"המאסטר", ביקורת
"המאסטר". הכל הפוך
ראשית, אבהיר: "המאסטר" אינו "זה יגמר בדם", או "מגנוליה". שהין שניהם מסרטי השנה שלי בשנים בהן יצאו. לגבי "המאסטר"? ובכן, מסופקני כרגע, אבל אני עדיין מתבשל עליו.
כמו "זה יגמר בדם" ו"מגנוליה", "המאסטר" – שהוצג אמש בפתיחת פסטיבל חיפה, ויופץ בארץ בסוף השבוע הקרוב – מציג דמויות ומצבים שמתקתקים כמו פצצת זמן, אלא שכאן היא לעולם לא מתפוצצת. אחרי שבסרטיו הקודמים הותיר אותי פול תומס אנדרסון פעור פה ועם פעימות לב מואצות בסוף, הסרט הזה נבנה ונבנה ונבנה אל אנטי-קליימקס חידתי שהותיר אותי משתומם.
מצד שני, הסרט גדוש כל כך הרבה סצינות אדירות – אדירות! – ואנדרסון הוא במאי שאני מאמין בו לחלוטין, כך שברור לי שהבלבול והחידתיות האלה – תחושות שמקרבות את אנדרסון בסרט הזה לטרנס מאליק דווקא – נמצאות בכוונתו של הבמאי ובשליטה שלו ביצירה ובצופה. אני עוד לא לחלוטין מבין למה הוא בחר להותיר אותי מבולבל ועם חצי תאוותי בידי בסוף הסרט, אבל ברור לי שזו המשימה שלי לנסות לפצח את זה. ונדמה לי שיש לי כבר כמה קצי חוט לפיענוח אותם אציג בהמשך.
אפרופו טרנס מאליק, פתיחת הסרט – אחד הסיקוונסים הכי יפים שאנדרסון ביים מימיו – מציג את קריסתו הנפשית של הדמות הראשית שלנו (ובכוונה אני לא קורא לו "הגיבור", כי הוא לא), ברנש בשם פרדי, חייל בצי ארצות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה, שגילומו האדיר של חואקין פיניקס (עד כדי כך שקשה לקבוע איפה נגמר הטירוף של השחקן ומתחיל הטירוף של הדמות) מציג אותו היטב כאדם רצוץ נפשית וגופנית. היציבה שלו אומרת הכל. פרדי יוצא מהמלחמה עם פגיעה נפשית שמקנה לו שתי תכונות עיקריות: האחת, הוא הופך להיות אובססיבי לסקס, ברמה מוטרפת ממש; השניה: לאיש יש מתת אל נדירה ביצירת משקאות אלכוהוליים. תנו לו כל דבר – קוקוס, כרוב, נוזל פיתוח תמונות, מדלל צבע, דלק רקטות – והוא ירקח מזה קוקטייל אלכוהולי שמעביר אנשים על דעתם. המשקאות שפרדי רוקח אחראים לשלוש נקודות המפנה העיקריות במסעו אל המאסטר: בשתיים הראשונות הן גורמות לו לאבד את עבודתו ולהימלט, בשלישית היא דווקא מחברת אותו עם הדמות השנייה שתהפוך למרכזית בסיפור. זהו המאסטר, בגילומו של פיליפ סימור הופמן. לא לחלוטין ברור לנו למה, אבל מרגע שהשניים נפגשים באקראי בלב ים מחליט המדען והפילוסוף וממציא שיטת טיפול התנהגותית חדשה לאמץ את האלכוהוליסט האלים והפוסט-טראומטי כמעין בן טיפוחים. הוא עושה את זה על ספינה בשם "אלתיאה" – ביוונית זה "אמת", או "אי הסתרה" – והספינה הזאת משיטה את הדיון ב"המאסטר" למחוזות הפילוסופיה של היידגר, מי שעשה שימוש במילה הזאת, בייחוד בקונטקסט של עבודת האמנות והשימוש שלה "לחשוף" (עוד פירוש למילה "אלתיאה") את העולם. זה מקרב אותנו למקומות אליהם אני חושב שהסרט ואנדרסון מנסים לנווט אותנו.
