01 ינואר 2013 | 10:15 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום 2012: הסרטים הכי טובים שלא ראיתם

“ארנסט וסלסטין”

שנת 2013 התחילה. ואז הזמן לחתום את פרויקט סיכום 2012 של “סינמסקופ”. הנה הפרק האחרון. אז מה היו הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, אבל לא בבתי הקולנוע המסחריים?

לפני כמה שבועות ראיתי את “מנועים קדושים” של לאוס קאראקס ועף לי המוח. ממש, פשוט התעופף לו. יצירת מופת כה אדירה ואמיצה ומופרעת ויוצאת דופן וסתומה ומה לא. ומיד נתמלאתי זעם. צעדתי, מפשיל שרוולים, לכיוון המחשב, לכתוב בשצף קצף טקסט בוטה וכועס על כך שלא ראינו את הסרט הזה בבתי הקולנוע בארץ. איך יתכן שהוא לא היה באף פסטיבל – לא בירושלים, לא בחיפה, לא הצרפתי. זה שהוא לא הובא ארצה על ידי מפיץ דווקא הבנתי, הסרט הזה היה הופך לשיחת העיר בתל אביב של 1982-1984, אבל ב-2012? איפה בכלל יקרינו אותו. אלא שבעודי צועד אל המחשב נודע לי שיש לסרט מפיץ ישראלי: יונייטד קינג. נחרתי נחירה מתנשאת והחשתי פעמיי למחשב. “יונייטד קינג? עכשיו הוא בטוח ייגנז לנצח”. ואז התברר לי שלא רק שלא נגנז אלא אפילו ממש תכף יוצא: ב-24 בינואר. וכך, הסרט הכי טוב שלא הופץ השנה, תכף יופץ. אז הוא עף מהרשימה.

הסרט השני הכי טוב שלא ראיתם בבתי קולנוע ליד הבית הוא “הפשיטה” סרט אקשן פסיכוטי תוצרת אינדונזיה, שגרם לאישונים שלי לדמם מרוב מכות. הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים אבל אז… אז יס קנו הביאו אותו די מהר לבכורה בערוצי הסרטים אצלם. נכון שאנחנו בתקשורת מסתכלים על הבכורות בבתי הקולנוע המסחריים כדי לתת לסרט תשומת לב תקשורתית מתוזמנת, אבל בפועל את הקרנת הבכורה של “הפשיטה” ביס מן הסתם ראו – ועוד יראו בשידורים חוזרים – יותר אנשים ממה שהיו רואים אותו בבתי קולנוע בארץ.

ובכלל, יס – ובייחוד יס 3 – עשו השנה עבודה מרהיבה בהבאת סרטים מדוברים לבכורות אצלם, מבלי שעברו בבתי קולנוע בארץ. את “השאר את האור דולק” של איירה סאקס לא ממש אהבתי, אבל הבאתו ליס 3 במקביל להיות אחד הסרטים העצמאיים (והקווירים) הכי מדוברים השנה היתה מרשימה. עכשיו, בעידן הדיגיטלי, אם יס יצליחו להקים לעצמם בית קולנוע קטן להקרנת הסרטים האלה על מסך גדול לפני בכורתם בטלוויזיה, ישראל היתה הופכת לגן עדן של קולנוע. בעולם מושלם יותר בבית קולנוע שנקרא “יס פלאנט” יוקרנו סרטים שייבחרו מנהלי ערוצי הסרטים של יס ולא המפיצים של דיסני.

(אפרופו המפיצים של דיסני: נראה לי שהסרט הכי גנוז השנה בארץ היה “פרנקנוויני” של טים ברטון. שדווקא הגיע להקרנות מסחריות, אבל כבר המון זמן אני לא זוכר סרט שעף מאולמות הקולנוע כל כך מהר. בין הרגע שהחלטתי ללכת לראות אותו ועד שהגעתי לראות אותו הוא כבר לא היה שם).

