"למלא את החלל", ביקורת
"למלא את החלל". וליבי חלל בקרבי
כאמור, אני אוהב את "למלא את החלל". מאוד. כתבתי את זה כבר כאן (שם גם השוויתי בין "למלא את החלל" ובין "המשגיחים", הראשון סרט נשי מאוד, השני סרט גברי מאוד – עובדה שנחשפת לא רק בחיצוניות העדינה מכאן והמחוספסת ואלימה מכאן, אלא גם בכך ש"המשגיחים" הוא סרט עמוס דברי תורה, וב"למלא את החלל" זה לא קיים כמעט בכלל). עכשיו אני קורא את הביקורות של עמיתיי לדעת מה הם חשבו עליו. ובכן, נדמה שמתגבש קונסנזוס חיובי. מאיר שניצר ואורי קליין מחבבים אותו אבל בקרירות (שלושה כוכבים בטבלת המבקרים של "עכבר העיר"). שמוליק דובדבני ב"וויינט" אוהב; זהר וגנר ב"עכבר העיר" אוהבת מאוד, וכך גם יהודה סתיו ב"ידיעות אחרונות"; מרט פרחומובסקי ב"וואלה" ממש ממש אוהב. אבל למקרא חלק מהביקורות האלה נותרתי מעט מבולבל:
א. האם הסרט הוא "מלודרמה"? כך טוען דובדבני. ואולי הוא "דרמה רומנטית"? כך אני טוען, וכך גם אני מבין שהבינה וגנר (כמנראה המבקרת שהבינה את הסרט יותר טוב מכולנו – לא קראתי עדיין את ביקורתה של יעל שוב – אבל אני קולט שזה מאותם סרטים שנשים מבינות הרבה יותר לעומק מגברים), וכך משתמע מהתקציר של פרחומובסקי שמתאר (נכון, לדעתי) את הסרט כ"סיפור אהבה מהוסס". ההבדל בין "דרמה רומנטית" ובין "מלודרמה רומנטית" די משמעותי וקשור קשר הדוק לאופן שבו הבנתם (או חוויתם) את סוף הסרט ואת האופן שבו התגשמו רצונותיהן של הדמויות. "מלודרמה" רומז לכך שסופו של הסרט מר, לא?
ב. למה קליין, וגנר ודובדבני מצפים שרמה בורשטיין, במאית הסרט, תוקיע את את החברה החרדית? על פי איזה הגיון? הנה מגיע סרט שמציע לצופה החילוני מבט מבפנים לעולם זר לו, והצופה החילוני דורש מהיוצר שיציג את השקפות העולם החילונית הדורשת את הוקעת החברה החרדית? זה כמו שמבקר צרפתי יכתוב על סרט ישראלי שהוא יפה ומרגש, אבל שיש בו פגם כי היוצר אינו מוקיע את הממשלה הישראלית. ויותר מזה: אני לא רוצה סרטים מוקיעים. אני רוצה סרטים שיציגו לי עולם, שיהיה אמין ומדויק, ושיציג לי את כל המורכבויות של העולם הזה. אני לא רוצה סרט שיוקיע לי את המאפיה או שיוקיע לי את הצבא או שיוקיע לי את החברה החילונית. בהנחה שזה לא סרט פרופגנדה. אני רוצה דרמה שתציג לי קונפלינקט אינהרנטי לעולם שבו הוא מתקיים, ושעל פי תסבוכות הקונפליקט ודרכי הפתרון שלו אבין גם מה עמדתו של היוצר כלפי דמויותיו, וגם אפתח תפיסת עולם משלי לגבי מה שמוצג. אז הניחו לי עם ההוקעות, כי מי שמוקיע אומר שהוא חיצוני לעולם שאותו הוא מתאר. כן, ראיתי סרט ש"מוקיע" את החברה החרדית. "קדוש" של עמוס גיתאי, סרט נדיר בו ניכר שהבמאי יוצר דמויות שהוא מתעב. סרט נורא.
קרי, צריך תמיד לזכור: סרטים הם כתמי רורשאך. אנו המבקרים כותבים ביקורת על הסרט, אבל רק לכאורה, כי בסופו של דבר אנחנו כותבים ביקורת על עצמנו. אנחנו רואים בסרט אך ורק את השתקפויותינו. ועל כך בדיוק ביקורתי.
הנה גרסה מורחבת לביקורת שלי על "למלא את החלל".