בואו נבחן את שלושת סרטיו הבכירים של פול תומס אנדרסון: "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"זה יגמר בדם". אני רוצה לראות האם "המאסטר" משתבץ כהמשך שלהם. אנדרסון הוא כמו מחבר רומנים אמריקאיים מיתיים ואפיים שפחות משהם עוסקים בדמויות הם עוסקים במוסדות. הוא בודק את המבנים ואת המוסדות שעליהם מונחת אמריקה המודרנית. המקומות שמייצרים את החלום האמריקאי, אבל גם אלה שאחראים להשחתתו. "לילות בוגי" עסק בסקס ובעסקי הפורנו; "מגנוליה" עסק בעולם השואו-ביז והטלוויזיה; "זה יגמר בדם" עסק בעולם הנפט. עסקים של כסף גדול, עושר וניצול. לכאורה, "המאסטר" משתלב לתוכם היטב כי הוא (לכאורה) עוסק בעולם הדת (הדת במובנה הקפיטליסטי, לא הרוחני). כל הפרסומים המוקדמים על הסרט דיווחו ש"המאסטר" הוא סרטו של אנדרסון על ראשית כת הסיינטולוגיה. אני לא מספיק בקיא בקורות חייו ובכתביו של ל. רון הבארד, מייסד הסיינטולוגיה, כדי לדעת עד כמה קרובה בפרטים הדמות שמגלם הופמן לדמותו של הבארד, אבל נדמה לי שאני יכול להרגיע את הסיינטולוגים מבין קוראיי ולהגיד להם שזה אינו סרט אנטי סיינטולוגיה פר סה. זה כן סרט על איש כריזמטי, שממציא איזושהי שיטה טיפולית היפנוטית התנהגותית, ושדרכה הוא גם כובש לבבות, מעריצים, נאמנויות וכסף. ואנחנו חושדים שיש באיש הזה גם משהו מהשרלטן. למעשה, הדמויות של טום קרוז בתור הגורו ב"מגנוליה" ושל פול דאנו בתור הכומר ב"זה יגמר בדם" הביאו את עולם המניפולציה הכלכלית והרוחנית של הדת הממוסדת לתוך סרטיו של אנדרסון יותר מדמותו של הופמן כאן.
"המאסטר", אם כן, משתלב בשלישיה הנ"ל של אנדרסון כי הוא מציג במרכזו – ובשמו – דמות סופר-כריזמטית שבהדרגה נדמית לנו כיותר ויותר שטנית, הרסנית ונצלנית. אבל כמעט כל הסרט למעט שתי סצינות (מוזרות, אני חייב להודות) מוצג דווקא מנקודת מבטו של פרדי, וככל שפרדי מתחרפן, כך גם הסרט מתחרפן. כלומר, הסרט הוא יותר על פרדי מאשר על המאסטר.
וזה מחזיר אותי לחלק החסר בפאזל הנ"ל: "מוכה אהבה". אחד הסרטים שאני הכי אוהב של אנדרסון. יחסית לסרטיו האחרים זהו סרט קטן, קאמרי, נטול בומבסטיות, שעוסק באיש שהמצפן שלו לא לגמרי מכויל. בכמה וכמה רגעים בסרט חשתי שיש קשר בין בארי של "מוכה אהבה" ובין פרדי של "המאסטר": שניהם אנשים שהממשק האנושי שלהם נפגם והם מגיבים לעולם בפרצי זעם. שניהם גם – כל אחד בדרכו – מעין רומנטיקנים.
"מוכה אהבה" הוא סרט שונה בפילמוגרפיה של אנדרסון לא רק בגלל קנה המידה והטון, אלא בעיקר כי הוא מציג סיטואציה הפוכה ממה שהוא עסק בה בשאר סרטיו: זהו סיפורו של האדם הקטן הנלעס והנגרס והנרמס על ידי המערכות הגדולות.
פרדי הוא מין בארי כזה. הוא הקליפה שהושלכה בצד הדרך. לא יתכן שואו-דאון סופי בין פרדי ובין המאסטר – מהסוג שהיה בסיום של "זה יגמר בדם" – כי הם אינם שווי כוחות בשום שלב של הסרט. הופמן מייצג את המוח, פיניקס מייצג גופניות, מישהו שכולו רק פיזיות, תאוות וליבידו. אבל הופמן מגלם את הדמות החזקה, אבל העוצמה שלו אינה גופנית (להבדיל מדמותו של דניאל דיי לואיס ב"זה יגמר בדם").
במילים אחרות, "המאסטר" הוא מעין מיזוג – קוקטייל, אם תרצו – לא לחלוטין יציב בין שני המבנים העלילתיים שאנדרסון יצר בפילמוגרפיה שלו בעשור וחצי האחרונים. עכשיו רק נשאלת השאלה מה הוא בעצם מנסה להגיד לנו.