וכן, גם הסרט הכי טוב שלא הופץ בארץ לשנת 2011 הגיע השנה להקרנות מסחריות. זה “היו זמנים באנטוליה”. אני עוד עשוי לחשוב שהסרטים הבאמת טובים בסוף מגיעים לישראל. וכן, אני מוכן לסבול בהרבה “שם פרטי”אים ו”הנשים בקומה השישית”ים כדי שהמפיצים יביאו לצידם גם את יצירות המופת.

אז מה היו הסרטים הכי טובים או מעניינים או לפחות מרתקים שראיתי השנה לא בבתי הקולנוע המסחריים? הנה רשימה בסדר רנדומלי אסוציאטיבי:

“תחת שמי אפריקה”. ראיתי בפסטיבל דוקאביב. סרט תיעודי נהדר על הקלטות “גרייסלנד” של פול סיימון לפני 25 שנה. גם סיפורי מאוחרי הקלעים, גם חשבונות נפש, וגם פרספקטיבה על השינויים הפוליטיים שעברו על דרום אפריקה מאז ועד היום, והתהייה האם לאלבום הזה היתה השפעה על כך. מנקודת מבט ישראלית, זה סרט ששואל היטב: האם חרם תרבותי עוזר? וזה גם הסרט התיעודי עם המוזיקה הכי טובה השנה (בשנה ברוכה בסרטי תעודה מוזיקליים).

“זה לצד זה” (“Side By Side”). ראיתי בבית. קיאנו ריבס הולך לפגוש את כל – אבל כל – האנשים הכי בכירים עכשיו בהוליווד (כריסטופר נולן, סטיבן סודרברג, ג’ורג’ לוקאס, ג’יימס קמרון, דיוויד פינצ’ר דיוויד לינץ’) ומיטב הצלמים, כדי לדבר איתם על המעבר לעידן הדיגיטלי. כקולנוע, “זה לצד זה” הוא סרט מאוד מיושן, דידקטי מאוד, כמעט טלוויזיה חינוכית. אבל הוא לוכד בזמן אמת רגע כל כך משמעותי בתולדות הקולנוע ומבאר אותו יפה, ומציג את האסכולות הקוטביות שעדיין מתנגחות עליו (נולן לא רוצה דיגיטלי, סודרברג ופינצ’ר לא מוכנים לשמוע על משהו שאינו דיגיטלי), ובזכות התזמון והנגישות לקרם דה-לה-קרם של הוליווד הסרט הזה הוא פשוט צפיית חובה לכל מי שקולנוע מעניין אותו.

אנה פאקווין ב”מרגרט”

