"איים אבודים", הביקורת
קליין
קשלס (הביקורת הכי יפה על הסרט)
דובדבני
אלקריב
(אני מניח שאלקריב בקיא בסיפור חייו האמיתי של רשף לוי, כי הוא קרא לדמות של עפר שכטר "חסה". חסה היה הכינוי האמיתי של החבר שעליו מבוססת דמותו של עפר שכטר, דמות שנקראת בסרט סבתא).
ואני:
מתוך "פנאי פלוס", 2.7.2008
מנהרת הזמן
מ"סוף העולם שמאלה" ועד "ואלס עם בשיר": “איים אבודים" של רשף לוי מתחיל כקומדית התבגרות הורמונלית מסחרית, ברורה וצפויה ואז שובר חזק הצידה. התוצאה לא רק מרגשת, היא גם מפתיעה במורכבותה
אחד הדברים הכי מרגשים בגל הקולנוע הישראלי החדש (שכבר נמשך שבע שנים ועדיין לא מראה סימני חולשה) הוא שסוף סוף יש תחושה שהבמאים העכשוויים מנהלים דיאלוג עם קודמיהם. בשנות הששים והשבעים פעלו בארץ לא מעט יוצרים שהיו משכילים מאוד מבחינה קולנועית ויצרו גרסאות מקומיות למה שהם ראו שהגיע מאירופה: הסרטים הניסיוניים מחד, או הפארסות העממיות מאידך גיסא. קולנועני שנות השמונים, לעומת זאת, ניפחו בועה אטומה סביב עצמם. מה בועה, חומה בצורה. הקולנוע הישראלי נכנס לשיתוק כי מהצפייה בו עלתה תחושה שיוצריו לא ראו סרט מימיהם. הם לא הגיבו למגמות עולמיות, לא הביאו בחשבון את העובדה שהקהל שלהם ראה סרט או שניים מימיו, והכי גרוע: הם גדעו כל קשר לראשית הקולנוע הישראלי, בימים שנעשו כאן הרפתקאות קולנועיות מסעירות, בין אם בצד המסחרי או האמנותי. יותר מזה: נדמה לעיתים שקולנועני שנות השמונים בזו לקודמיהם, התכחשו להם.
הדור שמביים כעת – מאז "ההסדר" ועד "איים אבודים" – לא רק שבקיא בקולנוע, הוא גם (לפחות כך נדמה לי) יודע לחלוק כבוד לאלה שבאו לפניו. הם דילגו על שנות השמונים ומגיבים לבמאי שנות השבעים. האם היה נוצר "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ללא אפרים קישון? האין "מתנה משמים" של דובר קוסאשווילי מעין איבוד שליטה הורמונלי בסגנון אורי זהר? ואיפה יהיו "מבצע סבתא" ו"סימה וקנין מכשפה" ללא בועז דוידזון. זה לא מקרי, לפיכך, שב"איים אבודים" – סרטו הבכורה הסופר-מרגש של רשף לוי כבמאי – יש הרבה קולנוע, טלוויזיה ותרבות: משדפחות רואות טלוויזיה, תיכוניסטים הולכים לסרטים, נער שרוצה להיות במאי, אחר מתחפש לצ'פלין, נערה חובבת ברודוויי, והמון מוזיקה – אבל אין שם אף סרט ישראלי. אמצו רגע את זכרונכם: האם יש לכם יותר מפלאשבק או שניים משנות השמונים שסרט ישראלי מצוי בו?
לכן, עוד לפני שאני מעריך את "איים אבודים" כסרט, אני מוריד בפניו את הכובע כמי שמתייחס בענווה לאלה שבאו לפניו, יישום נאה לסרט שאחד ממסריו הוא לחלוק כבוד לזקנים ממך. יש משהו מרוחם הקולנועית של בועז דוידזון ואבי נשר בסרט, ולעיתים נדמה לי שראיתי קמצוץ מ"אסקימו לימון" בהתחלה, ואז נגיעה מ"סוף העולם שמאלה" בסוף. מקרי? מכוון? לא יודע וזה לא משנה: העובדה היא שהסרט הזה ספוג בדי.אן.איי קולנועי, גם מקומי וגם זר. ההתייחסות בפתיחה ל"שיער"? היא בוודאי לא מקרית. סוף הסרט יזכיר לכם למה.
כהרגלי בעת האחרונה הגעתי סקפטי לסרט. אני עוקב בסקרנות אחרי הקריירה המרשימה של רשף לוי, ועדיין לא ראיתי סרט כזה בא ממנו. הוא אמנם כתב לבמה ולטלוויזיה אבל הייתי ספקן לגבי יכולתו לכתוב תסריט שיהיה בו יותר משנינויות ואמרות כנף (לא מתחבר לזה, אבל הבחור מת על אמרות כנף). “אהבה קולומביאנית", התסריט שלו לסרט שביים שי כנות, הדאיג אותי. צחקתי, כן. משורות. משפטים. בדיחות. אבל את הסרט לא אהבתי. כששמעתי את התקציר של "איים אבודים" והבנתי שלוי מנסה לגעת בסיפור שיהיה קומי-טראגי כמו סיפורה האמיתי של משפחתו חששתי: האם איש הרפליקות יצליח לחפור פנימה, עמוק יותר, לתוך הסצינות, הקשרים, הדמויות, היחסים והרגשות? עם כל השאלות האלה נכנסתי לסרט, וכעבור שעתיים, כשאני מוחה דמעה בסיום (לראשונה בסרט ישראלי מאז "אביבה אהובתי"), היתה בידי התשובה: כן.
