27 אוקטובר 2012 | 19:46 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“חדר 514”, ביקורת

 

“חדר 514”

היינו בקדחת ג’יימס בונד כאן בימים האחרונים. נראה לי שנרגענו. ולכן, כדאי מאוד לשים לב לכך שמול מפלצת הכסף וקידום המכירות שהיא “סקייפול” יצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע גם סרט ישראלי קטנטן ולא רע בכלל בשם “חדר 514”, שמספק כמה רגעים אינטנסיביים למדי ומשחק משובח, לא פחות מכל סרט עתיר תקציב. כדאי לתת לו קצת תשומת לב. הנה ביקורת די מורחבת ומורכבת שלי עליו שנעה הלוך ושוב כמטוטלת.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 24.10.2012

“חדר 514” הוא סרט מפתיע. למשמע תיאורו – דרמה המתרחשת כמעט כולה בחדר אחד, שצולמה בארבעה ימים בלבד ובתקציב של 70,000 שקל בסך הכל – ניתן לדמיין שזה יהיה סרט דל וחובבני. ואין זה כך. “חדר 514” הפתיע אותי בכמה שהוא היה דחוס ואינטנסיבי, בכמה שהכתיבה שלו היתה מוצלחת והבנייה הדרמתית היתה הדרגתית ושקולה והלכה והגבירה ווליום ככל שהסרט נמשך. גם העובדה שמדובר בסרט ביכורים לכמעט כל יוצריו לא מסגירה את העובדה שהסרט עשוי במיומנות מרשימה ומכיל כמה וכמה רגעים מפתיעים בעצמתם.

שרון בר-זיו, כשתב וביים את הסרט, התפרסם לפני כ-25 שנה כאחד משחקני האנסמבל של “בלוז לחופש הגדול” ומאז עבד בעיקר בתחום הפרסום. הוא הסתגר בשנים האחרונות בבית המשרדים מול קולנוע גת בתל אביב, בית שמוכר בעיקר בזכות צילומי השיניים הפנורמיות שנעשים בו ושווארמה דבוש שבכניסה אליו, שם שכר את חדר 514, מספר אותו הנציח בשם סרטו, ובו ישב ובישל לאט את קריירת התסריטאי והבמאי שלו. כעת, מוציא בגיל 46 את סרט הבכורה שלו, ועושה כאן עבודה מרתקת.

עלילת הסרט נסובה סביב אנה (בגילומה הממגנט ורב העוצמה של אסיה נייפלד), חוקרת מצ”ח (משטרה צבאית חוקרת), רגע לפני שחרורה, שבתחילת הסרט עסוקה בחקירה שגרתית הקשורה לפשע קטן סביב שימוש אסור בכלי רכב צה”לי, ובהדרגה חושפת שהנחקרים מולה מעורבים בפרשה גדולה בהרבה, ובהסתרתה. פרשה, שלו תתגלה כנכונה, עשויה לטלטל את המערך הפיקודי של הצבא כולו. וכל זה קורה בחדר החקירות מס’ 514, אליו מזמנת אנה את נחקריה, ובו היא גם מנהלת רומן עם מפקדה המאורס. החקירה הופכת למסע אישי, כמעט כפייתי, של אנה, לחשוף את האמת ונוגעת בסוגיית הנאמנות הכפולה של חוקרי המשטרה הצבאית: תפקידם לחקור את האמת ולהוכיחה, ומנגד נאמנותם לדרג הפיקודי שהם כפופים לו ונמצאים תחת מרותו, דרג שעשוי להיפגע מהממצאים הנחשפים מהשטח (זו דילמה המצויה גם אצל שוטרים כשמדובר בחקירות פנים או בחקירות בעלות נופך פוליטי). אגב כך, עולה גם שאלת מניעיה של אנה – בין החקירה והרומן – האם היא באמת רודפת צדק, או פשוט מנסה להוכיח משהו לעמיתיה, משהו לגבי עוצמתה והשפעתה. העובדה שבר-זיו יצר את אנה כדמות שעלתה לישראל מרוסיה כנערה (וממספר שיחות טלפון קצרות אנו מבינים שהיא גם אחראית על טיפולה של אמה, הפחות עצמאית ממנה), מחזקת את הנקודה שעבור הדמות הזאת התפקיד הזה אמצעי מינוף להתברג לא רק לתוך הישראליות ומוקדי הכוח שלה, אלא באופן ספציפי לתוך הגבריות הישראלית: להיות חלק ממנה, אבל גם לאלף אותה ולשלוט בה.

התוצאה היא סרט שהיה יכול לנוע לכיווני הדרמות הארון-סורקיניות (“בחורים טובים”, למשל) אבל במקום זאת בוחר בנתיב הצרפתי. “חדר 514” מעוצב בחיספוסו (ובצילומו הסינמסקופי המרשים של עידן ששון שמכניס עדשה רחבה לתוך חדר קטן) כמו פוליסייה (Policier) צרפתי, משהו כמו מוריס פיאלה ישראלי, העושה בעובדה שהחוקרת היא נערה/אשה היפוך תפקידים מעניין בתוך ז’אנר שהוא בבסיסו גברי ואגרסיבי מאוד.

