עוד מחשבה לגבי "חיי פיי" של אנג לי.

בפתיחת "חיי פיי" מושמעת הבטחה: אנחנו עומדים לשמוע סיפור שיגרום לנו להאמין באלוהים. אוזניי נזקפו. כל חיי הלכתי לקולנוע כדי למצוא את אלוהים, ופה ושם אף מצאתי – ב"קונטקט" של רוברט זמקיס, ב"הקורבן" של טרקובסקי, וגם ב"סולאריס", ב"מטריקס", ב"המופע של טרומן", ב"דוני דארקו" וכן הלאה וכן הלאה. ב"חיי פיי" דווקא לא מצאתי את אלוהים. מצאתי סרט שמדבר לא מעט על דת ועל דתות, אבל מעט מדי על אמונה.

גיבור הסרט הוא אדם כל כך מאמין, שהוא מאמין בכל: הוא מאמין בהינדואיזם, שהוטבל לנצרות, התאסלם ומלמד קבלה יהודית באוניברסיטה. ובמשך 200 ימים הוא היה תקוע על סירה – אחרי שספינתו טבעה – וראה מקרוב את הבריאה, ובשלל המבחנים הקיומיים שהוא חווה הוא ניסה להבין מה אלוהים רוצה ממנו. אבל חוץ מחזיונות ויזואליים ממש יפים, על סף ההזיה הפסיכוטית, אני לא הבנתי מה הוא רוצה מאלוהים.

אבל היה רגע במהלך הסרט שגרם לאוזניי להזדקף שנית. זה היה כשגיבור הסרט הזכיר את שם הספינה שטבעה: צמצום (Tsimtsum). משל יפה ועל-דתי רקחו לנו יאן מרטל ואנג לי, אבל בסופו של דבר הם נזקקים למושגים מקבלת האריז"ל כדי להשיט את המסר שלהם לחוף מבטחים.

(וגם זה הפליא אותי: וזו פעם שניה בחודשים האחרונים שיוצרים משתמשים בשם של ספינה כדי להצפין בה את המפתח לפיענוח הסרט. זה היה גם ב"המאסטר", שם הבחנתי בביקורתי ששם הספינה של פיליפ סימור הופמן הוא "אלתיאה", מושג יווני הלקוח מהפילוסופיה של היידגר ושנותן לסרט את הקונטקסט הפילוסופי שלו. עוד על כך כאן).

"חיי פיי" יעבוד לא רע כסרט שילווה הרצאה על דתות – כל הדתות. אני לא בקיא בהינדואיזם, נצרות ואיסלאם כדי לדעת איך הסרט מייצג את רעיונותיהם הרוחניים – ובעיקר איך הסרט וגיבורו מיישבים את הסתירה בין התפיסה המונותיאיסטית של הנצרות והאסלאם ובין העובדה שהגיבור מאמין באל אחד, אבל עובד אלילים רבים – אבל במושג "צמצום" יוצא לי להיתקל מעולם לימודי החסידות, ואכן "חיי פיי" מציג המחשות לא רעות לגבי "מהו צמצום". סירה, למשל, היא סוג של מטאפורה לצמצום.

זה כמעט המשך לדיון המאוד מצומצם שקיימתי סביב מושג "החלל" מתוך הביקורת שלי ל"למלא את החלל". שם דיברתי על כך שבתהליך הבריאה של העולמות הפיזיים, אלה המוחשיים לנו, היה צריך הבורא לפנות חלל פנוי מאוס האינסוף שלו, אור שאין לנו את הכלים הפיזיים לקלוט אותו, ונותר אצור בעולמות רוחניים בלבד. התהליך הזה הוא הצמצום. צמצום אורו של הבורא כדי לפנות מקום ליקום שלנו. יקום שלנו הוא נראה אינסופי אבל הוא בטל לחלוטין מול האינסוף האמיתי.

ומכיוון שאין ביכולתנו להבין מה זה אינסוף אמיתי, או מה הוא אינסוף רוחני, כל ממשק החיבור בינינו ובין הבורא הוא כזה של צמצומים. למצוא דבר מצומצם שייצג את האינסוף. כשם שעין האדם לא יכולה להתבונן באור השמש מבלי להתעוור, כדי להביט בשמש או אפילו בסביבתה, עלינו למצוא כלים לצמצם את האור כדי שנוכל להתמודד איתו – משקפי שמש, עדשות, צלליות, המחשות. כנ"ל ברוחניות. האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, אומר כך בספר התניא (פרק ל"ה): "רצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך הוא". וההמשך של זה, הוא ההשתלשלות הזאת לתוך המצוות והמעשים הטובים שלנו, שהם ביטוי לרצון הבורא, אבל הם למעשה שיאו של הצמצום – מאור אינסוף רוחני לחלוטין, למעשה פיזי, קטן, רגעי, שנראה לכאורה חסר חשיבות רוחנית כלל (אבל למעשה מהווה חיבור ישיר בינינו ובין הרצון הכי עליון של הבורא).