פתיחת הסרט מטעה. “איים אבודים" מתחיל ב-1980 בכפר סבא, והאווירה מזכירה את שנות החמישים בתל אביב של "אקסימו לימון": חבורות, הרפתקאות, סרטים, אהבות ראשונות. בשלב הזה "איים אבודים" הוא עדיין צעצוע של סרט – צבעוני מאוד (מדי?), קליל, גדוש בשורות הפאנץ' שלוי כה קל בהן. אלא שאז מגיעות שתי תפניות – לא נסגיר כאן, אל דאגה – שלוקחות את הסרט לכיוון הכבד יותר. אבל, וכאן ההפתעה, זה עובד. אם אהיה קטנוני אקטר על כך שלא כל הסצינות פתורות היטב, לא כל הדמויות מקבלות קשת עלילתית שלמה וקצת נזנחות, ויש רגעים בהם – מעבר להנאה, השחוק, והרגש – לא לחלוטין נהיר מה בדיוק הסרט מנסה, או מצליח, להגיד. אבל כל זה מתגמד, כי הסרט תופס נפח אחר לגמרי בחציו השני. אם הפתיחה לקחה את המיטב מ"אסקימו לימון" וזנחה את הסוף הבעייתי של סרטו של דוידזון, מגיע החצי השני ומשאיל משהו מהעולם הרגשי של סוף "סוף העולם שמאלה", כשהוא מוותר על הפתיחה הבעייתית של סרטו של נשר. כמו סרטיו של נשר, גם "איים אבודים" נראה אופטימי בתחילה, סרט העוסק בחיבור, אבל נגמר קודר יותר, אחרי שלמעשה תיעד פירוק ושבר. כשמגיע הסרט אל שיאיו, לפתע גם הפתיחה – זו שנראתה קלילה מדי – נראית מוצדקת לחלוטין, הצגה של "לפני" ו"אחרי". וכך גם השפה הקולנועית: בסרט שנראה שהתחמושת העיקרית שלו היא מילים, נעים לגלות רגעים מפתיעים של שאפתנות קולנועית – פתאום שוט ארוך ומורכב שמזריק אנרגיה לסצינה; לפתע מטאפורה ויזואלית שמסתתרת ברקע (למשל, ציור עקידת יצחק שתלוי על הקיר בית המשפחה בה לאב קוראים אברהם, אבל נדמה שדווקא האם היא העוקדת; או דימויי הקקטוסים המעולים שהסרט נשען עליהם, ונדקר מהם). ואז גם האזניים נדרכות: שירי שנות השמונים בפסקול הופכים את "איים אבודים" לסרט התבגרות תקופתי כמעט קלאסי (קיטור יחיד: יותר מדי שירים בפסקול אינם מופיעים בגרסתם המקורית. אני מניח שזה עניין של זכויות ותקציב, ועדיין לפעמים זה מפריע – כשמופיע שיר בגרסתו המקורית, כמו למשל "לבד שוב" של גילברט אוסאליבן, זה מושלם). אז עם פסקול מושקע, בימוי מצלמה עם הברקות, ותסריט שנע בבטחה בין הקומי לדרמטי – מדובר בסרט בכורה מפתיע, שלא נבוך לפנות אל הקהל הרחב, ולעשות את זה בקולנועיות שמנסה, ככל האפשר, להיראות בשלה ומיומנת.
"איים אבודים" מוסר את עולמו כבר בשם: כפר סבא – או ישראל כולה – בתפקיד אי בודד ונטוש, באמצע שום מקום, עליו מחכים גיבורינו להצלה. אך זה גם שם שידגדג את בלוטות הנוסטלגיה למי שגדל בשנות השמונים, שמתקשר עם החופש הגדול, הרפתקנות, שחרור. לכן המהלך שהסרט עושה, ככל שהוא מתקדם לאורך שנות השמונים, עובד היטב – השחרור והשמחה של התחילה הולכים ומתאדים לטובת דאגנות, חובה, נטל ושכול. האם זה כי שנות השמונים התחילו שמחות ואז נהיו איומות? או כי זה מהות ההתבגרות, לא משנה באיזה עשור, שהחיים נראים נטולי דאגה, אחריות ומחויבות כשצעירים, אבל אז הולכים ונהיים כבדים יותר כשמתבגרים. הפנטזיה היא שאנחנו חיים בעולם אחר, מנותק, דיסקוטקי, אבל הכרונולוגיה של המדינה נמצאת כל הזמן ברקע, כאילו תפאורה, אבל היא למעשה משפיעה באופן ישיר ואגרסיבי על הדמויות ועל גורלן. כשהעלילה מגיעה אל מלחמת לבנון, המהווה נקודת מפנה מהותית בעלילה, לפתע מתחוור לנו ש"איים אבודים" אינו כה קליל כפי שדמיינו, שיש בו משהו שיכול לתפקד כסרט המשלים ל"ואלס עם בשיר", שמתרחש באותן שנים ממש, כשכל אחד בוחר נקודת תצפית שונה חלוטין, האחד פנימי, השני חיצוני. ופתאום תמונת העולם של הקולנוע הישראלי ב-2008 נהיית עגולה ומורכבת יותר: שני הסרטים שאמורים להיות כה שונים, למעשה כרוכים זה בזה.