“מרגרט”. ראיתי בבית, ואז בפסטיבל חיפה. אם הסרט הזה היה מגיע להקרנות מסחריות בארץ, הוא היה מככב במקום גבוה מאוד ברשימת סרטי השנה שלי. לא פחות מיצירת מופת מאת קנת לונרגן, הבמאי והתסריטאי של “מישהו לסמוך עליו”. אני כל הזמן אומר שהסרט הזה דורש התייחסות ארוכה ואף פעם לא מוצא את הזמן או את התזמון לעשות את זה. אז אולי ניתן לו פשוט התייחסות קצרה ותמציתית. חמש שנים חלפו מאז שלונרגן צילם את הסרט הזה. שני מפיקיו מתו, בין הצילומים ובין הקרנת הבכורה. ומלחמת אגו מטורפת, ומלחמה סביב בעלויות וזכויות, תקעה את הסרט שנים על המדפים. רק לקראת סוף 2011 הוא סוף סוף נחשף. “מרגרט” התחבר לי יפה ליצירה אחרת מ-2012: “חירות” של ג’ונתן פרנזן. במידה רבה לונרגן עושה בסרט מה שפרנזן עושה בספרו. סיפורן של דמויות קטנות ומשניות המסופרות באופן כמעט אפי, בומבסטי, אבל עם חדות ראייה מבריקה על המנגנונים הנפשיים הכי עדינים בתוכן. “מרגרט” (שאגב, אין אף דמות בסרט שקוראים לה מרגרט. שם הסרט הוא על שם שיר) מכיל די הרבה דמויות, וכולן כתובות באופן מופתי. הסרט הזה גם העביר אותי חוויית צפייה מעניינת: בתחילתו לא מאוד אהבתי אותו. הוא היה קצת מלא יגון, פאתוס ובכיינות. אנה פאקווין מגלמת את ליסה כהן, בחורה יהודית עם ראש על הכתפיים (לאו דווקא חכמה במיוחד, אבל מישהי שיש לה רעיונות חדים), מבית אמיד מאוד (אמה שחקנית מפורסמת בברודוויי, אביה איש הוליווד), שמגלה שהמיניות שלה יכולה לקדם אותה בחיים ואז זה מתפוצץ לה בפרצוף. פלירטוט פזיז שלה גורם לתאונת דרכים ולמותה של אשה. והנערה מוכת רגשות האשם נכנסת לשילוב בין סחרור לאופוריה. הדבר המבריק שלונרגן עושה – קפיצת דרך אדירה ביחס ל”מישהו לסמוך עליו” הקמרי יותר – הוא לספר את כל הסיפורים האלה כמטאפורה לתיאטרון. כל העולם הוא במה. הכל שואו. והגיבורה שלנו היא השחקנית הראשית באופרת הסבון של חייה – היא, באופן הכי ליטרלי, דרמה קווין – והכל אצלה הוא הצגה: בבית הספר הסנובי בו היא לומדת, בתחנת המשטרה אליה היא הולכת כדי להתוודות על חלקה בתאונה, ביחסיה עם אמה, שהיא באמת שחקנית, באמת דיווה. העולם הכפול, זה המציאותי וזה שעל הבמה, משתקף זה בזה שוב ושוב בסרט, עד לסצינת הסיום היפה. ולונרגן יוצר מתח עקבי בין עולמם של הצעירים ובין עולם המבוגרים – ובאופן לא אופנתי נדמה שהוא לטובת המבוגרים, שהצעירים הם אלה שלא מבינים אותם. בין לבין, לונרגן לוקח אתנחתאות כדי לצלם את ניו יורק באופן פיוטי אך מלא הוד. ניקו מוהלי, שעבד שנים עם פיליפ גלאס, הלחין את הסרט, וקרבתו לגלאס מורגשת יפה יפה בפסקול האדיר.

 

“ברבריאן סאונד סטודיו”

“ברבריאן סאונד סטודיו”. ראיתי בפסטיבל חיפה. פיטר סטריקלנד מערבב בין בריאן דה פלמה לדיוויד לינץ’ בסרט-על-סרט. טובי ג’ונס מגלם איש סאונד בריטי שמגיע בתחילת שנות השבעים לאולפן איטלקי לעשות את עבודת האפקטים הקוליים על סרט אימה איטלקי (ג’יאלו). האיש צריך להקליט צלילים של ראשים מתרסקים, גרונות משוספים ואיברים נשרפים, ועושה זאת באמצעות כרוב, צנון, חסה ומחבת. אנחנו לרגע לא רואים את הסרט-שבתוך-הסרט, את מה שהוא רואה, אלא רק מבינים את הזוועות דרך הסאונד עוכר השלווה (אבל המצחיק, כי זה הכרוב שמקפד את חייו). וככל שהעבודה על הסרט נמשכת כך קורים יותר ויותר דברים משונים באולפן. הברקה של קולנוע.

“רובי ספארקס”. ראיתי בפסטיבל אייקון, חיבבתי מאוד, וכתבתי עליו כאן. מאת הבמאים של “מיס סאנשיין הקטנה”, והנכדה של אליה קאזאן.