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2012
אפשר לצפות ב"למלא את החלל", סרט הבכורה הכה יפה והכה עדין של רמה בורשטיין, כפשוטו. כפשוטו, קרי כדרמה רומנטית על קונפליקט של הלב. אחותה של שירה מתה ומשאירה אחריה בעל ותינוק. אמה ודודתה של שירה חוששות שאם יתחתן הבעל עם בחורה מבלגיה, הם יאלצו להיפרד מהנכד הראשון, שיעבור לבלגיה ויגיע לביקורים אולי פעם בשנה. כדי למנוע את זה, הוגה הדודה רעיון: ששירה תתחתן עם הגיס, ומכיוון שהבעל בתחילת הנישואין גר במקום מגוריה של אשתו (שמצידה, גרה ליד הוריה), יישאר התינוק לידם, בתל אביב. הדודה רואה בכך פתרון מושלם לכל הבעיות, שהרי שירה הגיעה לגיל חתונה, אבל לא מצאה לעצמה עדיין חתן. עכשיו רק נשאר לראות מה תעשה שירה, האם תסכים לחתונה הזאת או לא.
כדי לספר את הסיפור הזה מבלי להפוך אותו לסרט תקופתי "למלא את החלל" מתרחש דווקא כאן ועכשיו בקהילה החסידית של לב תל אביב – רוטשילד פינת שינקין. הרי זה המקום היחיד עדיין שבו ההורים מעורבים בשידוך בנותיהם (הסרט הקודם שנעשה בארץ על שידוכים, “חתונה מאוחרת”, ממוקם בתקופה שנראית אנכרוניסטית לימינו, אי שם בשנות השמונים, ובחברה זרה לנו, ועוסקת במרדו של המשודך לתהליך השידוך). לכן, כדי להתמקד בלב הקונפליקט הרומנטי שבו, הדרך הפשוטה לצפות ב"למלא את החלל" – שהשמועה בקרב חסידי תל אביב היא שמדובר בסיפור שההשראה לו מגיעה מאירוע אמיתי שקרה לאדמו"ר מוכר – הוא לראות אותו כאילו הוא סרט סיני – חברה שמרנית, רחוקה, עם חוקים לא מוכרים לנו אבל שאנחנו מקבלים אותם כי הם אינהרנטיים לסיטואציה הדרמטית. גם האסתטיקה המרהיבה והאינטימית של הסרט נראית סינית יותר מאשר יהודית. במבט כזה, “למלא את החלל" הוא סרט שכולו איפוק וניואנסים, סרט שמנסה ללכוד בגווניו החמים קונפליקטים רגשיים. סרט שבו הדמויות ממעטות לבטא רגשות, אבל כל מצמוץ שלהן מכיל זעקה, לבט וכמיהה. סרט שבו הגיבורים נקרעים בין "מה אני רוצה" ובין "מה נכון לעשות".
אבל אפשר לראות את "למלא את החלל" גם עמוק יותר פנימה. הסרט הזה מצפין בתוכו סוד, סוד רגשי גדול וחבוי. אחרי הצפייה בסרט (אתם קוראים את הטקסט הזה אחרי שכבר צפיתם בסרט, נכון?) עצרו שנייה ונהלו בין עצמכם את הדיון הבא: מה כותבת שירה לרב בפתק בביקורה השני אצלו? אם לא ראיתם את הסרט, היזהרו ספוילר (לא באמת ספוילר, אם לא ראיתם, לא תבינו על מה אני מדבר): בביקור הראשון אצל הרב אומרת שירה שהיא לא רוצה להתחתן. בביקור השני אנחנו לא יודעים מה היא אומרת, אבל אנחנו מבינים את התוצאה: היא כן רוצה כעת להתחתן. נשאלת השאלה: למה? זה המטמון של הסרט. זה המקום שבו "למלא את החלל" מתפקד כמבחן רורשאך לצופיו. לפי האופן שבו תשמעו מבקרים וצופים מסבירים לכם את החלטתה של הגיבורה, כך תראו מה עמדתם כלפי מסורת ו/או רגש.