"איים אבודים", לפיכך, הוא יצירה מרתקת. סרט עממי, לקהל צעיר, ולאלה שצמחו באייטיז, שיצחיק וידמיע, לא משהו שאמור להיות מתוחכם מדי, אבל יש בו מורכבות מפתיעה – גם אם לא תמיד מפותחת עד הסוף – שמצליחה לאזן בין פארסה הורמונלית, למלודרמה משפחתית לקומדיה רומנטית, ובדרך להגיד משהו די יפה על הקשר מרובה ההקרבות – שהוא לעיתים הרסני, לעיתים נוסך בטחון – בין ילדים והורים, ומדינה ואזרחיה.
נספח א':
בצפייה הראשונה, כפי שמתועדת לעיל, הרגשתי איך הסרט מתקשר עם סרטים קודמים של בועז דוידזון ואבי נשר, שני במאים אהובים עלי. בצפיה השניה הבנתי שזה יותר מזה. יש משהו שהוא התמצית של "הקולנוע הישראלי" בסרט הזה. השילוב בין ההומור למלנכוליה, ההתמקדות בתקופת ההתבגרות, הפנייה אל העבר. זה לא רק "אסקימו לימון" ו"סוף העולם שמאלה", אלא יש כאן גם מ"בלוז לחופש הגדול" (שהיה, כמו "איים אבודים", סרט עם המון רגעים פגומים וסצינות מביכות, אבל בסופו של דבר היה פצצת רגש שקשה להתעלם ממנה), "האסונות של נינה" (המעבר מהומור לעצב לפעמים באותה סצינה ממש), "כנפיים שבורות", "מדורת השבט" ואפילו "אביבה אהובתי" (הבוגר בחבורה). גם "אדמה משוגעת", "הדברים מאחורי השמש", "סיפור חצי רוסי" ו"מכתבים מאמריקה" – שהלכו לכיוון סגנוני טיפה אחר (וחלקם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שבהם) מתכנסים לאותו מקום. לכולם, בנוסף לכל, נורא קשה לגמור עם סוף טוב, וגם תחושת השחרור שרוב הסרטים האלה מגיעים אליהם בסופם – הנסיעה בסוף "איים", הריצה בסוף "כנפיים", העזיבה בסוף "סוף העולם שמאלה" – נדמית רגעית. שנים שנאתי את הסוף של "אסקימו לימון", המותיר את הגיבור שלנו בדמעות, ובשעה שאני עדיין מתקשה איתו ברמה הרגשית והקולנועי אני מבין בשנים האחרונות שזהו הקולנוע הישראלי, הברא לעצמו ז'אנר, דפוסים נשנים, שיותר ויותר יוצרים מזדהים איתו באופן ספונטני: מצחיק בהתחלה, עצוב בסוף. זה לא ש"איים אבודים" מושפע מהם אלא שכל היוצרים האלה, ורשף לוי בתוכם, ניסחו איזשהו משהו בסיסי ומהותי באופי של הקולנוע הישראלי. והקולנוע הישראלי הוא, תכל'ס, קולנוע משפחתי. על צרות של משפחות, על מתחים בין הורים וילדים, על מציאות – פוליטית, בטחונית, כלכלית, תקשורתית ותרבותית – שרומסת אותם.
נספח ב':
זה הפך לספורט לאומי בטוקבקים להצביע על סצינות שיש בהן איזושהי טעות. זו קללת הפמיליאריות. רופאים תמיד ירימו גבה כלפי שחקנים המגלמים רופאים בסרט ויגידו "נו, זה לא באמת ככה". אחת ההקרנות בה הייתי הצביעה מישהי לצידי לבן זוגה על בניין – ברקע, מחוץ לפוקוס – שדי ברור שהוא לא נבנה בשנות השמונים אלא בסוף שנות התשעים. דווקא הבקיאות הזאת שלה במראה האורבני הישראלי העיפה אותה מהסרט בשלב כה מוקדם.
טעויות? יש בסרט. בשפע. אם זה עוזר לפורקן, בואו נפרוק אותן מעלינו, כי נדמה לי שזה מקרה מובהק של ללטוש עיניים בעץ הבודד אבל להחמיץ את יופיו של היער. הפתיחה, למשל, קצת מבולגנת מבחינת הכרונולוגיה. מכיוון שלא קראתי את התסריט אני לא יודע איפה התחילו הבעיות. אבל יש לי תחושה שאלה דברים שניסו לפתור בעריכה ולכן יצאו שם חלקים קצת מגושמים.
(זהירות, ספוילרים מכאן)
האינסטינקט שלי הוא שהסרט נכתב כולו על 1982. מפסח, אפריל, ועד נובמבר (אסון צור הראשון). אופציה שניה: מאפריל 1982 ועד נובמבר 1983 (אסון צור השני). אבל אז יש כמה בעיות: איך משתלבת פנימה הפצצת הכור בעירק (יוני 1981, שאם אני זוכר נכון מגיעה בסרט אחרי פינוי ימית שהיה באפריל 1982) ובכורת "שיער" בכפר סבא (אני מניח שב-1980).
האמת היא, שהכרונולוגיה – משלהי 1981 ועד סוף 1982 – היתה עובדת מצוין, ונכפפת לגוש תקופתי אחד, אם הסרט בעצמו לא היה מתעקש להבליט את הזמנים. טעות אחת: הכותרת בפתיחה "כפר סבא, 1980". ברגע שהכותרת הזאת באה דקה לפני "אברקדברא" כל מתבגרי שנות השמונים מזנקים בזעם. מספיק היה לכתוב "תחילת שנות השמונים". ואז יש כמה מעברי זמן שעובדים מצוין. עוברים שלושה חודשים מסצינה אחת – בית החולים – לסצינה הבאה, והדיאלוג חושף באופן נקי וברור שעבר זמן, או הצטרפות של תינוק למשפחה, שמעיד על מעבר של חודשים. אבל במקום אחר הסרט נזקק לכותרת "כעבור שלושה חודשים". הדבקת עריכה ברורה, ששוב מפנה את תשומת הלא למקום הלא נכון.
