הסיפור הקצר הזה יתפרסם בגיליון הקרוב של "בלייזר", שיגיע לדוכנים ב-6.11.

הוא שוב נשאר בחוץ כל הלילה. מליסה כבר לא זכרה מתי הוא לא נשאר בחוץ כל הלילה. עטוף בשמיכה על כיסא הגן החלוד מול סככת הכלים, שקית של עדשי שוקולד ביד אחת ופנס בשנייה. לילה ועוד לילה. שנה ועוד שנה.

"אלי", היא קראה מבעד לחלון חדר השינה הפתוח, "בוא תיכנס הביתה. נובמבר. אתה תצטנן".

הוא לא ענה. היא הציצה בשעון שנח על השידה לצד הגרניום; חמש ורבע. עוד מעט אור ראשון. הוא בטח יתעורר בעוד כמה דקות וייכנס דואב הביתה, הלום שינה טרופה. מה עובר לו בראש אחרי 82 שנה? כמה זה יוצא בלילות של תקווה כוזבת מול הסככה?

אור ראשון ושני ושלישי. הוא עדיין לא פתח את הדלת.

"אלי!".

זקן עקשן שכמותך. דלקת ריאות, זה מה שמגיע לך.

"אליוט!".

שום דבר.

מליסה יצאה לחצר יותר כעוסה ממודאגת, אבל המאזן השתנה ככל שהתקרבה אל הדמות העטופה. משהו בנחירות שלו נשמע חנוק, מלעלע, מחפש אוויר ולא מוצא.

אלוהים. זקן עקשן שכמותך.

~

הם עזבו את בית החולים בשתיקה, מעבדים בנפרד את המידע. ברגע אחד, צפוי לחלוטין אחרי חיים שלמים ביחד, הוא תפר שלא מדעת את חוט המחשבה שלה: אני חייבת לצלצל לבחור מנאס"א, חשבה מליסה וניסתה להיזכר בשמו של המדען החביב עם פאות הלחיים הרחבות. ליטלטון, חשב אליוט. הוא יבתר אותי לחתיכות לפני שייתן לי למות בשקט מהגידול הזה.

נאס"א שמרה על קשר קבוע אך מרוחק. בשנים הראשונות, כשאליוט עדיין היה הילד ההוא — והנער ההוא, והאיש הצעיר ההוא — שיצר קשר ממשי עם חוצן, לא עבר שבוע בלי בדיקה גופנית מקיפה או סריקת גלי מוח. אבל בסופו של דבר לא נותר עוד מה לבדוק, מה גם שאליוט הפך לגבר ההוא — ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, לזקן התימהוני ההוא — שכל הזמן אומר שהוא לא יודע להרגיש.

זה היה הדבר היחיד שמליסה לא הבינה. קיבלה, כמו כל דבר אחר שנגע לילדותו המפורסמת של בעלה, אבל לא הבינה. מדי פעם, במרווחים של חמש עד תשע שנים, היא ניסתה לרדת לסוף דעתו. להתעלם לרגע מהפלא הראשוני — מהעובדה המתועדת היטב, גם אם מטמטמת־השכל, שתחושותיו ורגשותיו של אליוט בן העשר הסתנכרנו עם אלה של יצור מכוכב אחר — ולתפוס את הטענה המשנית. מה זאת אומרת שמאז הוא לא יודע להרגיש?

לפני שנים רבות, אולי כדי לפייס אותה אחרי שרכש את בית אימו והשקיע הון קטן בשחזור פרטי הפרטים של המקום כפי שהיה בילדותו, אליוט ניסה להסביר לה. היה רגע נורא אחד, אמר למליסה בעיניים שעדיין רואות משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים, שחשבתי שאיבדתי אותו. הוא כבר היה ארוז בקרח כשלקחו אותי להיפרד ממנו, ואז חשתי בזה בפעם הראשונה. נדמה לי שממש אמרתי את זה בקול רם, בתקווה ילדותית שהוא ישמע: אתה בוודאי מת עכשיו, כי אני לא יודע מה להרגיש.

אבל הוא לא מת, אמרה מליסה. ליבו חזר לפעום והוא חזר הביתה.