אני רואה את זה ככה: לשירה אין שום קונפליקט רגשי כלל. היא מאוהבת בגיסה מיום שנכנס לחייה. כל מה שמניע אותה, אם כן, הוא רק רגשות אשמה. רגשות אשמה על רגשותיה כלפיו, רגשות אשמה על מות אחותה, ורצון לברוח מהחתונה הזאת כדי להימלט מרגשותיה שלה – שהרי אף בחור שהוצע לה בשידוך לא התאים לה, כי איך אפשר כשכך נראה השידוך של אחותה? כזה היא רוצה. לכן אנו חוזרים לפתק: מה היא כתבה בו? מה גרם לה לשנות את דעתה? התחשבות בכבוד הוריה? לא, היא דווקא היתה דעתנית מולם, והם כיבדו אותה על זה (ובכלל, אחד הדברים היפים – לכל מי שמחפש כיווני קריאה על הסרט ועיסוקו בדמות האשה בחברה החרדית – מרשים איך שירה הופכת לדמות שרבנים ואדמו"רים עולים אליה לרגל). השינוי שמתחולל אצלה הוא מינורי: היא רצתה אותו, התכחשה לרצון הזה, ואז נכנעה לו. לא, השינוי הדרמטי הגדול בסרט מתרחש אצל יוחאי, הגיס. אני די בשוק מזה שיפתח קליין לא היה מועמד לפרס אופיר על תפקידו בסרט כי מה שהוא עושה כאן פשוט מופלא בעיניי, דמות שעושה טרנספורמציה תודעתית ורגשית שלמה, מבלי לבטא את זה כמעט בכלל בחיצוניות. דמות שמסוגלת לדבר על רגשות רק כשהיא שתויה (ויהודים, מה לעשות, שתויים רק בפורים). הפיי-אוף הרגשי של "למלא את החלל" כה מינורי שקל להבין את מי שמחמיץ אותו: סיפור ההתאהבות של יוחאי בשירה. יוחאי הוא גם זה שנותן את הפתח לכל הדרמה כולה: הייתם מצפים שסרט העוסק בעולם חרדי, ונעשה על ידי יוצרת חרדית, יהיה כולו פלפולי הלכה שכליים, של מה מותר ומה אסור. ולא. להפתעתי הגמורה אין כמעט שום זכר לענייני הלכה או ללימוד תורה בסרט (יש כן שפע של מקום למנהגים, חלקם מנהגים קהילתיים בלבד) כי הדיון בסרט הוא רק לגבי הלב. זה יוחאי שאומר לשירה את המוטו הכי חשוב של הסרט: "זה הכל רק רגש". רק רגש. משפט – ובכן – כמעט חילוני, שמזכיר לנו שבין אם זה בסין הפיאודלית של המאה ה-17, אנגליה הג'יין-אוסטנית של המאה ה-18 או בית מדרשו התל אביבי של הרב אויערבאך במאה ה-21, הדבר שהכי צריך לעקוב אחריו הוא הלב.
"למלא את החלל". השוט הכי חילוני בסרט
ואפשר להתבונן בו אפילו עוד יותר עמוק. אל תוך המהלך הרוחני שהסרט מתאר. הרי הסרט אינו נקרא "שירה" או "אהבותיה של שירה" או “יוחאי ושירה”. הוא נקרא "למלא את החלל". השם הזה הוא מפתח למימד הפנימי והנסתר של הסרט, המימד הרוחני. גם כאן, נדמה שהפשט קל להבנה: שירה נקראת לתפקיד על ידי משפחתה כדי למלא את החלל שהותירה אחותה. אחותה היא החלל (משמעות המילה חלל כמי שמת), ואחותה היא ממלאת את המקום. אבל "החלל הפנוי" הוא מושג קבלי, הלקוח מקבלת האריז"ל, ולימים מושג חסידי, ואחד ממושגי המפתח בו משתמש רבי נחמן מברסלב לתיאור נקודת הפרדוקס של עולמנו. עולם של חלל פנוי. רמה בורשטיין, קולנוענית (בוגרת המחזור השני של סם שפיגל) שחזרה בתשובה לפני כ-15 שנה והפכה חסידת ברסלב, מספרת לנו סיפור אגדה נשי ורומנטי על עולם רחוק, אבל יש כאן משל על כוחות הנפש, הרוח והנשמה. היא והצלם הגאון שלה, אסף סודרי, יחד עם אנשי ונשות התפאורה וההלבשה יצרו עולם שהצבעים הדומיננטיים בו הם שחור ולבן, עולם שמצולם בתאורה קונטרסטית.
