קראתם את חלק א' עם סרט השנה וכו'? הנה חלק ב' עם השחקנים, הטרנדים, העירום והסרטים הקופתיים של השנה.

שחקן השנה:
שמואל וילוז'ני, “חתולים על סירות פדלים"
תגידו לי: למה שמואל וילוז'ני לא עושה ארבעה סרטים בשנה? איך קורה שדווקא בסרט קטן ומצחיק שנעשה על ידי כמה חבר'ה בשכונה הוא פתאום צץ בתפקיד משנה קומי ומבחינתי מאיר את המסך וגונב את ההצגה. הוא היה נהדר לפני כמה שנים בתפקיד דרטי וכבד ב"בנא" והוא היה מצוין בתפקיד הקריקטורי שלו עכשיו ב"חתולים". הוא חייב להיות ביותר סרטים.
ציון לשבח: אוהד קנולר ב"הסיפור של יוסי". ביצוע מושלם לאחד התפקידים הכי עצובים ושוברי לב שראיתי השנה בקולנוע.

שחקן המשנה:
תיקו: אלון אבוטבול ואורי גבריאל, “עלייתו של האביר האפל"
אלון אבוטבול ואורי גבריאל היו נהדרים השנה גם בסרטי השכונה שלא-ממש-אהבתי שהם עשו בישראל: הראשון ב"הדילרים" השני ב"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". אבל שניהם מבחינתי גנבו את ההצגה ב"עלייתו של האביר האפל". נכון, לא סרט ישראלי. אמרתי לכם שאני קובע כאן את החוקים, נכון?

תגלית השנה:
נעמה שטרית, "העולם מצחיק", "קרב עיניים"
זו היתה שנה נהדרת לתגליות. אותן שחקניות (או שחקנים) שלא ראית קודם ופתאום צצים על המסך ואתם עוצרים ושואלים: רגע, מי זאת? או זה. למשל, יערה פלציג ב"השוטר". שחקניות ה"מי הנערה הזאת" ומאיפה צצה ומה היא תעשה הלאה. או למשל, אליה ענבר, שגנבה את ההצגה ב"אורחים לרגע" וריכזה לתוכה את כל מתיקותו של הסרט. או ז'ניה וסרמן שהאירוטיקה שלה היא הדבר הכי טוב ב"ניקה" הבעייתי. מורן רוזנבלט שהיתה אידירה ב"אודם". אבל היתה שחקנית אחת שפעמיים השנה עצרתי ושאלתי את עצמי "רגע, מי זאת? היא נפלאה". וזאת נעמה שטרית, שאני מקווה ששנת 2012 תתגלה כשנת הפריצה שלה. זה קרה פעם ראשונה ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין ובפעם השניה בסרט הסטודנטים המבריק של אורית פוקס "קרב עיניים". יש לה עיניים שעשויות מקרני לייזר.

שחקנית השנה:
רותם זיסמן כהן, “המשגיחים" ו"העולם מצחיק"
רותם זיסמן כהן קיבלה את אצבע הזהב לשחקנית השנה בשנה שעברה על תפקידה ב"בין השמשות". השנה אני כאן על תקן ה"אמרתי לכם!". השנה היא היתה נפלאה בשני הסרטים הכה שונים האלה: “המשגיחים" ו"העולם מצחיק", בשניהם היא בתפקיד הלב. אבל אני לא בטוח שאני יכול לתת את הפרס לאותה שחקנית שנתיים ברציפות. אני צריך לבדוק את התקנון.

קאט השנה:
השמש ב"השוטר"
ופתאום אחרי 40 דקות של סרט, קאט. אור מסנוור. השמש. והסרט מתחיל מחדש עם סיפור אחר. המבנה המסעיר ויוצא הדופן של "השוטר" נתמך על ידי העריכה של ערה לפיד, אמו של הבמאי, ומבכירות עורכות הקולנוע בארץ. הקאט הזה, שעושה ריסטארט לסרט כולו, בלתי נשכח.

טרנד א': העירום חוזר
מצד אחד, הקולנוע הישראלי מתחזק באמונה. מצד שני, שנת תשע"ב היתה שנה עשירה מאוד בסצינות עירום, אחרי שבשנים קודמות נדמה היה שהקולנוע הישראלי (שתמיד היה ידידותי לעירום) קצת נרגע. אז את מי ראינו בעירום השנה? את יערה פלציג ב"השוטר", את מורן רוזנבלט ונטלי עטיה ב"אודם". את שרון טל ב"ההתחלפות". את סלעית אחי-מרים ב"אורחים לרגע". את קרן ברגר ב"אף פעם לא מאוחר מדי". את יעל טוקר ב"רווקה פלוס". את הגר בן-אשר ב"הנותנת". ואת ז'ניה וסרמן ב"ניקה". אבל השנה חידוש: במגמה שיוויונית, העירום הגברי היה לא פחות נוכח. עוז זהבי ב"הסיפור של יוסי" הופיע בעירום מלא וכך גם אוהד קנולר, וגם "ניקה", “רווקה פלוס" ו"הנותנת" הציגו יחס שיוויוני בין העירום הנשי והעירום הגברי.