אבל מכיוון שהסרט עוסק כולו במבט לאחור של גיבור על נעוריו ועל משפחתו ערבובי הזמנים והדבקת שירים הם חלק מהשפה. לכן הסצינה היחידה שבאמת הציקה לי היא זו בה המכונית נתקעת (בסצינה השנייה) והסצינה מתחילה במכונית עומדת ואת אורלי זילברשץ מתפרצת "מה זה, למה לא נוסעים". רגע לא נעים של משחק.
נספח ג':
מסכים. זו היתה טעות איומה לשלב את הגרסה של "Mad World" מ"דוני דארקו" בפסקול. אבל הגרסה של מלאני פרס בכותרות הסיום והבחירה ב"It Must Be Love" בגרסה המקורית של לאבי סיפרי בסצינת הסיום, מפצים על הטעות הזאת בענק.
ואם כבר אנחנו בהתקטננויות, אז זו היתה גם טעות ללהק את יוסף אבו-ורדה לתפקיד של סטטיסט. לא מפאת כבודו, אלא כי פנים מוכרות בתפקיד כה קטן הן הסחה מהסצינה.
ואני מניח שלאבא של סבתא היתה בתסריט לפחות עוד סצינה, ואני מהמר שהיא גם צולמה. אני לא מאמין שיש סיכוי שלוי יכתוב סצינה כה טעונה, ויביא אליה את גל זייד, מבלי שתהיה שם הגשמה של הפוטנציאל. אני מקווה שכל מה שנשמט בעריכה יצוץ בדי.וי.די.
נספח ד':
זהירות ספוילרים.
כמות הסצינות הנפלאות בסרט גדולה. שם כוחו. כבר בשניה הראשונה, כשנשמעת נעימת הפתיחה של הסדרה "איים אבודים", זה מתחיל. והדימוי הזה: חמישה ילדים תקועים בזמן, על אי בודד שנקרא כפר סבא. מעולה.
בהתחלה יש עוד תחושה שיש כאן סרט קליל וחסר מחויבות, שבנוי כמו מיוזיקל – המשפחה הזאת כל הזמן רוקדת. אבל בסצינה בין יובל שרף ומיכאל מושונוב, בו היא מפצירה בו לדבר עם אביו, מסובבת את הסרט לכיוון צירו המדויק יותר. המקום בו רגשות האשמה של הגיבור משפיעים לא רק על מצב רוחו אלא גם על החלטותיו המעשיות. ואז הסצינה בין שרף ושמיל בן ארי ("אני אוהבת את הבנים שלך אבל הם משגעים אותי"), והרגע המושלם בו מושונוב חוזר מהצבא ורואה את אביו ואת אחיו – כמו שני הומלסים תמהוניים – מלקטים קקטוסים ברחוב, או הרגע בו שרף רוצה לברוח מהכל כי ישראל של 1982 מזכירה לה את טהרן של 1978 ("פתאום כולם צודקים כל הזמן"), או הכניסה של אנשי קצין העיר, והנאום הסופי של האב שמשחרר את בנו. כל הרגעים האלה חנקו אותי, כי היה בהם משהו נכון ומדויק כל כך – בכתיבה, בבימוי, במשחק. ורגעים יפים של כתיבה: האבא שאומר לבן "מתי תמצא לך אשה שתגהץ לך, כמו אמא" והבן שעונה "אבל אמא אף פעם לא גיהצה לי" – המפגש הזה בין שמרנות של מחשבה, של דמות שלכאורה רוצה שדברים יהיו כמו פעם (לפחות בחלוקה בין גברים ונשים), ובין המעשים של אותה דמות בפועל שמציגים מציאות של שיוויוניות דה-פקטו, והאופן שבו המעשים, ולא ההטפות, הם אלה שמשפיעים על הדור הבא.
אני קורא יותר מדי מגיבים משתמשים במילה "יומרה" לתיאור הסרט. אני לא מבין אותה. אם יש משהו בסרט הזה זה היעדר היומרה שלו. לוי הוא קודם כל תסריטאי שמנסה לגעת במקסימום אנשים (ויומרה הרי מרתיעה קהל, גם אם היא עשויה היטב ומוצדקת). והסרט שלו לכאורה פשוט מאוד – תסריט נקי, בימוי מפוקס דיאלוגים ושחקנים. יומרה אין, אבל יש הברקות. או ניסים קטנים. בסצינה בה מתעמתת אורלי זילברשץ עם מיכאל מושונוב החייל רואים ברקע את שמיל בן-ארי, מסובב אליהם את הראש, כולו מחוץ לפוקוס. ואיכשהו במה שנראה כמו פוקס אדיר, נלכדת אלומת אור באישוניו שמתחילות לנצוץ. דמיינו את זה: הוא ברקע, כתם בלי פוקוס, המיקוד על שתי הדמויות בקדמת הסצינה, אבל פתאום הכתם הלא מפוקס הזה נוצץ מזווית העין. אני מנחש שזו לחלוחית, או דמעה, שהצטברה אצל בן-ארי כתגובה למה שקורה מולו, כהזדהות עם הרגע בו הוא – בתור האב הנכה, מבין עד כמה הוא מקשה על בני משפחתו. והעובדה שכל זה קורה כמעט באגביות, כמעט במקרה, כמעט בהיסח הדעת, היא דוגמה לרגעים הקטנים שהסרט מלא בהם.