ממש בקצרה: "החלל הפנוי" הוא מושג קבלי המדבר על החלל שיצר הקב"ה בתוך אור האינסוף כדי שיהיה מקום לברוא בו את העולם (כל העולם, כלומר כל היקום האינסופי, כולל כל הזמן). ועצם הפעולה הזאת יוצרת סתירה למוח שלנו שיודע לחוות רק את העולם הזה ולא עולמות אחרים: אם זה חלל פנוי מאור האינסוף, כלומר מנוכחותו של הבורא, האם יתכן שהוא פנוי מנוכחות של הקב"ה עצמו? בוודאי שלא, אבל לעיתים קרובות ממש נדמה לנו שכן. לכן בליקוטי מוהר"ן משתמש רבי נחמן במושג "החלל הפנוי" כמעין מטאפורה למקומות האלה שבהם אנו נמצאים בתוך ספקות, זה חלל של פרדוקסים, של דבר והיפוכו. רבי נחמן מתאר את זה כחלל שפנוי ממילים, חלל של שתיקה. ומשום כך, זהו חלל שהדרך האפשרית היחידה למלא אותו ולהתגבר עליו הוא באמצעות אמונה, כי אנחנו פשוט לא יכולים לראות את מה שנמצא בחלל, אלא רק להאמין – או לא להאמין – שיש בו משהו. במקרה של שרה ויוחאי זה באמצעות רגש, אהבה (ממש כמו "המשגיחים" – השונה ממנו לחלוטין. השימוש של "למלא את החלל" ברגש כמייצגה של אמונה מרגש בעיניי). ולכן בורשטיין עוטפת את לבטיה של הגיבורה בעולם שכולו הפכים. ההפכים הצורניים שבעיצוב הוויזואלי (השחור והלבן, האור והחושך), אבל גם הפכים רגשיים. שימו לב שכמעט כל סצינה מכילה בתוכה שמחה ועצב. הסרט מתחיל בפורים, יום של שמחה עצומה שהופך מיד ליום של אבל ומצוקה. הסצינה הבאה מתרחשת בסוף השבעה על האחות המתה, והעצב צריך בתוך שניה להתחלף לשמחה, כי עוברים מהשבעה ישר אל הברית של הבן הנולד. בכל חתונה יש ריגוש ושמחה, אבל יש גם את אלה שנמצאות בצד בעצב: הרווקות, שרואות איך שוב דילגו עליהן בתור. לכן, כדאי להתבונן בעלילת המשנה היפה של השדכן (בגילומו של מיכאל וייגל): השדכן שאחראי לשמחתם של כל כך הרבה זוגות, אבל הוא עצמו איש שיש בו עצב גדול מאוד. כשמתבוננים על "למלא את החלל" – וכל הפוטנציאל הרגשי, הדרמטי והרוחני שהוא אוחז בחובו, הכל בצמצומים של עלילות ורגעים – הוא הופך לסרט עמוק מאוד. אבל בראש ובראשונה, על אף יופיו הוויזואלי האדיר, הוא די בפשטות סרט מרגש על ילדה מבולבלת עם לב שברירי.
===============
עוד דבר מעניין ב"למלא את החלל" הוא החללים שסרט עצמו. יש בסרט הזה נקודת תורפה קטנה: די ניכר לעין שהסרט עבר תהליך עריכה ממושך מאוד של הידוק הסרט וצמצומו. זה ניכר בסיפוריהם של דמויות המשנה: סיפורה של הדודה נטולת הידיים, וגם סיפורו של השדכן, או תפקידו של האח שבא ונעלם לאורך הסרט. די ברור שהסרט לא נכתב כך, או אף צולם כך, אלא שתהליך העריכה של הסרט ויתר על אלמנטים משמעותיים של עלילה ודמויות, אני מניח שכדי למקד את הסיפור בשני הגיבורים וביחסים הנרקמים ביניהם. התוצאה יוצרת לא מעט "חורים" – סליחה, חללים. אבל אלה גם נותנים לסרט מימד מעניין של השלמת פערים. סיפורה של הדודה או השדכן, למשל, לא נמסרים מתחילתם ועד סופם, אבל קל לנו להשלים אותם בראשנו, ובעצם להמשיך לברוא את העולם שנחשף מולנו רק באופן חלקי.
===============
את השורה הכי שנונה שקראתי על "למלא את החלל" קראתי בבלוג אנגלי, אחרי הקרנתו בפסטיבל לונדון השבוע. המבקרת כתבה שסצינת הפתיחה, בה בוחנות הגיבורה ואמה שידוך פוטנציאלי בסופרמרקט, מתארת את הבנות shopping for a husband.
רק הערה אחת, לגבי העריכה: מכיוון שיצא לי להיות בהקרנת נסיון של גרסה לא גמורה של הסרט עוד בינואר, יש לי בסיס להשוואה בין ראף-קאט מתקדם לבין הגרסה הגמורה. ואני מתרשם ששתי דמויות קיבלו חיזוק משמעותי בתיקוני העריכה שבין הגרסה הלא גמורה לבין הגרסה הסופית: החשובה שביניהן היא דמות האמא, שבבגרסה המוקדמת יצאה קצת מרשעת, וחורשת מזימות. בגרסה הגמורה אני מבין אותה יותר: היא פועלת מתוך כאב של אבל ואובדן, וגם אם צעדיה נדמים לא הגיוניים (לחתן את הבת עם הגיס?!), הלב מקהה את התהיה.
הדמות השניה שהרוויחה משינויי העריכה היא של האחות פרידה (ונעשה כאן חסד עם השחקנית המצוינת, הילה פלדמן): בגרסה המוקדמת היא הופיעה לדקות בודדות, ללא כל אפקט. בגרסה הסופית יש לה יותר בשר, יותר נוכחות.
תודה על הפוסט המצוין הזה, שמילא לי את כל החללים (סליחה) בקשר לסרט. אני חושבת שגם האמא, עירית שלג, שיחקה נהדר, וגם אני הבנתי אותה על מזימתה, ומה מניע אותה.