אבל…

ויש לי כאן אבל מאוד גדול. “אבל” אישי. לאורך הצפייה ב”חדר 514” נעתי כמטוטלת בין שתי חוויות. האחת היא המתוארת לעיל, של התפעלות גדולה, ואף עניין רב. ואילו השנייה היא התהייה שלא הרפתה ממני: האם, לצד העובדה שהסרט הרשים ועניין אותי, אני אוהב אותו? וכאן אני מסויג. מצד אחד, כי אני מסויג – ברמת הבחירה הסגנונית – מהכיוון הצרפתי/ריאליסטי (אני יכול להתפעל מההשפעות של במאי כמו מוריס פיאלה, או שכדוגמתו, על הסרט, אבל להודות במבוכה שפיאלה הוא אחד הבמאים הפחות חביבים עליי). אני גם מנסה לנטרל מראשי את האסוציאציות הראשונות שקופצות לראש כשעוסקים בדרמה המתרחשת כמעט כולה (למעט כמה סצינות באוטובוס) בתוך חדר אחד: תיאטרלי וטלוויזיוני. מנסה, אבל לא מצליח. כי, לא יעזור, וזה עניין סובייקטיבי של טעם אישי, אני מעדיף סרטים שמתרחשים לפחות בשני חדרים. ואוסיף הלאה: למשך רוב דקותיו, חשתי ש”חדר 514” הוא פיילוט מעולה לסדרת טלוויזיה. שסדרה על חוקרי מצ”ח מתאימה לטלוויזיה הישראלית, לא פחות מסדרה אמריקאית כמו “NCIS”, העוסקת אף היא בחקירות צבאיות. וכן, לצד ההערכה הרבה שלי לאופן המיומן והדינמי שבו היה בנוי התסריט, אני גם רוצה להבהיר שהייתי שמח לפגוש איכות כזו של כתיבה בכל פרק של דרמה טלוויזיונית. כלומר, שלו אני אבי ניר, הייתי צופה ב”חדר 514” ומזמין את בר-זיו לפגישה במשרדי קשת, לתת לו תקציב פיתוח ושיילך ויביא להם את ה”הומלנד” הבא. אני מודה: כשאני מדמיין קולנוע בכלל, וקולנוע ישראלי בפרט, אני רוצה משהו – ובכן, יותר קולנועי.

אבל… יש עוד אבל.

יש כמה רגעים בסרט שסותרים את התחושה הפחות טובה שהובעה בפסקה הקודמת. אחת לכמה סצינות, מגיעה סצינה המצולמת בשחור לבן, והמורידה את ההילוך בסרט. ברגעים האלה אנחנו עם אנה לבד בחדר. מול התזזיתיות והקולניות והאגרסיביות שלה בסצינות שלה עם אנשים אחרים, נדמה שכשהיא לבד היא מרשה לעצמה לנשום. וכך גם הבימוי. פתאום הקצב מואט. פתאום היא מתבוננת מבעד לחלון אל מה שקורה בחוץ. פתאום אלה הפרטים הקטנים שסביבה שמעסיקים אותה ולא התמונה הגדולה. ופתאום לסרט נכנס משב רוח של פיוט. פתאום הוא נהיה, לשברירי שניות, סרט רוסי. ככל שהסצינות האלה חוזרות על עצמן עולה גם התהייה: מה אנחנו רואים כאן, בעצם? די ברור שיש כאן איזשהו משחק עם הזמן. האם אלה רגעי האתנחתא – הקפה והסיגריה – שבין סשן חקירה אחד לשני? רגעי ההינפשות ואיסוף המחשבות? ואולי יש כאן נראטיב מעט מורכב יותר: אולי אלה רגעי חשבון הנפש של הדמות רגע לפני הסצינה הסופית, רגעים בהם היא ממתינה לבואו של קצין בכיר אל חדר החקירות שלה, רגע בו משחקי הכוחות יתחלפו והיא תהיה בצד הנחקרת ותיאלץ להתמודד עם השלכות מעשיה. אולי אלה הרגעים, בשחור לבן, בהם היא בוחנת לאחור את כל מה שקרה עד כה. מה שלמעשה הופך את כל עלילת “חדר 514” לפלאשבק אחד ארוך מנקודת מבטה של אנה, שמנסה לבנות מחדש את הסיפור, רגע לפני שהוא מתפוצץ. אלה הרגעים הקטנטנים שמזריקים לדרמה הזאת מידה של פיוט והרהור ושמוציאים את הסרט מתוך התבנית הקצת ברורה-מאליה שבו הוא נמצא רוב הזמן. ואלה הרגעים שגורמים לי, בסופו של חשבון, להעריך את הסרט יותר, ולראות שיש בו יותר ממה שגלוי לעין.

 

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““חדר 514”, ביקורת”

  1. רון 27 אוקטובר 2012 ב - 23:01 קישור ישיר

    ככל שאני חושב על זה יותר.514 הוא אחד הפספוסים של השנה באופיר וחבל.אסיה נייפלד מעולה

  2. צור שפי 16 נובמבר 2012 ב - 10:09 קישור ישיר

    למה הסרט ירד כל כך מהר?

  3. הילה 7 נובמבר 2013 ב - 21:08 קישור ישיר

    סרט מצוין . לא מושלם אבל מצוין
    דרמתי, סוחף, מעורר מחשבה, חוויה לצופה, תסריט וצילום נהדרים
    שחקנים טובים , אמינים (ויפים )- שמפצים על העובדה שרוב הסרט מצולם בתוך חדר כמעט ערום לגמרי… אגב, העובדה שכמעט כל הסרט מתרחש בתוך החדר מחזקת את מימד החקירה וחויית המתח של הצופה. זה אולי נעשה מתוך שיקולי תקציב מצומצם, אבל משרת את המטרה שלו כאן.
    בסרט הושקעה הרבה מחשבה ויצירתיות. מגיע לו את הקרדיט.


השאירו תגובה