אחת מסצינות המפתח בסרט מתרחשת בתוך אולם קולנוע, שם חולם פרדי חלום (בשעה שהוא צופה בסרט מצויר על קספר, רוח הרפאים הידידותית). הקולנוע היה נושא דומיננטי מאוד ב"מגנוליה", "לילות בוגי" וגם ב"מוכה אהבה" (סרט שכולו ציטוטים מסרטים). וזה בעצם העניין: פול תומס אנדרסון לא עושה סרטים על אמריקה, הוא עושה סרטים על קולנוע. כל כולו של "המאסטר" הוא בדיוק גם כזה: הקשר בין קולנוע ובין דת, בין הבמאי כגורו ובין צופיו כמעריצים/מאמינים שהולכים בדרכיו ושותים את מילותיו. הוא קורא לסרט המאסטר. מאסטרו. אמן. הדרך הפשוטה לראות את הסרט היא זו המספרת על גורו שהולך ובונה לעצמו כת ומשתמש באדם עם נשמה פגועה כדי להיות איש הכוח שלו, להשליט סביבו שיטות מאפיה להשתקת מתנגדיו. אבל כשנזכרים בסצינה בבית הקולנוע ובשימוש של אנדרסון במילה "אלתיאה" בתחילת הסרט, די ברור שהוא מדבר על עצמו. הוא המאסטר. הוא הגורו שכולם עולים לרגל לשתות בשקיקה את מילותיו, את חוכמתו, לראות אילו דברי תבונה וגאונות הוא ייצר הפעם. אבל הוא, מצידו, רק מאלתר, שולף מהבטן. מעריציו זוכרים בעל פה כל מילה שהוא אמר או כתב, אבל הוא – בסרטו הבא (כמו בספרו השני של המאסטר) כותב פראזה קצת אחרת. פתאום מעריציו מבולבלים: רגע, זה לא עקבי עם דברי האלוהים החיים שהוא אמר בפעם הקודמת. והוא, נעבעך, בכלל לא זכר שהוא אמר את זה.
זה המקום שבו "המאסטר" מבחינתי מתעורר לחיים, ברגע שאני קורא את הסרט כמפגש בין שני פול תומס אנדרסונים – המאסטר הכל יכול שמצליח במעשה נוכלות רב קסם וכריזמה להשיג כספים מאילי הון לממן את מסעותיו בעולם ופרסום כתביו; ומולו האיש הקטן, המעריץ, צופה הקולנוע שהוא קצת מוכה הלם, שבור לב, שרוצה בכל כוחו להידבק למשהו שהוא גדול ממנו – הזיגזג הסכיזופרני שהסרט סובל ממנו לא רק שנראה הגיוני יותר ועקבי יותר עם נושאיו, אלא יש בו גם אלמנט של וידוי, וידויו של המאסטר ששואב אותנו לתוך עולמו, אבל גם מודה, שתאכל'ס אין לו מושג מה הוא עושה.
סצינת הסיום של הסרט, שלא נראית כמו סיום טיפוסי לסרט פול-תומס-אנדרסוני מבהירה לנו את האל-מהלך שעשה פרדי. האיש בסוף הסרט נותר ממש כפי שהיה בתחילתו: שטוף זימה ותאווה לסקס. אבל עם תוספת אחת: יש לו עכשיו את המילים של המאסטר לצטט. קצת כמו גיק של קולנוע שמשבץ ציטוטים מסרטים ברגעים הכי מביכים ולא קשורים, זה כל מה שהמפגש עם המאסטר נתן לו – כמה רפליקות לשינון כפייתי.