ובכלל אירוניה היא כלי נשק מרכזי בעולם של לוי. האמא שזועקת בסצינה אחת על מנחם בגין שהוא בוגד ובסצינה אחרת שהוא גיבור. המטייל ההודי שחוזר מגואה. "אין שם ישראלים", הוא מדגיש. וכן הלאה סצינות שנכתבו על העבר כשההווה של 2008 מהדהד בהן.
נספח ה':
בישראל "איים אבודים" נתפס כסרט מיינסטרים. אני קורא אפילו שיש המכנים אותו "קלישאתי". הוא מיועד לבני נוער. אבל מנקודת המבט של הצופה האמריקאי הסרט הזה די רדיקלי. סקס בין בני נוער. הריון לא מתוכנן. בן שאחראי באופן ישיר על נכות אביו ובאופן עקיף על מות אחיו. וכל אלמנט הייבום שמלווה את הסוף. כל הדברים האלה שאנחנו שאננים אליהם כבר, הם רגעים של הלם לעיניו של קהל מיינסטרימי אמיתי. אבל הכי שונה באופן בו ישראים ואמריקאיים תופסים את המילה "מיינסטרים" מצויה במסר של הסרט. בתחילה אומרת יובל שרף שכולם בוגדים. זה טבע האדם. מיכאל מושונוב, האידיאליסט בשלב הזה, אומר לה שזה לא נכון. בסרט אמריקאי זו שמאמינה שכולם בוגדים תגלה שדווקא נאמנות תציל אותה. אבל לא כאן. האב, הדמות המחנכת הדומיננטית, אומר לבן: תחשוב קודם כל על עצמך. אין שום טעם שתשמור אמונים למשפחה, לאשה, למדינה, אם זה מזיק לך. אני לא בטוח אם אני מסכים עם הטיעון הזה, שהוא המסר הכי מהדהד של הסרט, אבל יודע בוודאות שהקולנוע שאנחנו קוראים לו "מיינסטרימי" הוא כזה לא בגלל עשייה ועלילה אלא בעיקר בגלל מסרים שמורים להיות פייסנים, שמרנים, נינוחים, והמאפשרים חיים קהילתיים של אחריות ושיתוף, והנה בא סרט – שאין בו שום דבר מהפכני, או ניהיליסטי, או אנרכיסטי, בצורתו ובעלילתו – שאומר: קודם כל האינדיבידואל, האני, רק אחר כך הזולת.
נספח ו':
משהו באווירת הסרט, בשילוב בין הנוסטלגיה המרוככת אבל המבט העכשווי שלא עושה הנחות לדמויות הזכיר לי את "אבלון" של ברי לווינסון, אחד הסרטים האהובים עליי.
אתה כותב הרבה דברים מעניינים, ועם חלקם אני מסכים, אבל אני טוען שאת מה שאתה מעביר כ"ללטוש עיניים בעץ הבודד אבל להחמיץ את יופיו של היער", אני מחשיב כרשלנות בימויית ותסריטאית. כבר כתבתי שיש חוסר התאמה בזמנים, והשירים ששובצו לא מתאימים. ואז חשבתי גם : למה לא שובצו שירים ישראלים ? מה, לא היו "תיסלם", "בנזין", "הקליק", צביקה פיק, ועוד כהנה וכהנה ?
אני טוען שרשף לוי כתב וביים את הסרט כקומדיה של פאנץ' ליינים, בעוד שהסיפור שהוא רצה לספר הוא דרמטי, והדבר יצר רדידות. סימפטומים לזה הם (כנראה) השמטת הסצינות עם גל זייד. כמו כן (ספוילר)
בסצינה בה יובל שרף מדברת עם שמיל בן ארי אני הרגשתי שהיה שם משהו שנפל בעריכה. היא מספרת לו על הפינצ'ור, אבל לא על זה שהם ראו אותו בוגד. דרמטית, משהו שם היה חסר לי.
הפאנץ'ליינים של רשף לוי לפעמים פוגעים, ולפעמים לא. הדרמה שלו מרודדת וחלשה. איפה הסרט הזה, ואיפה הדיוק המופלא של שבי גביזון ב"אסונות של נינה", לטעמי אחד הסרטים הכי מצוינים שנעשו בישראל אי פעם.
*** ספוילר ****
אכן עולה השאלה האם האב מבין כי הם תפסו אותו על חם (כי יובל שרף מספרת לו שהם באו לבקר אותו בצהרי אותו יום), או לא.
ספוילר
כתבתי כבר את דעתי על הסרט באחד מהפוסטים הקודמים, אבל אני רוצה להתייחס לדבר אחד – "כל אלמנט הייבום שמלווה את הסוף". אתה רציני? ייבום? יותר אלמנט הבחורה הזנותית שרדפה אחרי מושונוב כל הסרט ולא מפסיקה אפילו בשבעה של החבר שלה, שהוא גם אחיו. הלכת רחוק עם האלמנטים התנכיים, אבל אם אתה רוצה, אז כדי לדבר על השפעות הקולנוע הישראלי אפשר לומר – אלמנט ענת עצמון מאסקימו לימון. אני בטוח שאושרי כהן הולך לו על ענן בשמיים, בוכה ושומע את Mr. Lonely. הרי הוא ויתר על הצבא/שילם על ההפלה בגללו!
