד את האמת. ראיתי בהקרנה השבוע. בהצלחה בפסטיבל הסרטים בירושלים. בפסטיבל היוקרתי במוסקבה כבר עשה לנו כבוד לפי מה שהתפרסם. יופי! גאוה לישראלים. הקולנוע הישראלי מוכיח את עצמו שוב.
בהצלחה ליוצרים!!!!!!!!!!!!!
"סופשבוע בתל אביב" ממש סרט מצויין.
התסריט לדעתי טוב מאד ויש בו קצב טוב, טיימינג מבריק ועלילה זורמת. הדמויות בנויות בכישרון ובאינטלגנטיות, מורכבות ולא חד מימדיות. יש ראיה פסיכולוגית יפה בבנית הדמויות.
העיתוב של דמויות המשנה מצויין ותורם לעלילה ולאווירה.
סרט לדעתי לא צריך לעשות קופי מהחיים אלא ליצור חיים משל עצמו. עידו דרור ויהונתן דרור עושים את זה מצוין.
שוה לעקוב אחריהם בעתיד. מעניין אם אחד מהם קרוב לפסיכולוגיה. חוש טוב יש להם בשפע.
צ ילומים מעולים ומשחק מפתיע לטובה של הילי ילון.
המשחק של וישיניסקי מאכזב. אולי בגלל שזה נוגע לפצע פתוח אישי שלו.
סרט נהדר
תסריט נהדר
משחק נהדר
צילום נהדר
עריכה נהדרת
מה צריך עוד?
אני מאשר…..
ל- רוה!
בעניין הדמות של הפקח בסרט סוף שבוע בתל אביב.
לדעתי אתה טועה ומטעה. הפקח הזה הוא דמות לא קומית אלא טראגית. הוא אדם שמרגיש נחות ורוצה להיות שייך ולהשפיע, ובסוף למרבה ההפתעה המענינת הוא זה שידע הכל והציל את המצב.
לעניות דעתי צריך לראות את הסרט עם מבט פסיכולוגי כדי להבין את העומקים שלו. במיוחד את הדמות של כץ. לא רק נכון לראות את הסרט הזה ובכלל סרטים רק כאיש ביקורת קולנועית. אני לא איש קולנוע וגם לא פסיכולוג. אני אדם מן השורה.
לי הוא אמר הרבה על בני אדם ועל השלולית הדלוחה והגנוזה שבה אנחנו חיים.
זה סרט מאד לרוחי בסיפור שהוא מספר בכישרון רב מאד ובמשחק המצוין של גיבוריו. במיוחד המשחק של שלמה וישינסקי המשחק את הדמות הנוגעת ללב של כץ, השחקנית הצעירה המשחקת יפה את הנערה המבולבלת בין שני העולמות והשחקן המשחק בכישרון את המחבל.
הסרט סוף שבוע בתל אביב – דעתי הלא אובייקטיבית:
בהכירי את התסריט בשלביו השונים – אני חושבת שנכון יהיה לראות את הסרט כסיפור של מציאות אבודה שנתפסת על ידי גיבוריה כמציאות של פחדים ומשאלות כמוסות גם יחד (פחד מדחייה, מבדידות, מלא להיות אהוב, מאובדן, ממוות, מהחיים – וומשאלה / כמיהה לקשר, לחברות, לחיים).
שאלתי את עצמי האם אין גודש באיסוף כמה דמויות שכל אחת מהן מייצגת איזה מהות בסיסית בחברה שלנו (וזו תהיה כנראה נקודה שתעלה בביקורת פשטנית על הסרט) – אבל בסיפור הן משתלבות בצורה אמיתית. בחברה הישראלית שלנו הן עשויות (או עלולות – תלוי בנקודת המבט של המתבונן) להצטלב בטבעיות, כי החברה שלנו חייה על הקצה, כמעט בתהום, ומנסה למצוא איזה סדר גואל בכיאוס המקומי. המפגש בין 3שלוש הדמויות העיקריות (טארק, קרן וכץ) מייצג את החיפוש ואת הנהייה אחרי הסדר, אולי אפילו אחרי השיגרה הפשוטה והבסיסית בתוך התוהו ובוהו הפנימי והחיצוני של הגיבורים.
מה שאני מנסה לטעון הוא שכללים חיצוניים של כתיבה (מה בנאלי, מה עודף, מה סטריאוטיפי…) אינם עומדים תמיד במבחן ה"תוצר" הסופי- וכאן השכיל עדו דרור, התסריטאי, לשזור את הדברים בצורה אמינה וזורמת בתוך סיפור נאמן לסביבתו.
תרשו לי להיתלות בענף גבוה: גם סיפור רומיאו ויוליה הוא בבסיבו סיפור אהבה "בנאלי" – אפילו קיטשי מאד. אבל איזה סיפור ענק זה כשהוא מסופר בידי אמן גדול!!!
התסריטאי עצמו חי ועבד תקופת מה בסביבת הסיפור (שוק הכרמל, בתים נוטים ליפול, חנות עלובה לתיקוני כלים שאבד עליהם הכלח, כרם התימנים, שולי קליפות הירקות והריח המרקיב…)והאותנטיות של המבט ביחד עם כישרון הכתיבה והיכולת המצויינת לספר סיפור – עשו את התסריט.
אני מוצאת שהתסריט הוא אחת היצירות היותר רגישות וחשובות שנכתבו כאן. הביטוי שלו בסרט כולל, כמובן, את הפרשנות של הבמאי, את ההשמטות שנעשו מתוך אילוצי זמן ותקציב וכו', את המשחק של השחקנים, את העבודה המעולה של הצלם והעורך….
מציעה לכל מי שיכול לקרוא את התסריט לעשות כן.
בהמלצות של קרן הקולנוע נכתב על התסריט שהוא הטוב ביותר שהיה כאן בשנים האחרונות – ואני מאד מסכימה עם הקביעה הזאת.
אבל, כאמור, אני לא ממש אובייקטיבית….
אשמח לקרוא את תגובתו של רווה ושל אחרים לדברים שכתבתי.
דרורית
הסרט בשביל אבא שלי סרט מעולה שראיתי כשגרתי בלוס אנגלס.
ריגש אותי ואל רק את הישראלים שבחברי.
סרט טוב וסיפור טוב