מה שנותר מהמסע ומהתהליך הזה הוא עושה עצום של סצינות פשוט מופתיות. הפתיחה המציגה את דמותו של פרדי בצבא, הכל דחוף מאוד, בהול, ומלווה באקורדים האימתניים של ג'וני גרינווד, עם כמה העמדות מדהימות (כשהסרט הזה ייצא בדי.וי.די, אני אחגוג על לכידת הפריימים בסרט הזה. כל פריים מספר סיפור שלם). אלה המקומות שבהם אנדרסון חושף שהוא עצמו מתבטל מול המאסטר שלו – סטנלי קובריק. המון קובריק יש בפתיחת הסרט – בהעמדת המצלמה ובשילוב בין תמונה ובין מוזיקה, בין פיוט ובין בוטות, בין שפיות ובין שיגעון, בין סרט שנראה נטורליסטי ובין סרט שאפשר לקרוא את כולו גם כמסע תוך-ראשי מנקודת מבטה של תודעתו של גיבור שהולך ומאבד קשר עם המציאות. פה ושם, גם השוטים הארוכים הווירטואוזיים שאנדרסון כה אהוב עליי בגללם, כמו זה שבו הוא מתחרפן ומתחיל להציק ללקוח בדוכן צילומי הפורטרטים בכלבו בו הוא עובד עם שחרורו. שוט מופלא של תזמון ודיוק – בין איבוד שליטה של שחקן ודמות ובין שליטה מוחלטת של צלם. ורגעים אדירים של כתיבה. בעוד המהלך העלילתי של הסרט כולו נותר קריפטי, יש בתוכו כמה סצינות כתובות באופן מופתי. דמותו של המאסטר, הנאומים שהוא נושא לקהלו, כתובים באופן כזה שפשוט בולע אותנו לתוך תפיסת העולם שלו, יש סצינות שלמות שהייתי בתדהמה מכמה שהן בולעות ומשתלטות ומשכנעות. העוצמה שלהן אדירה. אבל לא תמיד ברור לאן בדיוק הסירה הזאת שטה.
"המאסטר" הוא לא סרט שלם, והוא לא סרט מספיק סוחף כדי להפוך לאירוע חד פעמי. קצת כמו "עץ החיים", זה סרט שדורש עיון, ואף סלחנות, אמון ואמונה בבמאי שעשה את הסרט שהוא לא מקשקש סתם, אלא יש שם משהו שמוטל עלינו לקלף ולמצוא. ויש בסרט גם לא מעט חידות שנותרו לא פתורות. לא בעלילה, בהפקה. היכנסו למשל, ליו-טיוב וחפשו (אחרי הצפייה בסרט) קטעים מתוך הסרט. באופן די מדהים המון מהטיזרים ששוחררו מהסרט לפני צאתו לקוחים מסצינות שלא נכללו בגרסה הסופית. סצינות ושוטים שבעצמם נראים אדירים. כלומר, אי שם באופק מתחבאת לה גרסה ארוכה יותר, ואולי עמוקה יותר, של הסרט.
והכי משונה: אחרי שנים של שיתוף פעולה עם הצלם רוברט אלסוויט, שהיה יד ימינו של אנדרסון ביצירת העולם ההיפר-דינמי והסינמסקופי של כל סרטיו הקודמים, קשר שהגיע בשיאו לזכייה באוסקר של אלסוויט על "זה יגמר בדם", ובסרט הזה נפרדו דרכם, ואנדרסון עבר לצלם בפריים מלבני סטנדרטי? אני מקווה שזה רק בגלל שאלסוויט היה עסוק מדי בצילומי "זהות אבודה" ולא היה פנוי שאנדרסון פנה לצלם הרומני מיהאי מליימר (מי שצילם לפרנסיס פורד קופולה את שלושת סרטיו האחרונים), ולא מסיבה אחרת.
חזרתי עכשיו מהקרנת "לורנס איש ערב" בחיפה, ואני אולי לא בררן, אבל למכור הקרנת בלוריי ממחשב כעותק דיגיטלי חדש זה לא בדיוק ההגדרה לאמת בפרסום.
ההקרנה הייתה רק על 4/5 מהמסך הלא מאד גדול מלכתחילה של האודיטוריום בגלל שהכתוביות היו בשוליים השחורים.
לא מבאס לגמרי, אבל לא בדיוק החוויה שציפיתי לה.
אני מסכים איתך לגביי הביקורת , לפעמיים הרגשתי שיש חוסר איזון מוחלט בין שוטים מופלאים ושוטים סתמיים .
המשחק נפלא בעיקר בסצנת הטיפול הראשונה .
אבל לצערי הרב דמויות המשנה זה חולשה אדירה
הדמות הלא ברורה של איימי אדמס מבאסת וגם שאר דמויות המשנה לא מקבלים מקום אמיתי בסיפור הזה .
אני חושב שזה הסרט הכי פחות טוב של פל תומאס אנדרסון
אבל אני בהחלט מאמין שחואקין יזכה בוודאות באוסקר על התפקיד .
============י
רוה למייק: אני לא מסכים לגבי הדמות של איימי אדמס. היא דווקא היתה מעניינת. התפקיד שלה הוא להבהיר לנו שגם למאסטר יש מאסטר. שלכל אדם יש משהו מעליו,שלו הוא חייב דין וחשבון, ושמפעיל אותו. זה נאמר במפגש האחרון בין המאסטר ופרדי. ולגבי האוסקר של פיניקס: אחד הדברים שעשויים לקלקל לו את הזכייה היא התחושה שעשויה להיות לחברי האקדמיה שהוא משוגע אמיתי ולא מישהו שרק מגלם אחד.