איתן,
היא כן סיפרה לו על סיפור הבגידה, מבחינה תסריטית קוראים לזה סאבטקסט.
סליחה – תסריטאית.
יונה, אני לא חושב שאתה (את ?) צודק, מכיוון שלא הבימוי ולא המשחק רומזים לי על משמעות נסתרת, אבל גם אם אני יוצא מתוך הנחה שיש משהו בדבריך, לדעתי הסצינה הזו באה ברגע מסוים בסרט שבו צריך להעלות את הסאבטקסט אל פני השטח ופשוט לומר אותו. כך או כך, יש בה, לטעמי, רשלנות בימויית ותסריטאית, שהיא הבעיה המרכזית שלי עם הסרט כולו.
רוה לאיתן: ברור שהוא הבין שהיא מדברת על הבגידה. הוא הרי מדבר על זה במפורש בנאום שלו בסצינה האחרונה. וכמובן שהיא לא תגיד לו כלום על הבגידה. כי על פי תפיסת העולם שלה הבגידה שלו לא היתה ביג דיל. היא מדברת איתו רק על רגשות האשם (המוצדקות, אנחנו מבינים כאן) של הבן שלו בתגובתו.
*ספוילרים ל"איים אבודים"
יאיר, זה שהיא אומרת במפורש בסרט שכולם בוגדים, זוהי דרכו של העולם, וזה בסדר מבחינתה, זה לא אומר שזה מה שהיא חושבת וזו תפיסת עולמה. כאן כן יש סאבטקסט. לראיה, כשזה קורה לה (כשאושרי כהן עושה לה את זה) – היא עצובה וכואבת. ולגבי הסצינה הספיציפית – שמיל בן ארי לא צריך להבין את זה. הוא צריך לשמוע את זה מפורשות. להרגשתי, זהו אחד מאותם רגעים בהם צריך הסאבטקסט לעלות אל פני השטח ולהיאמר בפירוש. זו הסיבה שהרגשתי שזה היה בתסריט, וגם צולם, אבל נערך החוצה.
ברוס קונר, אחד הקולנוענים האוונגרדיים החשובים של שנות ה60 וה70 מת היום.
בפסטיבל הקולנוע בירושלים יוקרן סרטו "A MOVIE"
ב15 לחודש, יום שלישי הבא ב1730 במסגרת תכנית האוונגרד בסינמטק 2.
קונר היה אחד הקולנוענים הראשונים שעבדו רק עם חומרי ארכיון(FOUND FOOTAGE).
א. מתי מפרסמים את המועמדויות לפרסי אופיר?
ב. רכשתי הרבה כרטיסים לפסטיבל, בעיקר דברים יישראלים – אני מחכה בקוצר רוח.
איתן,
סאבטקסט מעלים על פני השטח באפרות סבון.
אני הבנתי שהיא לא מדברת על הבגידה כי היא חשה שזה לא תפקידה ושמיכאל מושונוב צריך להגיד לו את זה. אני בכלל לא בטוח שמעצם דבריה הוא אמור להבין שהם ראו אותו בוגד, הרי לא מדובר בבגידה חד פעמית שהתרחשה באותו יום אלא ברומן מתמשך. הסיכוי שהוא יזכור, הרבה זמן אח"כ, שבאותו יום הוא גם בגד הוא לא בהכרח גבוה.
והנה ביקורת קוטלת ואכזרית על הסרט, מצד שניצר. נראה שחוץ משמיל בן ארי הוא לא מצא שום דבר טוב בסרט (אני, אגב, לא ראיתי אותו עדיין, ולא בטוח אם יש לי חשק ללכת…):
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/757/498.html
א.איים אבודים הוא סרט מפתח בשבילי. גיבור הסרט הוא הדמות הכי דומה לי שראיתי בסרט ישראלי(נו,טוב. בסרטים בכלל) – למרות שיש המון הבדלים בין הרקע הפרטי שלי לרקע של הגיבור. לא חושב שראיתי סרט ישראלי שמייצג גיבור בן טיפש עשרה עירוני בשנות ה80 בצורה כ"כ רגישה ועמוקה. במובן הזה מדובר בעיני בסרט מייבש ביצות.
ב.איים אבודים אכן מלא בעיות מבחינה קולנועית. אבל נדמה לי שהבעיות שלו חיות בשלום עם דמות הגיבור. נכון שזאת טענה שכדאי להרחיב בה, אבל בקצרה – הסרט מספר על גיבור שלא יכול לבטא את מה שהוא מרגיש בגלל המוסכמות של המשפחה והחברה אליהן הוא משתייך. גם הסרט מבטא רגשות ויצרים רק באופן שמשרת את ייצוגו של הגיבור – לא שניונת מעבר לכך. לכן סבתא לא מפותח, לכן גל זייד מופיע לסצינה וזהו,לכן גם יובל שרף לא אומרת בפירוש לשמיל – "תפסנו אותך". כי כל זמן שהאמת נשארת בסאבטקסט האב פטור מלהתמודד פנים מול פנים עם האמת, ונשאר לו רק לספק לגיבור את מה שהוא צריך: פטור מרגשות האשמה(שיאפשרו לגיבור לראשונה לבטא את מה שהוא מרגיש,בלי מחסומים. שזה כמובן קורה כבר אחרי הסוף…).
ג. אם רשף היה מחכה לי ביציאה מהאולם הייתי מחבק אותו ואומר לו תודה. אבל הוא לא בא. בעיה שלו.
הסרט נהדר בעיני.