ואני הפסקתי להרגיש, אמר אליוט בקול קשה. ליתר דיוק, היכולת שלי לחוות רגש קהתה עם כל שנת אור שנפערה בינינו.

במאמץ רב הצליחה מליסה להתעלם מההשלכות על נישואיהם — הם התחתנו כשאליוט היה בן 28, אחרי כמעט שני עשורים ומי יודע כמה שנות אור של התקהות — ולהציע הסבר חלופי. אולי, אמרה, הבעיה האמיתית היא שהדבר הכי גדול שקרה לך קרה כשהיית בן עשר. אולי זה עניין פשוט של סף גירוי. אולי אתה הגירסה האינטר־פלנטרית של ילד־כוכב שמבלה את בגרותו בניסיון נואש לשחזר את 15 דקות התהילה האבודות שלו.

היא מעולם לא דיברה אליו בצורה בוטה כל כך. חלק ממנה עשה את זה כדי להתנקם בו על התובנה המשתמעת שהוא מעולם לא אהב אותה ואת הילדים, או לא היה יכול לאהוב; חלק אחר, הפסיכיאטרית שבה, עשה את זה כדי לערוך ניסוי זריז. מה ירגיש האיש שלא יודע להרגיש נוכח הטענה שהוא בסך הכל מהדורה עדכנית של שירלי טמפל?

אליוט רק חייך חיוך עקום והמשיך להסיר את החלודה ממסור הבלק־אנד־דקר העתיק של אביו, אותו תקליט־לעת־מצוא שעליו חרת חברו ה — איך היא אמרה, אינטר־פלנטרי? — את המסר שלו לבני מינו לפני ששיגר אותו לחלל באמצעות משחק מחשב פרימיטיבי ומטרייה מן השורה. עשרות שנים עברו, ואליוט עדיין זכר בדיוק איך הרגיש כשעמד בלב היער וצעק "זה עובד! אי־טי, זה עובד!". פליאה מוחלטת; שמחה כנה; חשש מתגנב. איך אפשר לזכור בבהירות כל כך מוחלטת רגשות שאי אפשר עוד לחוש? אולי, הוא חשב עכשיו, אני כמו אדם שהתעוור אבל עוד זוכר את הצבע האדום. אולי, אמר למליסה והביט סביב על ההעתק הנאמן למקור של נוף ילדותו, זה באמת עניין של סף גירוי.

~

הילדים באו, בכו והלכו. גרטי באה ונשארה. היא הבהירה שלא תניח לאח הגדול היחיד שנותר לה לנצח את הסרטן לבדו.

הסרטן מצידו הבהיר שאין לו כוונות להיכנע. הקשרים של אליוט בנאס"א פתחו בפניו כל מרפאה ומכון מחקר ברחבי ארצות הברית, אבל הגרורות יכלו למיטב המומחים. שבעה חודשים לאחר שאיבחן אותו לראשונה החל ד"ר וויליאמס לדבר עם הפציינט שלו במונחים של השלמה.

אליוט הגיב להתפתחויות באדישות המצופה. גרטי, שלא זכתה להיפרד כיאות ממייקל לפני התקף הלב הפתאומי שלו, הייתה נחושה שלא להותיר קצוות פתוחים גם עם ילד הסנדוויץ' של המשפחה. היא שאלה את אליוט דברים שמעולם לא שאלה, והוא השתדל להשיב לה בדרכו הלקונית. למה חיכית לילה אחרי לילה מול הסככה? כי ככה בדיוק המתנתי שישוב אחרי הפעם הראשונה שנתקלתי בו, ולילה אחד הוא באמת בא. זה בטח היה הריח של העדשים. את זוכרת כמה הוא אהב אותם. למה החזרת את הבית של אימא למאה שעברה? כי חשבתי שאם הכל יהיה בדיוק כמו אז, אולי זה יגרום לו לשוב. נאיבי, אני יודע. אליוט, למה בכלל חשבת שהוא יחזור? כי הוא הבטיח לי, גרט. הוא הבטיח.

