15 ספטמבר 2012 | 20:14 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

פרסי אצבע הזהב תשע”ב

 

כמדי שנה, את מדור ראש השנה אני מקדיש לטקס חלוקת הפרסים האלטרנטיבי שלי לקולנוע הישראלי. המועמדים לפרס: רק הסרטים שהופצו מסחרית בשנה החולפת (“למלא את החלל”, לפיכך, יוכל להשתתף רק בשנה הבאה). הקטגוריות: אין. מה שנראה לי ראוי לציון לשבח בשנה החולפת. כך ראיתי את הקולנוע הישראלי בשנה החולפת. פלוס פיסות מידע: מה היו הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה? כמה סרטים ישראליים הופצו השנה, וביחס לשנה שעברה? ככה זה נראה בשנים הקודמות. ועכשיו: סרט השנה שלי הוא….

 
פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.9.2012

ברוכים הבאים לפרסי “אצבע הזהב” של “סינמסקופ” ו”פנאי פלוס” לסיכום שנת הקולנוע תשע”ב. שנה חלשה מבחינת הקהל, אבל עשירה בכמה מהסרטים הישראליים הנפלאים שנעשו באחרונה בארץ, אבל גם כמה מהרעים שבהם.

ביום שישי, 21.9, יחולקו פרסי אופיר. ימים של חשבון נפש, בין כסה לעשור, ובעיקר ברגע הזה, בין ראש השנה ליום כיפור, שמונע מאיתנו, שבועון הנסגר שבוע לפני פרסומו, לסקר אותו בזמן אמת. כרגע “למלא את החלל” מסתמן כזוכה על פני “העולם מצחיק” ו”המשגיחים”, שני הסרטים שעשויים להפתיע ולנצח אותו בסיבוב. המירוץ השנה צמוד מאוד.

אבל רגע, אתם שואלים את עצמכם, מה זה “למלא את החלל”? אה, כן, אתם אומרים, זה הסרט החרדי ההוא שקראנו עליו בעיתון בעקבות הצלחתו בפסטיבל ונציה, שם הפך לאחד הסרטים המדוברים בעולם. וכן, אתם צודקים: שוב מתחרה בפרסי אופיר, וכנראה שגם יזכה, סרט שהקהל לא ראה, מה שהופך את התחרות שם ללא כל כך מעניינת עבור הצופים, ולאירוע פנים תעשייתי בלבד.

בדיוק מהסיבה הזאת השקנו כאן ב”סינמסקופ” וב”פנאי פלוס” לפני שבע שנים את פרסי אצבע הזהב. בכל גיליון ערב ראש השנה אני בוחר – לבד! בלי שום ועדה או גוף מצביע או פיקוח של רואה חשבוון – את סרטי השנה שלי. הבחירה נעשית אך ורק בין הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע. למרבה הצער, גם כאן זה לפעמים אומר שבכל הנוגע לחלק מהסרטים, אף אחד לא באמת ראה אותם.

לפרסי אופיר נרשמו השנה כמות שיא של 28 סרטים עלילתיים. כל סרט שהפקתו הושלמה – הגדרה מאוד עמומה, אגב – יכול להירשם. בשאר העולם תחרות האקדמיה מתקיימת רק בין סרטים שהופצו בבתי הקולנוע. זה מסנן החוצה את הסרטים שאיש לא ראה, או לפחות דוחה אותם בשנה-שנתיים מתהחרות, עד שייצאו להפצה. 25.5 סרטים הופצו השנה בבתי הקולנוע. לעומת 23, שהיה מספר הסרטים הישראליים שהופצו בתשע”א. ואגב, 25.5 זה כי אני סופר גם את “איה”, באורך של 40 דקות, חצי סרט, המוקרן במחיר מוזל בסינמטקים*.

בואו נתבונן בעוד קצת מספרים: 12 סרטים מתוך ה-25 הם סרטי בכורה ליוצריהם, בדיוק חצי. חמישה סרטים הם סרטים עצמאיים, בטרנד שממשיך משנה שעברה, בו יוצרים מחליטים שלא לחכות לקרנות הקולנוע ולתקציביהם ויוצאים לצלם בתקציב מצומצם לבד, בתקווה שאיכשהו הם יצליחו למצוא מימון בשלב העריכה. נשים ביימו רק 3.5 סרטים השנה.