שניצר לא רק שלא אהב את הסרט אלא אף רמז שהוא מוערך יתר על המידה.
יש סרט ששניצר אוהב?
כתבת באופן מעמיק. סרט מצוין. התרגשתי במיוחד בסופו-הצילום של שירה רגע לפני חופתה מתפללת בדבקות ומבקשת עבור הקרובות לה. צילום יפהפה. יפתח קליין משחק נהדר וכשהוא אומר לה הכל רגש הוא כמובן מעז להגיד לה אמת מאוד גדולה. גדלתי שם ברובע שנקין שבעבר היו בו הרבה יותר חסידים. וגם אני הייתי שם מול שידוך שבו נקראתי לאחד החסידים המשפיעים בשטיבל של אבי שישב בבית היהלומנים ברמת גן. אני זוכרת את הפגישה שבה דובר על הבחור שכמובן ידעתי מיהו . ואז החסיד שאל אותי בעדינות :"הוא בכלל מוצא חן בעיניך?" ואני עניתי : " כן, אבל לא כבעלי." ואז החסיד היקר ז"ל אמר " אז אין פה בכלל על מה לדבר".יצאתי משם סמוקה, כי הוא הבין היטב – מה שבעצם אמרתי היה אין בי משיכה מינית כלפיו אז איך בכלל אפשר להתקדם? טרם קראתי בקורות אחרות אבל אני סומכת עליך בעניין " בקשתו" של קליין להוקיע ! על מה ולמה? הסרט מדויק. הסרט מציג עד כמה קיימת הקשבה לנפשות הפועלות בתוך השקפת עולם ואורח חיים שונה מהחילוניות המערבית.ומה לעשות יש אנשים שחיים אחרת- למה להוקיע את זה ?
לא ראיתי את הסרט, אני רוצה להתייחס רק למה שנכתב פה על הביקורת של אורי קליין. קראתי אותה ולא היתה שם בשום אופן קריאה "להוקיע" את העדה החרדית.
לקליין יש ביקורת,, מתוך תפיסת העולם והאידיאולוגיה שלו, שדוגלת בהטלת ספק ובחשיבה ביקורתית בכל מצב-זו ביקורת שלו גם להרבה סרטים חילוניים. הוא מצפה שיצירת אמנות תנסה לחדור לעומק הקונפליקטים ותספר את האמת ללא כחל וסרק.
והוא טוען ש"למלא את החלל לא עושה זאת.
האמת של הבמאי/ת, בודאי, לא של קליין. ומן הסתם רמה בורשטיין סיפרה את האמת שלה, אבל מותר למבקר, כמו לכל אחד אחר להגיד "לא קניתי".
הבנתי לקרוא את הביקורת (לאחר הצפיה בסרט). תודה כל מילוי של כמה חללים.
אך עדיין נותרה שאלה מי אלו פרידה ואחותה של פרידה? הם חברות של שירה? הם בנות דודות של שירה? ממש לא הבנתי את זהו סליחה אבל האח – אני בכלל לא קלטתי שהוא אח של שירה חשבתי שהוא עוזר של הגביר. בכל זאת היה חסר איזה הידוק של הדמות שלו.
הסרט מדהים ומרגש. ממש זרקור לתוך חיי קהילה לא מוכרים.
הסרט מרגש ומקסים.
לאחר קריאת הביקורות השונות חששתי שידמה לסרט תעמולה, דבר שעשוי לשעמם .
אולם הופתעתי. השפה והמראות המשתקפים בסרט השאירו אותו כאן ועכשיו,
במרחב התרבותי שלנו. למרות שהתרבות המתוארת אחרת, בכל זאת הסרט הקרין
רלוונטיות ותחושה שאנו שוהים באותו המרחב.
הבנתי מדוע זכה בפרסים ובהכרה. סרט מצוין.
הביקורת שלך מעניינת ומאירת עיניים. חלק גדול מהתובנות שלך לא עלו בדעתי.
ראינו את הסרט עכשיו והתפעמנו. מהצילום, מהמשחק, מהדיוק. אהבתי את הביקורת שלך, את ההתייחסות לפתק כמפתח ועוד… אבל אני תוהה לגבי משהו שראיתי שפעמיים התייחסת אליו וכדאי לתקן. הרעיון לשדך את שירה עם יוחאי הוא של האמא. עירית שלג המופלאה. זו סצנה מדהימה שהיא פשוט מבינה את זה. וזה ממש לא הדודה שלהפך, מתנגדת לרעיון הזה והן רבות בגלל זה. זה חלק ענק במורכבות של האמא, העובדה שהיא רוצה את השידוך הזה ולא הדודה. ועוד פרט שדווקא לגביו ייתכן שהצדק עמך, אבל לזכרוני הרב האדמו"ר הוא זה שהוא אומר לשירה שהכל זה רגש ולא יוחאי לשירה. זה קורה בפגישה הראשונה המשותפת. אבל אולי שניהם אומרים את המשפט הזה? בכל אופן סרט נפלא.
