10 אוקטובר 2012 | 16:55 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

“בת הרב”: רחלי, תמר, תמר ורות מנסות למלא את החלל (או לחלל את המילוי)


“בת הרב”, סרט הגמר התיעודי של רחלי וסרמן בבית ספר מעלה, זכה במוצאי שבת בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל חיפה. ראיתי עכשיו לראשונה את גרסתו הסופית, אחרי שראיתי – כמורה בבית הספר – ראף קאט שלו לפני כמה חודשים. וסרמן היא בתו של הרב אברהם וסרמן, ראש הכולל של ישיבת ההסדר ברמת גן, והיא הלכה ומצאה עוד שלוש בנות שגדלו בצילו של אב שהוא רב, איש קהילה, איש הלכה, דמות דומיננטית שיש לה זמן ומקום לכל העולם, אבל לא תמיד פנאי לבני המשפחה, שלוש בנות שנמצאות בעולם של ספק, ושבוחרות שלא ללכת בדרכו הרוחנית של אביהם. דרכן מנסה וסרמן לספר את החוויה האישית שלה. וסרמן מצאה שלוש דמויות מרתקות – בייחוד זו של תמר אבינר, בתו של הרב שלמה אבינר, שעושה את החיפוש העצמי שלה כמאיירת ואנימטורית (הסצינות שלה עם אביה בחדר העבודה שלו הן מהאהובות עליי בסרט) – ומחפשת את עצמה, ואת הקשר שלה עם אביה, דרכן.

העולם הזה שנחשף בסרט, של חיי המשפחה של רבנים, מרתק בעיניי, והוא חדש לי לחלוטין, עולם שכולו עשייה ציבורית, שכנראה מקשה על אלה שפשוט מחפשים אבא, ולא מנהיג. הקשר בין אדם ובין אביו – הביולוגי והרוחני – מקבל כאן המחשה יפה. גם האינטימיות שווסרמן לוכדת בין הבנות ובין אביהן יוצרת הנגדה מעניינת: בציבור הדתי-לאומי אני מניח שמדובר בדמויות נערצות, ובסרט הם פשוט נראים כמו, נו, אבא. כך שההצצה הזאת רלוונטית גם לחילונים, שלא ממש מכירים את העולם הזה של הרבנות ומעמדו של מנהיג רוחני בקהילה, וגם עבור הצופים הדתיים שיכולים להציץ לחדרים הפרטיים של רבנים וראשי ישיבות, בלי דיסטנס.

 

 

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - ““בת הרב”: רחלי, תמר, תמר ורות מנסות למלא את החלל (או לחלל את המילוי)”

  1. דורון (אחר) 10 אוקטובר 2012 ב - 18:04 קישור ישיר

    עוד לפני צפיה בסרט – טעות הגהה קטנה אך חשובה: חסרה צ’ קריטית במילה “ומצאה”. אמנם טעות קטנה, אבל מקשה מאוד על הקריאה 🙂

  2. שחר 10 אוקטובר 2012 ב - 23:38 קישור ישיר

    שלוש דמויות מרתקות? שאלה של טעם. לטעמי, תמר אבינר ואביה הרב מחזיקים לבד את הסרט. שתי הדמויות האחרות יוצאות כמו סתם ילדות מפונקות בלי סיבה טובה למהלך או לבחירות שלהן. מה הן אומרות? רק אני לא הבנתי? מה חסר להן? רק אני לא מצאתי? סליחה על הבוטות אבל תמר אבינר נותנת משקל נגד יפה ומלא לאביה, יש לה עולם פנימי מלא ועמוק והמפגש עם אביה מרתק ומשאיר טעם של עוד. שתי האחרות גרמו לי לפהק ולחכות שתמר אבינר כבר תחזור למסך. אין לי כח וסבלנות לילדים בכייניים ומשמימים גם אם אבא שלהם רב.
    שאלתי, האם שליש סרט מספיק כדי לזכות בכ”כ הרבה פרסים והערכה?