(כל עניין היהדות והפרקטיקה היהודית טמון בצמצום. צמצום הבריאה לתוך אותיות התורה. או החוויה הרוחנית העצומה של מעמד הר סיני, שבני ישראל לא היו מסוגלים לעמוד בעוצמתה – "פרחה נשמתם" – ולכן הוקם המשכן, כדי לצמצם את המגע עם הרוחני. ובהמשך בית המקדש ובתוכו קודש הקודשים, הכל בובות בבושקה של צמצום בתוך צמצום).

בהתאם לכך, סיפור של פיי הוא מטאפורה אחת מתמשכת למסכת של צמצום. החל משמו. שמו המקורי הוא פיסין. בריכה בצרפתית (נתעלם לרגע מהקרבה בעברית בין בריכה וברכה). בריכה היא מקור מים מצומצם, ים בזעיר אנפין. אבל פיסין הקטן מצמצם את שמו הלאה והופך אותו ל-Pi. פיי היא למעשה אות אחת בודדת ביוונית ובמתמטיקה היא מייצגת את היחס הקבוע שבין קוטר המעגל והיקפו. אנחנו מכירים מבית הספר היסודי את המספר הזה כ-3.14. אבל למעשה אחרי הנקודה העשרונית יש אינסוף ספרות. וכדי לייצג את האינסוף הזה באופן מצמצם קבעו לו אות אחת: פיי. כלומר, הגיבור שלנו הוא בעצמו צמצום.

בהמשך הוא ומשפחתו עולים על ספנית משא ענקית בשם צמצום. היא טובעת. אז פיי מוצא ישועה על סירת הצלה. אבל גם בה יש סכנה: נמר בנגלי רעב. אז פיי יוצר לעצמו גרסה מצומצמת של הסירה: רפסודה קטנה. שטח המחייה שלו הולך ומצטמצם. ככל שהשטח מצטמצם, סיכויי ההישרדות שלו גדלים.

אבל בחסידות לצמצום יש משמעות נוספת, משתמעת. אם האינסוף הוא הנתינה, החסד, כל מה שמוענק לנו מאת הבורא, הרי שהצמצום הוא הפך הדבר – "כל מקום שהוא רחוק ביותר מן הקדושה הוא בבחינת צמצום", כותב רבי נתן מברסלב, תלמידו של רבי נחמן.  הוא הדינים, כל החוקים שבהם נקבעים מידות וגדרות. אבל זה יותר מזה. הצמצום הוא גם מקור ליסורים. כותב רבי נתן: "ועל כן כל היסורין מכונים בשם צרות רחמנא ליצלן, כי עיקר היסורים באים מבחינת הצמצום". (צרות, מלשון צר, בבחינת מקום צר ומצומצם).

ואכן "חיי פיי" הוא סרט על מסע יסורים של דמות, יסורים שנראים נטולי תכלית. פיי הוא מעין איוב: עולמו הולך וחורב, ומצטמצם, אבל הוא מסרב לאבד את האמונה (אמנם אמונה באלילים, אבל לא ניכנס עכשיו לדקויות תיאולוגיות), הוא מאמין שיש כאן איזושהי תקשורת בינו ובין בוראו, גם היא בלתי נסבלת ובלתי מובנת עבורו.

הסרט גם ממחיש יפה את המאבק הפנימי של האדם, שני היצרים שבנו, שתי הנפשות שפועמות בתוכנו. נפש אלוקית ונפש בהמית. נפש אחד שרק רוצה לטרוף, לאכול, לכבוש טריטוריה, להשיג הישגים חומריים, והנפש השניה השואפת לזיכוך. נער על סירה קטנה עם נמר טורף זה חתיכת דימוי מצוין לאופן שבו אנחנו מתנהלים על אוקיינוס החיים. כשבהמשך הסרט נזרק הרעיון לאוויר שהנער והנמר חד הם, למעשה, מה שנראה כמו תיאוריה חיצונית הופך לאמירה ממשית: בכולנו יש את הגם-וגם הזה, והאנושי צריך לכבוש את הבהמי, החייתי.

================

הצפייה ב"חיי פיי", עם הרעיונות הרוחניים שבו השתלבה יפה בשבועיים של חסידות שאני עובר בימים אלה. לפני שבוע, י' טבת, יום ההילולא של רבי נתן מברסלב. בעוד חמישה ימים, כ"ד טבת, יום הסתלקותו של בעל התניא, האדמו"ר הזקן (200 שנה לפטירתו). ובימים האלה בכל פסקה שאני קורא מאת אחד מהם אני מרגיש שהם בעצם מנתחים את "חיי פיי".

================

ואני גם מתנצל כאן על צמצום המושגים האלה. הלימוד שלי עדיין מצומצם מאוד, וההבנה שלי בוודאי מצומצמת עוד יותר, והיכולת שלי לבטא את המעט שאולי הבנתי בכתב מצומצמת אף פחות מזה. אבל יהא כל זה מעט המחזיק את המרובה – שזה, למעשה, כל עניין הצמצום.

ציוץ