כמה היבטים ותיקונים קטנים. לדעתי יש משהו גאוני מבחינה רגשית בסרט. האם היא זאת שמציעה את השידוך בין יוחאי לשירה, קודם לשדכן ואחרי שהוא מציע את זה ליוחאי. דווקא לא נראה שיש לה רק רגשות אגואיסטים אלא שהיא באמת חושבת שהוא בחור נפלא ומתאים לשירה. והוא אכן בחור נפלא וייחודי מבחינה רגשית. היא רואה את מה ששירה תראה בסוף: א. שמות האחות, אסתר, שינה אותה, ביגר אותה. לכן דווקא בתחילת הסרט היא מתאהבת ב"שידוך" שלה, אבל אותו אברך (מילר) שהצציצו עליו בסופרמרקט מבטל את השידוך! רואים שכשהם נקלעים יחד למעלית שירה מביכה אותו בדרך שמובילה לסוף השידוך. וזה העניין ברגע שהמשודך המקורי ביטל את השידוך (אנחנו לומדים זאת מאוחר יותר) יוחאי נראה כאופציה מצויינת (וכל הדברים הללו מתרחשים בו זמנית). אולי גם לפי ביטול השידוך- כי גם יוחאי השתנה בעקבות מות אשתו. ובכלל כולם התבגרו וכולם השתנו ואולי בגללי משפחת המשודך ביטלה את השידוך כי טרגדיה כזו במשפחה יוצרת מורכבויות שלא מתאימות לכל הגברים ולכל משפחות המשודכים. צריך רק להפנים את זה ולחשוב מחוץ לקופסה. ודווקא האם היא שרואה שיש כאן הזדמנות לנישואין מצויינים בין יוחאי ושירה. לא זו בלבד כששירה נפגשת עם משודכים בני גילה הם נראים ילדים על ידה היא, שעברה את ההלם של מות אחותה ואת האבל וכשהוא שואל אותה איזה משפחה היא רוצה להקים היא אומרת "משפחה שיש בה אמת" או "משפחה שאומרים בה אמת." ברגע שהיא אומרת את זה היא מבינה שיוחאי הוא השידוך היחיד, האולטימטיבי. רק הוא בוגר מספיק לומר אמת ולמרות שיש כאן פשרה מצידה מסוג אחד- כפי שהיא אומרת במפגש הראשון אתו- יש כאן אכזבה של נישואין עם אלמן שזה כביכול סוג ב'. ויש כאן רגשי אשמה שהיא מתחתנת עם יוחאי ולא פרידה , רגשי אשמה על מות האחות, תחושת נחיתות ביחס לאחות שהיא בעצם פחות יפה ממנה ולא היתה הבחירה הראשונה. אבל אחרי מה ששירה עברה עם מות האחות, טיפול בילד וכו' היא כבה לא יכולה להתחתן עם בני גילה, היא כבר משהו אחר. את זה משפחת המשודכים הבינה, את זה האמא בחוש השישי שלה מבינה ולכן היא מובילה את השידוך בין יוחאי ושירה וגורמת להם להתאהב כי אחרי הטרגדיה שקרתה אין דבר טבעי יותר מאהבתם ומנישואיהם (ואגב זו לא אופציה כל כך חריגה, גם בעולם החילוני יש גברים שהתחתנו עם גיסתם לאחר מות האשה האהובה, אריק שרון הוא המפורסם שבהם).
אולי דווקא ההליכה לקולנוע מגובה בביקורות משבחות ומהללות הרסה לי את הסרט. ואולי לאו דווקא בגלל זה.
להלן הרגשותיי ותובנותיי מהסרט,
העריכה הפשוטה, הסאונד המוזר – הקטעים הארוכים של השקט ופתאום שירים חסידיים שקופצים משום מקום – לא הרגישו לי שבאו ממקום של פשטות ושל אמת אלא ממקום של חוסר ניסיון ושל דלות.
השם של הסרט מסגיר את הסוף וזה מוריד גם את נדבך הסקרנות והמתח אלא שאז אולי היה צריך לקרות עם זה משהו מעניין ולא רק "מילוי החלל". ולא קורה כלום. הכל צפוי.
בסופו של דבר נראה כאילו רמה מנסה ללמד אותנו שמה לעשות אבל האמא יודעת מה באמת טוב לבת שלה, הבת יכולה להתבלבל ולנסות להבין מה היא מרגישה אבל האמא יודעת את זה מראש. וזה ממש לא משנה אם האמא עושה את זה בעיקר בשבילה – בסופו של דבר טובת האמא (וטובת המשפחה) מעל טובת הבת. וזאת הביקורת התרבותית שזועקת כל הסרט.