“The Three Stooges”. ראיתי בטיסה מאיטליה לתל אביב. הסרט הזה לא קיבל ביקורות כל כך אוהדות ונכשל באופן חרוץ. בישראל הוא היה אמור לצאת תחת השם “קרועים על כל הראש” אבל לבסוף נגנז. האחים פיטר ובובי פארלי (“משתגעים על מארי”) חלמו שנים לעשות סרט על גיבורי הקומדיה שלהם, וברגע מסוים הם אף גייסו את שון פן ואת ראסל קרואו לצידם. אבל הסרט נדחה ונדחה, ולבסוף נעשה עם שלישייה אלמונית למדי. אבל לארי דיוויד מגלם בסרט נזירה, כך שהוא מצחיק כמעט מתחילתו. לא הכל עובד אמנם שם, ויש לא מעט רגעים שהומור הסלאפסטיק הבוטה של שלושת המוקיונים פשוט לא מיתרגם היטב לעולם של שנת 2012. אבל המשך הסרט, שממש מנהל דיון לגבי מה מותר ומה אסור לעשות בימינו בקומדיה, כבר הופך לפארודיה על קומדיה ולסרט נבון למדי על הומור.

“ארנסט וסלסטין”. ראיתי בפסטיבל חיפה. סרט אנימציה מקסים תוצרת צרפת, בדיו וצבעי מים, על עכברה ודוב שלומדים לא לפחד מהאחר, ולא לתת למבוגרים להשריש דעות קדומות. ואגב כך הופכים לבוני וקלייד של סרטי הילדים.

“ים כחול עמוק”. הוקרן בפסטיבל חיפה, ראיתי בדי.וי.די בהוצאת קולנוע לב, שגנזו אותו. סרטו החדש של טרנס דיוויס (“קולות רחוקים דוממים”) על פי המחזה של טרנס רטיגן מתחיל נפלא. מסע בזכרונה האסוציאטיבי של אשה הקרועה בין שני גברים: הגבר המבוגר, הנשי, האמיד ובעל תארי הכבוד שמאוהב בה עד כלות (וגם באמא שלו), מול הטייס הצעיר, הגברי, שכולו און ותשוקה שהיא מאוהבת בו מעל לראש, אבל הוא אדיש לה. התחלת הסרט דוממת, מהוסה, מעברי הזמן מתוך ראשה של הדמות יוצרים פאזל מעניין של שברון לב בלונדון של אחרי המלחמה. ורייצ’ל וייס נהדרת. אבל ככל שהסרט מתקדם ונפשה של הגיבורה נפרמת היא הופכת בכיינית, תלותית וכל כך לא הגיונית שהסרט מאבד את המימד הסמלי שהיה בו. לתחושתי ברגע שאני צריך לקבל את הבחירה של האשה הזאת כדבר אמיתי, ולא כמטאפורה על אהבה, הסרט הלך לי לאיבוד, שהרי הגברים בו הם קריקטורה של דימוי גברי, כשם שהאשה, הכה חלשה, היא דימוי של נשיות מיושנת. אבל סוף הסרט, בו בעחלת הבית שלה מסביבה לה מה היא אהבה אמיתית – היכולת להיות ליד האיש שלך גם כשהוא זקן וסנילי כי זה הדבר המכובד לעשות – הוא בעצם המוטו המרכזי סביב “אהבה” של האנקה, אותו קולנוע לב לא גנזו והוא תכף יגיע.

“שבורה”. ראיתי בפסטיבל חיפה. דרמה בריטית נחמדה מאוד על נערה שרק מתחילה להתבגר ולשים לב שהעולם זה רק מלחמות. גם כאן, הפתיחה נהדרת. גם כאן, מעברי הזמן מעניינים. גם כאן, סוף הסרט שחוזר להיות דרמה בריטית שגרתית על מחלות נפש ומצוקה משפחתית מפחית את יופיה של הפתיחה.

“עצוב שהוא איננו”. ראיתי בפסטיבל חיפה וכתבתי עליו כאן.