אני לא חבר אקדמיה, אבל לו הייתי אני מודה שהיה לי מאוד קשה השנה לבחור את הסרט הזוכה, כי בפרסי אופיר מתחרים זה מול זה שניים מהסרטים הכי יפים שראיתי זה זמן רב בקולנוע הישראלי: “העולם מצחיק” ו”למלא את החלל”. נדמה לי שלבסוף הייתי בוחר ב”העולם מצחיק” (ותכף גם אנמק למה), אבל הדילמה השנה היתה בעיניי קשה במיוחד בין שני הסרטים המרהיבים האלה. אבל מכיוון ש”למלא את החלל” ייצא להפצה מסחרית רק אחרי החגים, נצטרך להתלבט לגביו הערב ראש השנה הבא, ולראות איך הוא יעמוד במרחק שנה מול הסרטים הטריים יותר של אבי נשר ורשף לוי.

הנה הפרסים (וכמדי שנה, תזכורת: הפרס אינו כולל פרס):

הסרט הטוב ביותר

“העולם מצחיק”, שמי זרחין

 שלוש פעמים הלכתי לסרט הזה כדי לנסות ולהבין איך תוך חמש דקות הוא גורם לי לבכות, תוך כדי שאני צוחק. הסרט הזה לא רק מרהיב ויזואלית (הצילום של ירון שרף) ושאפתני בהפקתו ובמבנהו, הוא לא רק אחד הסרטים המיומנים והמדויקים שנעשו כאן, הוא בעיקר מופת של כתיבה ותזמון. “העולם מצחיק” לוקח את הקומדיה של הגשש החיוור ומפזר אותה כמו פרמז’ן על החיים, שהם הרבה פחות מצחיקים. וכך, כבר באחת הסצינות הראשונות בסרט, סצינה שבנויה כמו מיוזיקל, אנו רואים את צפי, הדמות שהיא לא הגיבורה בסרט אלא הציר המרכזי בו, העמוד סביבו כולם רוקדים, חולפת ברחבי טבריה, בין כל הלוקיישנים של הסרט ובין כל דמויותיו, וכמו פיה, לכל מקום שהיא מגיעה היא מביאה את משב הרוח הגששי שלה שמדביק את העיר כולה. כבר ברגע הזה הסרט נוגע בי במקומות אישיים מאוד, אך גם לאומיים: הנוסטלגיה האישית שלי (של כולנו, לא?) לגשש החיוור ולהומור שלהם, וגם ההבנה שמאחורי ההומור הזה יש גם עצב וטרגדיה שמעורבבים באופן בלתי ניתן להתקה. האופן הקסום שבו “העולם מצחיק” מערבב נוסטלגיה לתוך אבות היסוד של התרבות הישראלית (ניסים אלוני ויוסי בנאי, שמילותיהם לגשש החיוור מאכלסות את הסרט) לתוך סיפור שהוא בו בזמן גם רחב ידיים וגדוש בדמויות אבל גם אינטימי מאוד, כאילו כולו מתרחש בבית דירות אחד, פשוט הסעיר אותי שוב ושוב. האופן שבו הסרט גורם לי גם לאהוב דמויות שמעולם לא הכרתי, וגם להתגעגע לתרבות הישראלית שאני כה אוהב, תרבות שהקולנוע הישראלי הפנה לה עורף באופן ברוטלי למדי.

סרט הבכורה של השנה:

“המשגיחים”, מני יעיש

האמת, נדהמתי מכמה שאהבתי את הסרט, וכמה הוא הרעיד וריגש אותי. הסגנון המחוספס שלו היה אמור להפוך את “המשגיחים” לסרט שפשוט לא היה מוצא חן בעיניי (לא יעזור, אני מוגבל: הצילום הוא הדבר הראשון שמדבר אליי בסרט), אבל “המשגיחים” שבה אותי לאט לאט עד כדי מעיכה סופית. זה סרט עם נשמה כה גדולה, נשמה יהודית, מיוסרת, מתלבטת, נשמה בוערת שמחפשת את עצמה, וכולה כלואה בתוך שחקן אחד, רועי אסף, שמגלם את הפורטרט הכי נפלא שראיתי של דמות הנמצאת בלבטים רוחניים. איך נראית התחזקות או חזרה בתשובה? הנה, ככה. עומס עצום של קונפליקטים בין החומר ובין הרוח, בין הרגש ובין המוח. ומני יעיש, בסרט הבכורה הכל כך עוצמתי שלו, מזהה באופן מדויק את הקשר שבין אמונה ובין אהבה. ששני המנועים הרגשיים האלה הם למעשה זהים. ולכן, סיפור התקרבותו של הגיבור לאמונה וסיפור התאהבותו בבחורה, הוא למעשה אותו סיפור ממש.