אני בד"כ דומע ובוכה בסרטים לא מעט. המוזר הוא שב"למלא את החלל" הפעם היחידה שהרגשתי משהו שגרם לי לדמוע מרגש היה בסוף הסרט. ששירה בכיסא הכלה התנדנדה ללא הפסקה מהתרגשות.
ולסיום,
מיעוט הדמויות שדיברו בסרט וגם הניתוק המוחלט של הסרט מהעולם החיצון (שירה יושבת בתחנה ולא רואים פרצופים, בקושי רבע גוף של אדם או שניים) היו אמורים להאדיר את ה"דרמה" ואת הרגש ו"למלא את החלל" ובמקום זה החלל נותר ריק. חבל.
א. תודה ליאיר נווה על הביקורת שהאירה לי פינות נסתרות בסרט.
ב. האמת היא שאני גולשת בין הביקורות כדי שמישהו אולי ישיב לי על השאלה שהטרידה את מנוחתי מה לעזאזל אמורה להביע הדודה קטועת הידיים? אבל קבלתי מהבלוג שלך הרבה הרבה יותר… חפשתי אתונות ומצאתי מלוכה. תודה.
ג. ועדיין אין לי תשובה לשאלה – כנראה (לפי מה שאתה כותב) היא נשארה על רצפת העריכה…
לאביה,
אני חושבת שהנשים שנשארו לבד בחייהן מתוארות בסרט כקטועת ידיים-נכה, והזקנה שבאה לקבל את עצת הרב בעניין תנור האפייה. נשים תלויות שלא יכולות להסתדר לבד, האם לזה התכוונה המשוררת? אישה צריכה בעל וזה נושא הסרט לעניות דעתי..
אני שמחה שקראתי את כל הפוסט הזה על שלל תגובותיו.
אבל נקודה אחת נשארה בלתי פתורה עבורי:
הצילום האחרון של הסרט הוא הדלת שנסגרת אחרי שירה ויוחאי והמבט המבוהל או מבועת של שירה למראה יוחאי שתלה את כובעו על הקיר.
וזהו- ככה זה נגמר.
ואני תוהה- מה משמעות הסוף.
ששירה עשתה הכל מתוך מחוייבות למשפחתה, אבל בעצם היא מבוהלת מהמעשה?
אנא האירו את עיניי
לדעתי משמעות הסוף היא זו: בשלב בו הסכימה להתחתן עם יוחאי מתוך תחושת החובה, שירה שואלת את יוחאי כיצד זה להתחתן פעם ראשונה, כי היא לא תרגיש זאת. מבחינתה, זה מילוי חובה ולא חתונה. בסוף הסרט, לאחר החתונה, רואים את שירה מתנהגת כמו כלה (דתיה) אחרי חופה, כאשר היא לבדה עם בעלה – פעם ראשונה בחייה עם גבר לבד. היא מתוחה, ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. כלומר: היא מרגישה כיצד זה להתחתן פעם ראשונה. בכך נסגר המעגל, במובן החיובי, וזהו הסוף הטוב.
קראתי ביקורת מעניינת מזווית אחרת ממה שנאמר כאן – אנסה להכניס כמה שאפשר, ואם לא יש לינק למטה:
פעמים רבות אני צופה בתופעות ובאירועים שונים ברגשות מעורבים. ערכים סותרים, דעות מנוגדות, אירועים שמשמשים בהם עצב ושמחה כאחד. אלא שבסרט 'למלא את החלל' שביימה רמה בורשטיין יצאתי ברגשות מעורבים מסוג חדש. מדובר בסרט מצוין, מבויים ומשוחק היטב, שמרבית הסופרלטיבים שנקשרו בו נכונים. באותה עת חשתי מבוכה וזעזוע לקולות העולים מן הסרט, מצופים היטב ברגישות והקשבה, שאלמלא הייתי יודע כי אשה חרדית שמגזרה יקר לליבה כתבה וביימה את הסרט, הייתי משוכנע כי מאן דהו נכנע לסטריאוטיפים של שנאת חרדים ויצר סרט כמו למלא את החלל. ויש גם צד שלישי, גם הוא קשור ברמה בורשטיין. אישה חרדית מלב ליבו של הממסד הדתי כותבת, מביימת ומצלמת סרט, צועדת על השטיח האדום בונציה ובחיפה, זוכה בפרס אופיר ואולי מועמדת לאוסקר, עושה סרט על נשים חרדיות בעלות עוצמה וערמומיות, שכל ייעודן הוא לסייע לגברים להעביר את הגנים היהודיים בחומר וברוח הלאה ולהזין אותם. אירוני, תודו.