רק לפני כשעה סיימתי את הצפייה בסרט אז מה שאני כותב כאן הוא קצת מבולבל אבל בכל זאת –
אהבתי את מה שכתבת אם כי אני לא בהכרח מסכים. מבחינתי הקריירה של אנדרסון מתחלקת לשניים כלילות בוגי ומגנוליה מהווים חלק אחד (שאפשר להכניס לתוכו גם את Hard 8) והשאר את החלק השני. אם בחלק הראשון של הקריירה סרטיו היו מרובי דמויות (או גיבורים)שנעים בעולם שעבורם הוא כאוטי רגשית וחברתית, החל ממוכה אהבה הוא מתמקד בגיבור אחד דומה מאוד. אדם שאי היכולת שלו לתקשר עם עצמו משתווה רק לחוסר היכולת שלו לתקשר עם הסביבה. אדם שמונע על ידי חוסר היכולת לאזן את הדרך בה הוא חווה את העולם. זה מוציא ממנו כמויות אדירות של זעם, אבל גם רוך. שלושת הסרטים כוללים כמובן דמויות נוספות אך הן נמצאות שם רק על מנת להאיר את הדמות בצבעים שונים. כל אחת מהדמויות עוברת תהליך ומגיעה לסוף כשהיא שונה (וכאן אני לא מסכים איתך לגבי חוסר השתנות של הדמות במסטר). את הדמות של אדם סנדלר גואלת האהבה אותה הוא מחפש לתת ולקבל כל הזמן. לדמות של דניאל דיי לואיס אין גאולה כיוון שלמרות שהוא מעוניין לקבל אהבה הוא לא רוצה (או מסוגל) להחזיר אהבה אמיתית. הדמות שמגלם בסרט החדש חואקין פניקס (שעושה תפקיד מצוין בצורה יוצאת דופן)עוברת שינוי גדול (בעיניי כמובן). היא מגיעה למצב שבה היא משלימה עם עצמה וקיומה. הוא לא מרוצה מזה אולי, זה עדיין חסר משמעות אולי, אבל הוא מקבל את עצמו ומעניק לעצמו מעט אהבה עצמית. זה שינוי אדיר שלא נראה בסרט למעט בסצינה האחרונה. השלווה בה הוא מדבר, הצחוק פחות מופרע, היכולת שלו להשתעשע בשאלות של המאסטר.
אני חושב שיקחו לי כמה ימים לארגן לגמרי את מחשבותי על הסרט, ואני לא יודע אם הוא ישתווה לשניים הקודמים שהן יצירות מופת בעיניי, אבל לפחות מבחינתי מדובר ביצירה מטלטלת, בהחלט כזו שהשאירה עליי רושם בל ימחה (כל גופי מתוח ונפשי מתרוצצת לה ומחפשת נחמה בנסיונות פרשנות). זה סרט קשה מאוד (אדם תלוש שמחפש משמעות זה תמיד נושא קשה, אבל משהו כאן מייאש וסוחט נפשית באופן מיוחד) אבל אחד המיוחדים ביותר שראיתי ולגמרי ארוע קולנועי עבורי. מה שהופך אותו לטוב אפילו יותר הוא שממש כמו הדמות הראשית שלו (ובעיניי ברור שחואקין היא הדמות הראשית) הוא מבקש אהבה גדולה מהקהל, אבל מתקשה לתקשר איתו בשפה שגרתית ומקווה שהצופים יתאמצו לקבל את השונה ויראו שהוא הרבה יותר דומה להם ממה שניתן לחשוב.
"…אנדרסון הוא במאי שאני מאמין בו לחלוטין, כך שברור לי שהבלבול והחידתיות האלה – תחושות שמקרבות את אנדרסון בסרט הזה לטרנס מאליק דווקא – נמצאות בכוונתו של הבמאי ובשליטה שלו ביצירה ובצופה. אני עוד לא לחלוטין מבין למה הוא בחר להותיר אותי מבולבל ועם חצי תאוותי בידי בסוף הסרט, אבל ברור לי שזו המשימה שלי לנסות לפצח את זה. ונדמה לי שיש לי כבר כמה קצי חוט לפיענוח אותם אציג בהמשך."