אחד הנושאים המרכזיים הוא הפער הקיצוני בין הערכים שמטיפים להם לבין ההתנהלות במציאות.
האבא מטיף לנאמנות, אבל הוא בוגד. האמא מדברת על החשיבות של אחדות המשפחה ושל הערבות ההדדית, אבל כשהיא צריכה להיות שם בשביל הילדים היא מתעקשת להרים ידיים. לדעתי זה גם התפקיד של גל זייד: הוא מעניש את הילד באכזריות על חטא שהוא חוטא בעצמו. (זאת אמירה מאוד ברורה בעיני שלא צריכה תוספות).
אבל הגיבור הוא היחיד מהשלישייה שבאמת מנסה ללכת בתלם ולעמוד בציפיות. לאורך הסרט הוא מגלה כמה תרמיות יש בדרך.
לגבי הסצינה בין נטע לאבא: גם לי לא היה ברור אם היא סיפרה לו מה הם ראו, אבל הגעתי למסקנה שזה לא כל כך משנה. אני חושבת שהסיבה שהוא פוטר את ארז מהאשמה היא לא אשמת הבגידה שלו עצמו, אלא האובדן. לכן בנאום הסיכום שלו הוא קורא לילד לגאול את עצמו מהמחוייבות לציפיות של ההורים ולכללים המשפחתיים שהפכו ללא רלוונטיים.
סרט טוב מאוד, על אף המגבלות שכבר ציונו פה בתגובות ובביקורות. רק שאלה אחת לי : "מוזיקה מקורית – אסף אמדורסקי" ממש ניסתי למצוא איזשהו תו מוזיקלי שהוא לא שיר משנות ה80 או חידוש לשיר משנות ה80 ולא זכור לי אחד כזה. אז על מה הקרדיט?
ומי שעוד לא ראה את הסרט, באמת כדאי.
כמה נקודות למחשבה שיתכן ופיספסת.
אני מסכימה כמעט עם כל מילה שלך וגם אני נהניתי מהסרט.
אך כשהילד אומר לאביו "אבל אמא מעולם לא גיהצה לי"
לא בא להדגיש את הלכאורה תפקידי נשים גברים, אלא כבר מתחילת הסרט בא להמחיש את האפליה החריפה בין שני הילדים. לאחיו היא גיהצה. אכן גיהצה. ומסתבר שלו היא מעולם לא גיהצה כמו שאר הדברים שמעולם לא עשתה בשבילו… מה שמוביל אותנו לסוף הסרט בו היא מודה שאהבה את אחיו יותר מכולם.
נקודה נוספת.. האב מטיף לרדוף אחר החלומות והביע התנגדות נחרצת כבר מההתחלה לכל חלום של הבן דוד למשל- להיות אינסלטור, להתחתן עם אהובתו האחרת וכ'ו. תובנות שלבסוף חילחלו גם אצל האב.
נקודה חשובה שאולי רק אני מרגישה כך. אך כשהם צועדים לחתונה של הבן, היא אומרת "לפעמים צריך לעצום עיניים בכדי שדברים יזרמו" ועל זה מבוסס חלק גדול מהסרט..
לעצום עיניים באהבת הבן לאשת אחיו, לעצום עיניים כי כנראה ידעה שבעלה בוגד, לעצום עיניים או לברוח.. אותו הדבר כמעט..
שורה תחתונה
סרט מדהים.
אני ואחיי ראינו את הסרט, כל אחד כמה וכמה פעמים. וכל אחד נשאב למקומות אחרים לגמרי.
סרט מעולה
בניק לינק הביקורת הכי טובה ומצחיקה על "איים אבודים". קשה להחליט איזה סצינות מלחמה יותר אמינות.
אני חושב שאם ניתו לזהות את הנקודה בה הבנתי כי מדובר בסרט איכותי המהווה ממצא חשוב לקולנוע הישראלי היה, במפגש העוצמתי בין אב, סמל גאוות המשפחה, המייצג את החשש אולי הגדול ביותר שלנו כילדים: שהורינו ייפרדו או יותר גרוע יחיו חיי שקר.
סימן שאלה גדול עלה כאשר הרהרתי האם האם מודעת לסיפור האמיתי.
הביקורת שלי,
מי שראה הרבה קולנוע יכול לזהות את העתקות הזולות
שעשו בתסריט הזה. היו כאן שלל זילויות רובן דווקא
מצד הבימאי. עבודה גרועה. וגם לתסריטאי עבודה גרועה.
ואני ירחיב וינמק, בעיקר על בסיס עובדות
שאפשר למדוד לאורך התסריט.
שאטים ארוכים להחריד.
כאילו כל כמות השאטים והסצינות של הסרט
לא נכנסות לכמות השאטים והסצינות ב18 של
"חמישים הדייטים הראשונים"
זה אומר שאין מספיק שאטים, זה אומר העבודת
הצילום הייתה גרועה.
תסריטאי
טוב:
שני בדיחות נחמדות.
רע: כל השאר.
סצינות ארוכות חסרות פאנצ' ברוב המקרים.
העתקה מתסריטים אחרים "סינמה פראדיסו"
הקטע שבו האב נמצא שרוע על הריצפה
ואושרי אומר לו "מי אמר את זה אריסטו? ניטשה?"
זה נאמר בסרט של סינמה פרדיסו.
זאת לא העתקה הראשונה בקולנוע הישראלי
ובסרטים שבהם השתתף אושרי, עשו כאן רימייק לסרט
מצויין בשם "סיפורו של וויל האנטינג" גם שם זה נראה רע. העלילה מלבד החלק הזה היא די סבירה.