 

ג’ונו טמפל ב”קילר ג’ו”

“קילר ג’ו”. ראיתי בבית. איזה סרט מזוהם. הייתי צריך לעשות מקלחת אחריו. די בדומה ל”העיתונאי” זהו ניאו-אולטרה-נואר קיצוני מאוד על אנשים שנהנים להרוג, ואגב כך מאבדים כל צלם אנוש. כמו “העיתונאי” גם כאן מתיו מקונהיי משחק (בשנה אדירה מבחינתו, כולל “מג’יק מייק”). אבל בעוד שאת “העיתונאי” של לי דניאלס שנאתי – זה הסרט הרע ביותר שראיתי השנה – ב”קילר ג’ו” היה משהו מרתק, למרות שגם הוא גבל בבלתי נסבל. “קילר ג’ו” היה בשבילי כמו “ניקה” של ארנון צדוק: יש משהו בסרטים האלה, משהו יצרי מאוד, בסיסי, אבל גם קולנועי, אבל אני גם מוצא את עצמי מתקומם מולם, מהיעדר האנושיות שבהם, מהיותם סרטים של דחפים. ראשית, הופתעתי לראות את שמו של קיילב דשאנל (אבא של זואי) כצלם הסרט. הרבה זמן לא ראיתי סרט שהוא צילם, ואז בצירוף מקרים מרהיב ראיתי למחרת את “ג’ק ריצ’ר”, שגם אותו הוא צילם. את “קילר ג’ו” ביים וויליאם פרידקין על פי מחזה של טרייסי לטס. לטס עד עכשיו מזוהה עם תיאטרון אגרסיבי שהוליד סרטים קטנים ומלחיצים (פרידקין ביים גם את “באג” שלו), אבל בשנה הקרובה הוא יזנק למיינסטרים כשהעיבוד עם מריל סטריפ למחזה שלו “אוגוסט, מחוז אוסייג'” ייצא ויהיה מועמד לאוסקרים. ב”קילר ג’ו” אב ובן – רדנקס מהדרום, בהמות אדם – שוכרים רוצח שכיר שיחסל את האמא, כדי לזכות בפוליסת הביטוח שלה. הרוצח הוא שוטר בשם ג’ו שמחלטר כרוצח שכיר. ובמקרה הספציפי הזה, הוא ישמח לעזור בעבור הזכות לאנוס את אחותם הקטנה (בגילומה של ג’ונו טמפל, שהסקס אפיל שלה מחשמל את הסרט ומדביק אותו כשהוא מאיים להתפורר ברגעיו הבלתי נסבלים). בקיצור, לא ברור אם זה רציני או שזה הכל אירוני בסרט, אבל זה מבוים בהגזמה, בקיצוניות, עם כמות של סקס ואלימות כמותה לא ראיתי השנה בקולנוע האמריקאי.

 

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “סיכום 2012: הסרטים הכי טובים שלא ראיתם”

  1. איתן 1 ינואר 2013 ב - 10:49 קישור ישיר

    לגבי “מרגרט” – מסכים חלקית. קנת’ לונרגן הוא במאי נפלא בכל הנוגע לאספקטים האנושיים. הוא הומניסט רגיש שיודע להוציא הצגות משחק מופלאות משחקניו. וזה ניכר גם כאן (כמו גם בסרטו הקודם והנהדר). אבל ל”מרגרט” יש גם יומרה לספר על פוליטיקה. על כוחות עצומים השולטים בחייהם של האנשים הקטנים. על מערכות שלטוניות עולמיות (וגם ישראל מוזכרת בסרט הזה) שעושות מניפולציות הרות אסון לחיים של האדם הקטן. והיומרה הגרנדיוזית הזאת מתנפצת אל סלע הסרט האנושי. זה כמו שני סרטים שהולחמו לא בהצלחה. אחד אנושי ורגיש (ואפקטיבי ומרגש ונפלא); אחר פוליטי, דידקטי, מביך למדי, ודי תמוה. שני סרטים שלא באמת נדבקים בכרטיס אחד.