כמה ימים לאחר שצפיתי ב'למלא את החלל' ולא ידעתי מה לכתוב עליו, צפיתי בסרט נוסף באותו בית קולנוע, הסרט הדני 'רק אהבה'. לפתע הבנתי עד כמה עמוק הפער בין שני הסרטים, ומתוכו גיבשתי את יחסי לסרט. 'למלא את החלל' מספר את סיפורה של נערה הנאנסת לשאת את בעלה של אחותה המתה במצוות אמה. זה אינו אונס רגיל של הכרח, אלא אונס יהודי ידוע של 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. בורשטיין משתמשת במושג ההלכתי המפורסם שנאמר בהקשר של כפיה למתן גט, שם כופין את הבעל לגרש את אישתו האומרת שהוא נמאס עליה, ומשתמשת בו שימוש מניפולטיבי, לפיו אפשר גם לכפות נערה להינשא למי שמאוס עליה כי זהו המעשה הרצוי והנכון לעשות.
נכון, אם בראשית הדרך הוא מאוס עליה, בסופה הוא יהיה נסבל ולא יותר, אולם זה בדיוק פירושה של
http://tinyurl.com/fillthevoid
הרבה יותר טוב, מאשר להיפך. הפסקול מבריק ומרגש.
ועדיין- בסופו של הסרט נשארת תחושת החמצה, שאולי הדבר היחידי שהיה חסר עוד טיפה בשביל לתת לנו יצירת מופת, זה סיפור ודמויות יותר מרתקות ועגולות.
האם לדמותה של הדס ירון (יפה ומוכשרת, אבל גם אובר רייטד פה, יפתח קליין ועירית שלג לעומת זאת- שחקנים דה לוקס) אין, גם בעולם החרדי,
קצת יותר מהווים, מכרים ואירועים בחייה, מלבד ההתמודדות הספציפית מידי שהיא חיה איתה בסרט…?!
קצת אובר דרמה, זה מה שאולי טיפה הורס. ואגנוב ביטוי מאורי קליין הפנטסטי מ'הארץ', יש פה קצת יותר מידי הליכה בין הטיפות ולא המון העזה בסיפור ובדינמיות בין הדמויות.
אבל פה זה כבר ביקורת שלנו, שתגבול בקטנוניות, כי המון אלמנטים נהדרים !
עדיין מהסרטים המשובחים ויפיפיים שיצאו פה בעשור האחרון,
הבימוי, פס קול, משחק, אווירה, ההיכרות לעולם ששונה למדי משלנו, עושים עבודה נפלאה כולם.
הייתי בשוק מהסוף..
אחרי כל ההתרגשות בחופה וההחלטה שנראתה שנעשתה לאחר המון מחשבה, בסצנה האחרונה,בפרצוף של שירה,מתגלה האמת.היא לא רוצה את זה.היא נראת מבולבלת ומובכת ולא נראה לי שזה רק כי זה הלילה הראשון עם בעלה..
מדמות אחת מאוד התאכזבתי והוא דמות אדמו"ר.כל הסצינה הזאת לא מתחיל לשקף את המציאות בשום חצר של שום אדמו"ר חסידי\מנהיג תורני כלשהוא.
או שהבמאית רואה מהרהורי ליבה וכך היא היתה רוצה שאדמו"רים ומנהיגים בציבור החרדי יתפקדו או שבעולם של הבעלי תשובה ענינים מתנהלים קצת אחרת.
ולא, צר לי לאכזב אתכם, שום אדמו"ר או רב לא עולה לרגל לגולל אבן מליבה של ילדה בת 18.
אפילו בסרט זה out of the contest .
וסליחה אם הרסתי למישהו את החלום של חברה חרדית אוטופית בה למנהיגים אכפת מצאן מרעיתם שעל חשבונם הם חיים.
הערה: הכותב נולד וחי בתוך החברה החסידית כ30 שנה.
אני לא יודעת לאיזו חסידות אתה משתייך אבל גם אני "נולדתי לתוך חברה חסידית" וכשאבא שלי היה הולך להתייעץ עם האדמו"ר אמא שלי תמיד היתה נכנסת איתו והרבי תמיד היה שואל אותה בקשר לעמדתה במדובר. הילדים גם היו נכנסים לפעמים כדי לקבל ברכה והאדמו"ר היה מתייחס אלינו עם איזו שאלה קטנה או משהו. אני עדיין זוכרת שפעם אחת הו שאל אותי אם אני שומעת בקול ההורים שלי. אני הרגשתי תקועה!! בקיצור, האדמו"ר "שלי" היה מתייחס לש'רה בדיוק כמו האדמו"ר שבסרט.
אף אחד לא מכריח אותה להתחתן, היא עושה זאת מבחירה בלב שלם…זה פרי דמיונך ופרשנות שלך בלבד, כמה מדהים איך המיינד עובד ומשתקף בפרשנויות