טרנד ב': במאים מפורסמים לא מביאים קהל
שנת תשע"ב לא היתה טובה בקופות בישראל. חזרנו לאחור. סרט אחד מצליח יפה, כל השאר מדדים אחריו. סך כרטיסי הקולנוע שנמכרו השנה ל-18 הסרטים הישראלים לא עובר את ה-400,000 צופים. אבי נשר עושה את זה בסרט אחד. אבל יותר חמור: אם בעבר היו לנו כמה במאים שהם "הדבר הבטוח", יוצרים שהקהל מאמין בהם וחוזר אליהם שוב, הרי שהשנה המודל הזה קרס. כמה מהסרטים שמכרו הכי מעט כרטיסים הם מאת במאים שיצרו בעבר את הסרטים הכי מצליחים. חוששני שעליי להאשים בכך את הבמאים: הקהל יודע מתי אתם מתקשרים איתו ומתי אתם מעופפים בתוך החלל של עצמכם. קחו למשל את ערן קולירין: סרטו הקודם, “ביקור התזמורת", מכר בארץ למעלה מ-200,000 כרטיסים והיה לסרט הישראלי הכי קופתי אי פעם בעולם. סרטו החדש, “ההתחלפות", לא הביא אפילו עשירית מהקהל הזה. בעיניי, “ההתחלפות" הוא סרט מבריק ואמיץ ויוצא דופן, אבל הוא גם הצהרה בוטה מאוד (ואף מסוכנת למדי בעולם הקולנוע) על כך שהיוצר מאס בקהלו. הסרט הזה הוא באופן מובהק לא ידידותי לקהל (אבל מבקרים ואנשי אקדמיה נגמרים ממנו. ואני ביניהם). אסי דיין, יצרן הלהיטים מ"גבעת חלפון" ועד "החיים על פי אגפא", כשל עם "ד"ר פומרנץ". דובר קוסאשווילי חזר לקומדיית סקס שמזכירה במשהו את הנועזות של סרטיו המוקדמים, אבל "רווקה פלוס" לא מתקרב באיכותו ובקהלו ל"חתונה מאוחרת". איתן פוקס יצר כמה מהסרטים הכי מצליחים שיצאו מישראל בארץ ובעולם, אבל את "הסיפור של יוסי" שלו לא בא קהל לראות (והפסיד. זה סרט נהדר ומרגש מאוד). ערן ריקליס עשה כמה מהסרטים הכי פופולריים בשראל בעשרים השנים האחרונות, ובמאי שאני ממש מחבב, אבל "פלייאוף" שלו היה סוג של קטסטרופה מכל כיוון אפשרי. אפילו "העולם מצחיק" הביא בערך חצי מכמות הצופים של "אביבה אהובתי". הקהל הפכפך, אבל כך גם הבמאים.

=======ּ=======י

הסרטים הישראליים שהופצו השנה בישראל (מראש השנה עד ראש השנה)

“2 בלילה", רועי ורנר
"ניקה", ארנון צדוק
"איה", עודד בן-נון ומיכל ברזיס
"רווקה פלוס", דובר קוסאשווילי
"הדילרים", עודד דוידוף
"המשגיחים", מני יעיש
"הסיפור של יוסי", איתן פוקס
"העולם מצחיק", שמי זרחין "ההתחלפות", ערן קולירין
"אורחים לרגע", מאיה קניג
"הנותנת", הגר בן-אשר
"חתולים על סירת פדלים", נדב הולנדר ויובל מנדלסון
"אנחנו לא לבד", יזהר הר-לב
"יותר איטי מלב", ינאי גוז ויוני זיכהולץ
"אף פעם לא מאוחר מדי", עדו פלוק
"אודם", יהונתן סגל
"אמא של ולנטינה", אריק לובצקי ומתי הררי
"סרק סרק", חיים בוזגלו
"לא רואים עליך", מיכל אביעד
"רסיסי אהבה", ניסים נוטריקה
"נמס בגשם", דורון ערן
"ד"ר פומרנץ", אסי דיין
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אריק לובצקי
"פלייאוף", ערן ריקליס
"פלנטה אחרת", עידן זעירא
"השוטר", נדב לפיד

הסרטים הישראליים הנצפים ביותר השנה:
“העולם מצחיק": 160,000 כרטיסים
“המשגיחים": 60,000 כרטיסים
“הדירה"*: 50,000 כרטיסים
“הדילרים": 40,000 כרטיסים
“הסיפור של יוסי": 20,000 כרטיסים
(*: סרט תיעודי. הוקרן בסינמטקים).

ציוץ