כשאוכלים מנה מורכבת מאוד, קשה להכנה, בעלת מרכיבים מהטובים בעולם! אך היא לא טעימה… אז היא לא טעימה!
ולא צריך לרדוף אחרי השף להסברים, ולנסות להבין למה החך שלך לא הבין את המורכבות של המנה..
גם פת"א יכול לפשל, וקשה לי לקרוא לסרט הזה פשלה (במונחים פת"איים הוא פשלה, אבל קשה למצוא סרטים שמכילים סצנות בקנה מידה הזה היום), והפסקה הזו שלך לא נשמעת כמו משהו שמבקר סרטים אמור לכתוב או לחשוב.
או שגם אתה הצטרפת ל"מטרה"?
=======================
רוה לאלי: ובכן, אני כמובן לא מסכים. והמנה שפת"א רקח טעימה עד מאוד, רק עם המון כוסברה.
זו בהחלט הייתה חווייה מטלטלת וחזקה, יותר ממה שציפיתי. פיניקס היה גאוני בסרט, מועמד כמעט בטוח לאוסקר. העמדת הדמויות והדיאלוגים שהן יורות מרתקות והשימוש שאנדרסון עשה במעבר מחלום למציאות היה נפלא.
לא הבנתי למה אנדרסון החליט לצלם ב 70 מ״מ. אין ספק שהפריים מלא בפרטים והפילם רחב מספיק לתפוס את מלוא היריעה שהוא רצה להעביר. אבל באותה מידה הפריים היה דחוס מאוד לעיתים ומעיק מאוד לצפייה. אולי זו הייתה הכוונה מלכתחילה?
לי הזכיר חואקין פניקס את מונטגומרי קליפט המיוסר ב-מעתה ועד עולם.ובכלל.אני הרגשתי חוסר פרופורציה בין המאמץ המשחקי של פניקס [ראוי לשבח]והדמות הלא מספיק מפותחת בתסריט ובסרט.אם המאסטר הוא דמות סימבולית לרצון שטני כמעט , חולני, לשליטה לכח .הרי שלא מצאתי את הסימבוליות המתבקשת בדמותו של פרדי.נכון שיש דמויות משנה לא הכי מפותחות כמו של לורה דרן המבוזבזת, וגם זו של איימי אדמס שהיא יותר ציורית ממשמעותית.סצינה כמו האוננות של המאסטר בכיור, מטרידה אמנם אבל גם היא מצטברת לשלל סצינות בלתי רלוונטיות לעלילה.כלומר הן מבטיחות המשך ועיבויי אך למעשה נותרות בלתי מפוענחות ומקריות. סצינה נוספת כזו היא הנשים בעירום מלא בשעת טיפול וסגידה למאסטר.רואים שם לרגע את איימי אדמס בהריון ובעירום אך דבר לא קורה. הסצנה הזו הזכירה לי את סטנלי קיובריק ב"עיניים עצומות לרווחה" הבעיה עם הסרט הזה שהרבה דברים בו לא מובילים לשום מקום.למרות הסצינות היפות הרבות בו. מבחינה זו חשתי שהבמאי הוליך אותי שולל.או שכוחו תש תוך כדי העבודה על הסרט.הוא ניסה להמציא משהוא תוך כדי עשייה כמו שאומר בנו של המאסטר לפרדי,אך פשוט נתקע ולא הצליח במשימתו. חבל.
מסכים לחלוטין. חוה מצוינת, נשמח לראות המלצות שלך גם.
תומס אנדרסון מנסה לספר סיפורים מהחיים בלי טוויסטים מסחריים, אלא מבט ישיר ועמוק על תקופה ואנשים, שלא בהכרח "גדולים מהחיים"- על כך, על בימוי שחקנים נהדרים (חואקין פיניקס הזה- מה 5 טובים בעולם), צילום ואוירה מעניינים.. מגיע לו שאפו.
אבל הסיפור, אוי הסיפור והתוצאות שלו.
עם זאת, מסוג הסרטים האומנותיים, שטוב שיש גם כאלה, שמנסים לפחות, למתוח את המעטפה ומחשבה למקומות קצה וייחוד.
לא אהבתי את המאסטר בכלל. בזבוז הזמן הכי ענק שהזדמן לראות מזה שנים. סרט קשקשני וסטטי שלא מתקדם לשום מקום. בעיניי פול תומס אנדרסון הוא קולנוען בלתי נסבל. בעיניי זה הסרט הכי רע שראיתי השנה. בלבול מוח שנמרח על שעתיים שלמות