אי־טי לא באמת הבטיח. גרטי הייתה צעירה ונסערת מכדי לזכור את זה, אבל המילים המדויקות שאמר רגע לפני שטיפס בכבש הספינה ושב לביתו היו "אני אהיה ממש כאן". גם אליוט מעולם לא פירש את הדברים כהבטחה לשוב; הוא המתין מול הסככה מתוך אמונה, לא מתוך ציפייה. רק עכשיו, לפני הסוף, הוא הרשה לעצמו לפרש מחדש את הדברים. להגדיר את עצמו מרומה, חד וחלק.

בגללו אין לך חברים, אמרה לו גרטי ערב אחד בפינת האוכל כשמליסה הלכה למטבח, ואליוט ידע שהיא צודקת. המדענים של נאס"א מעולם לא הצליחו להסביר מה גרם ללבבות של ילד ושל חוצן לפעום בסימטריה מושלמת, לגסוס יחד — וברגע האחרון להיפרד, זה לחיים וזה למוות, גם אם זמני. אבל מה שזה לא היה, התחושה שליבך קשור בעבותות לליבו האדום־בוהק של יצור בעל כוחות שלעולם לא תבין היא משהו שקשה מאוד להיגמל ממנו, ובוודאי אין סיכוי למצוא לו תחליף. אז אליוט מעולם לא טרח לחפש. וגרטי חשבה: אלמלא החיזורים הנמרצים של מליסה, שהכירה אותו בכלל כמטופל, ספק אם אחיה היה מוצא מישהו לחלוק איתו משהו בעולם הזה.

אותו לילה היה האחרון של אליוט מול סככת הכלים. בשלוש לפנות בוקר הוא נכנס הביתה ואמר למליסה שזהו, הוא סיים לחכות לחבר האינטר־פלנטרי שלו. אחר כך זרק את שקית העדשים לפח, הניח את השמיכה ואת הפנס על השידה ליד הגרניום הקמל, התפשט ונשכב במיטה. מליסה התיישבה לידו וליטפה את ראשו, והוא סיפר לה בפעם המיליון איך נחתך מהבלק־אנד־דקר ואמר "אאוץ'" וצפה בעיניים פעורות באצבע הארוכה של אי־טי כשזו נדלקה כמו עץ חג מולד וריפאה את החתך. מעניין אם זה עובד על סרטן, אמר אליוט וצחק ביובש. מליסה יצאה בשקט לחדר האמבטיה. היא לא רצתה לבכות בנוכחותו.

למחרת הוא לא הצליח לקום מהמיטה. לקראת ערב הזמינה גרטי אמבולנס לקול המחאות הרפות שלו, ומליסה נישקה את מצחו הבוער והבטיחה שתגיע לבית החולים ברגע שתסיים לארוז את כל מה שנחוץ לשהות ממושכת. אליוט גיחך והשתנק. הפרמדיקים החליפו ביניהם מבט שגרטי כבר ראתה פעם, מעל המיטה של מייקל.

מליסה סיימה לארוז ונעמדה במרכז חדר השינה, מנסה להבין מה נדמה לה שהיא שוכחת. גרטי נכנסה לחדר, החניקה צעקה והצביעה עליה. לא, לא עליה; גרטי הצביעה על הגרניום. מליסה הספיקה לראות את העלים החומים מוריקים ואת הפרחים האדומים מזדקפים לפני שהתעלפה.

~

הן לא הופתעו כשאחות מבועתת צילצלה מבית החולים ובישרה שאליוט נעדר. הן לא הופתעו עם שחר, כששוטר התייצב בפתח הבית ובישר שגופתו נמצאה בקרחת היער. מליסה מילמלה שזה בכל זאת לא עובד על סרטן. גרטי אמרה אאוץ'.

רגע. היה להם רק רגע. שעות אחדות של ליל ירח אחד, לא ממש פיצוי על 82 שנה. מליסה וגרטי מעולם לא גילו מה עשו בזמן שלהם ביחד, אבל בין שקיעה לזריחה נהנו לשחק בניחושים. אני רק מקווה, אמרה גרטי, שהוא לא מנסה לרכוב שוב על האופניים. כנראה שאנחנו דואגות לו אחרת, אמרה מליסה וחייכה. אני כל כך מקווה שהוא כן.

"חיים של ילד" (A Boy's Life) היה שמו הזמני של "אי.טי" במהלך העבודה עליו. השנה מלאו 30 שנה לסרטו של סטיבן ספילברג

ציוץ