    • יאיר רוה 1 ינואר 2013 ב - 13:11 קישור ישיר

      נדמה לי שפספסת את מהות הקטע על הדיון הפוליטי בסרט (שמחזיק בסך הכל שתיים-שלוש סצינות, בעיקר כדי לבסס את סוג בית הספר בו ליסה לומדת ואיזה מין טיפוס היא): אצל לונרגן זה הכל רפרזנטציות שונות לתיאטרון. ולאינרטאקציה בין קהל ובין ההצגה. התלמידים הם קהל בתיאטרון של הפוליטיקה העולמית, הם לא מבינים כלום הרי, אין להם מושג על מה הם מדברים מלבד מה שהוריהם או התקשורת טחנו להם, ובכל זאת הם מנהלים דיון כבד ראש והרה גורל על יחסים בינלאומיים. שזה סוג של תיאטרון. כשם שהתיאטרון – בסצינות עם האמא – לא באמת עוסק בחיים של הקהל הצופה בו, כך הם מדיינים בנושאים שאינם רלוונטיים ישירות לחייהם (אלא נושאים אסוציאציות והזדהויות רחוקות: ליסה בעד ישראל כי היא יהודיה, השניה בעד סוריה כי מוסלמית וכן הלאה). ז’אן רנו מייצג את נקודת הציר של העלילות האלה: הקהל שמנסה לחדור לצד של המציגים, וגם יש לו מה להגיד על פוליטיקה (ועל היהודים).

    • איתן 1 ינואר 2013 ב - 16:15 קישור ישיר

      נסכים שלא להסכים, אבל רק הערה אחת:
      “הם מדיינים בנושאים שאינם רלוונטיים ישירות לחייהם”
      מאז ה-11 בספטמבר 2001 אין יותר דבר כזה. הפוליטיקה נוגעת באופן ישיר בחיים של כל אחד ואחת. ומכיוון שהסרט מאוד ניו יורקי, ראיתי את הקשר הישיר הזה. זה לא תיאטרון. יש כאן רצון כנה של הבמאי (כך אני הבנתי את הסרט, לפחות) לקשור את ענייני הפוליטיקה הגדולים ואת חייהם של האנשים הקטנים בניו יורק. אני הרגשתי שזה לא הצליח.

  2. hamlet 1 ינואר 2013 ב - 12:07 קישור ישיר

    agree about Holy Motors and The Raid
    Killer Joe is a problematic film, but still exciting

  3. קמרלינג 1 ינואר 2013 ב - 12:40 קישור ישיר

    לצורך הוויכוח והקונטרה: הייתי ממקם גבוה מאוד ברשימה את Excision, את Compliance ואת Pieta (שאני יודע ששנאת, אבל להערכתי זה רק בגלל שבניגוד אלי יש לך משהו בעד המין האנושי). מאידך הייתי מתיז מראש הפוסט, וגם מגופו, את “מנועים קדושים”. הסב לי סבל פיזי הסרט הזה.

    • דודי 1 ינואר 2013 ב - 14:11 קישור ישיר

      אתה ה-קמרלינג ממגזין בלייזר ??

      ואם כן, יש לך פוסט המלצות ראוי ומתעדכן תמידית כמו של רוה ??

      מצרף סרטים מעולים שגם לא הופצו מסחרית בישראל:
      אל תוך הלבן, איירון סקיי, “רייד רדמפשיון”, בסט לייד פלאנס (עם סטפן גרהאם הפנטסטי), ברייק עם סטיבן דורף.
      חמישייה לרווית צמא לקולנוע מהנה.

    • קמרלינג 1 ינואר 2013 ב - 14:25 קישור ישיר

      כן דודי, הקמרלינג ההוא. לדאבוני הפוסט היחיד שלי הוא בלייזר, אבל אם כבר מדברים: מצטרף אליך בעניין “אל תוך הלבן” (המלצתי עליו לפני חודשיים אם אני זוכר נכון).

  4. סטיבי 1 ינואר 2013 ב - 14:47 קישור ישיר

    “ים כחול עמוק” הוקרן בירושלים, כמדומתני.


השאירו תגובה