לו היה “למלא את החלל” יוצא השנה, אפשר היה לכתוב באריכות על הטרנד המרגש הזה, שבו הקולנוע הישראלי מגלה מחדש את אלוהים, והפעם מחוץ לקומדיות העממיות, שם האיש המאמין לרוב היה המזרחי המצחיק. אמונה תמיד הוצגה בישראל בתוך סיפור של תוכחה, בתוך קונטקסט של דמות שנדרשת להשאיר מאחור את הפרימיטיביות של האמונה ולהתקדם קדימה לעידן המודרני. והנה מגיעים שני סרטים (שונים מאוד, אגב) ועושים חסד לאדם המאמין, שגם לו הקולנוע הישראלי ויוצריו הפנו לו עורף.

במאי השנה:

תיקו: ערן קולירין, “ההתחלפות” ונדב לפיד, “השוטר”

כמה אומץ וחזון היו צריכים ערן קולירין ונדב לפיד כדי להעז וליצור את שני הסרטים המיוחדים ביותר שנעשו השנה בארץ: “התחלפות” ו”השוטר”. סרטים שהם למעשה כמעט אוונגרדיים, שוברי מוסכמות, שמתבוננים במציאות הכי יומיומית בישראל בעיניים שנקודת המבט שלהן שונה לחלוטין מכל מה שצפוי. זה לא מקרי, אגב, ששני הסרטים האלה זכו להכרה בפסטיבלים בחו”ל (“ההתחלפות” הוקרן בפסטיבל בוונציה, “השוטר” זכה בפסטיבל לוקרנו), ולא כל כך זכו לתשומת הקהל המקומי, שפשוט לא ידע איך לאכול את האמירה הקולנועית האסתטית (הקרה, יש לומר) של שני הסרטים. שני הסרטים גם צולמו על ידי אותו צלם, שי גולדמן, שהפך המומחה מספר אחת בארץ לצלם ניכור אורבני בזוויות מסעירות, את היום יום הכי עירום וספרטני, מזווית פיוטית. שני הסרטים האלה הם פרויקטים חסרי פשרות של במאים שהם בראש ובראשונה אמנים.

תסריט השנה:

“2 בלילה”, מאת רועי ורנר וירון ברובינסקי

 אני לא יודע איך בוחרים בקרנות הקולנוע את התסריטים שייזכו במימון, אבל אני חושב שיש בעיה בכך ששני הסרטים שזכו ממני בציון לשבח על תסריט בשנתיים האחרונות הם שני סרטים גדושי כשרון ושארם שקרנות הקולנוע לא תמכו בהם בזמן הצילומים. בשנה שעברה זה היה “ג’ו ובל”, השנה זה “2 בלילה” של רועי ורנר (שניהם, אגב, הוקרנו בבכורה זה לצד זה לפני שנה וחצי בפסטיבל קולנוע דרום. אלא שסרטו של ורנר יצא רק כעת לבתי הקולנוע). ואולי ידעו הקרנות דבר מה: שהסרטים האלה היו צריכים את דרך החתחתים, של הצילום הלילי, קטן ההפקה, בין חברים, בלי כסף, כדי להוציא מהתסריט את כל החן שבו, ושלא יאבד תחת הפקה מושקעת מדי שלפעמים מייבשת את נקבוביות ההומור.

“2 בלילה” הוא דואט לשני שחקנים, והוא לוקח סיטואציה אבסורדית – זה “מחכים לגודו” של מחפשי החניה בתל אביב – ושם אותה בתוך רצף של וינייטות עלילתיות שנונות, שיש בהם חדות אבחנה נהדרת.

עברו לחלק ב’, עם השחקנים, הטרנדים, העירום והסרטים הכי נצפים השנה.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “פרסי אצבע הזהב תשע”ב”

  1. ירון ירקוני 16 ספטמבר 2012 ב - 16:12 קישור ישיר

    כתבה מרתקת ואמיתית. אכן משתמע הפירגון מצג אחד ומצד שני חוסר היעילות בשיטה של ההפצה וכן ההתנהלות של עצמאיים מול הקרנות ולהיפך. יישר כוח לפרס אצבע הזהב.


השאירו תגובה