אבל התסריטאי היה צריך להאריך את הסרט ב 40 דקות
ולשזור סצינות רבות בין אושרי לאביו
כדי להעמיק את הידידות שבניהם.
כשאתה אומר משפט כמו בסינמה פרדיסו, סרט של כמעט
3 שעות ואתה מצפה ליצור את אותו טריגר רגשי. בסרט של חצי.
אתה כנראה תסריטאי טיפש. עם קשרים מצויינים.
מילא היה מקציב עוד שלוש סצינות
לבניית האינטימיות בניהם.
הבימאי.
שאטים ארוכים מדי, מונעים קליטה של הבעות רגש ומשחק
בעדשה. זה לא דומה לסגנון של שנות השבעים או השמונים
זה לא דומה לשום סגנון בכלל.
עבודה גרועה סצינות ארוכות מדי ומעט שאטים.
ואת זה אומר אחד שלא למד קולנוע פורמלית
וחושב שהקולנוע הישראלי הוא בדיוק מה שרוב האנשים
חושבים עליו חרא.
הפקות כאלה יוצאות לדרך בשל קשרים. והקרן לקולנוע
מעודדת את התחזוק של אנשיה עצמה, ולא של יוצרים
מחוננים בהכרך. הכיבוס של "הכוכבים של שלומי"
הוא המכוער שבהפקות שהיו כאן, בהעדר חוסר מקוריות. ודווקא השחקן לטעמי הוא שחקן עם פוטנציאל לא רע בכלל
הוא אולי נקודת האור היחידה בסרט.
ליהוק
אותי נטע לא שיכנעה ככוסית, בארה"ב ובשאר המקומות בעולם דואגים להכניס בחורות שיפעיפו לגברים את הקרקפת. מדובר בשחקנית מתוקה אבל היא לא משכנעת
ביצירת הקונפליקט הכ"כ קשה על המסך בין האחים.
בגלל זה הליהוק היה לא נכון.
עוד קטע מוזר
אחים? אין להם אפילו את אותו גוון עור, זה פשוט
קטסטרופלי, יש משפחות מעורבות זה נכון, אבל אנחנו
רוצים לשכנע שמדובר פה במשפחה. הליהוק גרוע
והמשחק של האח סביר אך נראה גרוע בשל טעויות בימוי.
אם באמת בכית בסרט הזה, זה מראה כמה התפיסה
הקולנועית שלך נמוכה, אני בוכה בסרטים כמו
סינמה פרדיסו, מיליון דולר בייבי, בסרט כזה
אני מסתכל ומבין שאת הקרן לעידוד קולנוע
מנהלת חבורה של נבובים בינוניים שדואגים
שהכסף יחזור אליהם באיזה שצורה.
או מספקים עבודה לעמיתיהם לא בסיס כישרון
אלה על בסיס מחוייבות מוסרית.
הקולנוע הישראלי למרות ההישגים הבודדים פה ושם
רחוק מלהיות טוב.
אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי !!!
לאנתוני,
1.לפני שאתה מעביר ביקורת על יכולות של אחרים, תעביר ביקורת על עילגותך המתבטאת בכתיבה שלך (זכרנקבה, "אני ירחיב" וכו).
2. בניגוד אליך, אלי הסרט דיבר וידע לפרוט על אותם הנימים הרגשניים.
3. כשאני יושב מול המסך, אני מבין שמדובר בסרט שצולם ב 2008, ועלילתו היא ב- 1980, לכן אני מראש מוכן לסלוח על טעויות עריכה כאלה ואחרות. ואם כבר בנושא זה עסקיננו, אזי הסרט מדבר על מציאות ישראלית של תחילת שנות השמונים. לכל מי שבגר בתקופה ההיא (כמוני לדוגמא) פחות חשוב (לדעתי) הכרונולוגיה המדויקת של הדברים, אלא ההוייה והקונפליקט שסבבו אותנו בתקופה ההיא.
4. אם לפני כל מה שכתבת היית מוסיף את המילה "לדעתי", אזי הביקורת שלך הייתה יכולה להיקרא, אבל גיבוב מטופש של העלבות הנובעות מראיה צרה וקנטרנית לא ראוי בכלל לתגובה.
5. יובל שרף יפיפיית על, ושני הבנים אושרי ומיכאל סקסיים בטרוף – ליהוק מצויין!!
6. הסרט הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות – תודה רשף לוי וכל חבורת השחקנים האיכותית והמרגשת!!
שלום,
אני חייב לדעת איך קוראים לשיר שמשמיעים בחתונה של הבן הבכור (פיני טבגר) שרואים אותם רוקדים ברחבת הריקודים.
אשמח לקבל תשובה במהרה.
תודה רבה
אחד הסרטים..!!
אני יענה לכל התגובות הראשונות שדיברו על השיחה בין יובל שרף לשמיל בן ארי.. נושא השיחה לא היה זה שהם תפסו אותו בוגד באשתו אלא על זה שכל הסרט הבן ממורמר שבגללו אביו נכה..ובגלל זה הוא שיקר לו בסוף בשביל להוריד ממנו את הנטל שהיה עליו.. כפי שביקשה נטע באותה שיחה..
הסרט הוא על כפר סבא של 1980,
יש שם שירים כמו come on eilin ועוד כמה שיצאו רק כמה שנים אחכ…
ובכבישים ראו פו ושם איזה מכונית מודרנית
בקיצור לא ירדו מספיק לפרטים