  3. רוני 11 אוקטובר 2012 ב - 1:51 קישור ישיר

    חייב להתוודות שהמיתקפה הדוסית הזו על חיינו מצליחה לעורר כועל אמיתי. תיכף הם יזמינו אותו לעשות שבת אצליהם ואידך זיל וגמור.
    יאללה.. תתחילו להביא קצת חומרים דרמטיים מעוררי חשיבה לבד הקישקוש הזה של אנחנו רוצים שתבינו.. לא רוצים להבין..מעדיפים שתראו שאתם מבינים אותנו במקום למכור לנו כל הזמן את הצו פיוס המבחיל שלכם..

  4. ראובן 11 אוקטובר 2012 ב - 16:48 קישור ישיר

    ב”ה

    צריך לזכור שגם העולם הפנימי העשיר של תמר אבינר נשען במובנים רבים מאוד על החינוך והתכנים העמוקים שקיבלה בבית הרב אבינר. מכיוון שכך היא יכולה להרשות לעצמה להתרחק מהמקור, לבעוט בו מעט, ועדיין ליהנות ממנו.

    אלא שאת האור שהיא ספגה היא לא תוכל להעביר עצמה לדור הבא, ועוד פחות יעבור לדור שאחריו. זהו הסיפור של ההתחלנות בעם היהודי ושל ריקנות האיומה של הקיום החילוני, אשר כמו בדוגמה של רוני בתגובה מעלי הופכת לסירוס נפשי והתכחשות אלימה לצרכי הנפש עצמה.

  5. חובבן 11 אוקטובר 2012 ב - 19:57 קישור ישיר

    ראובן, במקומך הייתי משאיר את בחינת הכליות והלב של החילוניים אתה יודע למי.
    אולי קשה להאמין, אבל לא כל החילוניים סובלים מריקנות איומה.

  6. ראובן 12 אוקטובר 2012 ב - 10:09 קישור ישיר

    ב”ה

    ריקנות היא עצובה והרסנית, אך אינה מילה גסה. הרי עצם החשיבה החילונית מניחה שהכל מקרי יחסי וזמני ולכן אין משמעות ואין תכלית. אלו עצמן הן הנחות היסוד המאפשרות את ה”חירות” החילונית ואין בלתן.

    גם אם אתה ממלא את עצמך בתכנים כאלו ואחרים, מרתקים ושכליים ומהנים ככל שיהיו, השורה התחתונה נשארת עדיין זהה: הכל מקרי יחסי וזמני ולכן אין משמעות ואין תכלית. גם אם התאמצת לשכוח את משמעות הנחות היסוד על פיהן אתה חי, הייאוש הזה אורב מתחת למעטה הדק של ההכרה ומרוקן את האדם מתוכן נפשי אמיתי.

    מידת הסבל האקזיסטנציאלי משתנה אמנם מאדם לאדם, אך מדובר רק בהבדלי סבילות ורגישות ולא במהות. במהות הכל נשאר ריק כפי שהונח בהנחות היסוד החילוניות: הכל מקרי יחסי וזמני ולכן אין משמעות ואין תכלית.

    ומכיוון שאין משמעות ואין תכלית, אין גם משמעות ותכלית ל”מילוי” הנפשי החילוני. אתה יכול לטעון שאתה “מלא” תכנים, אך מפאת הנחות היסוד שלך עצמך התכנים הללו גם הם למעשה חסרי משמעות. זוהי ריקנות.

    ויש כאן מלכוד איום: כדי להימלט מהריקנות האדם צריך לבחון באומץ את הנחות היסוד שלו. אך המחיר האישי של שינוי הנחות יסוד באמצע החיים הוא מפחיד. כל חייו הוא התחמק מהתמודדות עם הנחות היסוד של חייו, איזה אמצעים נפשיים יש לו כדי להתמודד איתן עכשיו שכל חייו עד כה רוקנו מתוכן על ידיהן?

    צריך אומץ בלתי רגיל כדי להודות שבמהות הדברים חייתי חיים ריקים. שכל מה שעשיתי וחשבתי הוא חסר משמעות מעצם הנחות היסוד שלי עצמי.

    וצריך אומץ עוד יותר גדול לקחת אחריות ולהחליט שיש משמעות ויש תכלית לחיים שלך. ואז לשנות את הנחות היסוד המעוותות על כל המשתמע מכך, ולהתחיל לחיות.


השאירו תגובה