16 אוגוסט 2008 | 21:21 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

הביטו לשמיים

10 תגובות ל - “הביטו לשמיים”

  1. ניר 16 אוגוסט 2008 ב - 21:48 קישור ישיר

    קל מאד להבין למה מחקו את הסצנה מ”איירון מן”.
    דירוג הסרט היה מיד קופץ ל-R.
    למה בכלל צילמו אותה?

  2. עמיצי 16 אוגוסט 2008 ב - 23:13 קישור ישיר

    אני אתן לך שני ניחושים. זו מילה ידועה בסלנג, מתחילה ב”כ” ונגמרת ב”ת”.
    ועכשיו חידון: לאיזו מסיבה הייתם מעדיפים ללכת? של היצ’קוק/טריפו או של איירון מן?
    ברור ששל ה/ט. כולנו אינטלקטואליים פה. hitchcock traufault totaly rocks!!!!!!1

  3. רותם 16 אוגוסט 2008 ב - 23:44 קישור ישיר

    אם לרגע אפשר לתת כבוד לפסטיבל הדברים המצויירים (אני לא רוצה לפגוע ברוטציה):
    חזרתי עכשיו ממפגש עם דוד פולנסקי ויוני גודמן, המוח הויזואלי מאחורי “ואלס עם באשיר” וזה היה חוויה מאלפת כמעט כמו הסרט.
    אולי הקרנות זה לא התחום החזק של הפסטיבל הזה, אבל מפגש כזה עם יוצרים לא חוויתי בחיי. קליל, נטול אגו וכל שנייה מרתקת, בתור מישהו שממש לא מבין בתחום הצלחתי לעקוב די בקלות.

  4. דודי קינג 16 אוגוסט 2008 ב - 23:58 קישור ישיר

    טריילר לסרט “An American Carol”, פרודיה חדשה של דיוויד צוקר על מייקל מור. אחיו של כריס פארלי, קווין פארלי, משחק את מייקל מור:

    http://www.youtube.com/watch?v=3CYSGCoflAA

  5. עומר 17 אוגוסט 2008 ב - 0:00 קישור ישיר

    גם אני חייב להתוודות: כן, גם אני נורא (נורא) מחבב את ג’נה פישר מ”המשרד”. אולי נקים קבוצת תמיכה.
    תודה על ההפנייה לקטעי הוידאו. נראה סרט משעשע. מטופש, אבל משעשע.
    אין הרבה תוכניות כמו “המשרד” שנראה שהצוות כל כך כיף נהנה. הרבה מהשחקנים (המשניים) בסדרה הם גם תסריטאים. כמובן שהתגייסות כזו לסרט של דוויט היא גם נדירה במחוזותיהם (סקרנטון, פנסילבניה).

  6. איתן 17 אוגוסט 2008 ב - 1:32 קישור ישיר

    לפני שאני אספר על הסרט שראיתי היום, אציין רק שכשהייתי בונציה בשנה שעברה, יצא לי להחליף כמה מילים עם עיתונאים זרים שסיקרו את הפסטיבל. הם מאוד התלהבו מ “Rec”. על “נעורים ללא נעורים” קראתי רק דברים רעים, אבל בעיקר זה נראה לי כגרסה ההרבה פחות טובה של סרטו החדש של דיויד פינצ’ר. “The last mimzy” גרר תגובות קיצוניות לשני הכיוונים, ולכן הוא מעניין. ואחרי שז’אן פייר ז’ונה עשה קריירה מפוארת (אני מאוד אהבתי את “שנים של אירוסין”, למשל), מארק קארו די נעלם. מעניין לראות מה הוא מביא. וכמובן ש”The mist” מסקרן.

    חוץ מזה, ראיתי היום את “חולשה ליופי”. יצאתי מהסרט ברגשות מעורבים. זהו סרט בעייתי מבחינה תמאטית, שמבויים נהדר.

    ראשית, אני חייב לומר שאני לא ממש מסמפט את הגברת פנלופה קרוז. אחד הסרטים הכי אהובים עלי בכל הזמנים הוא “הכל אודות אמא”, אבל גם שם, גברת קרוז לא הבריקה. למעשה, הסרט היחיד לטעמי שבו היא נותנת הצגת משחק טובה הוא “לחזור” (גם הוא של אלמודובר). כספרדיה, איזבל קוישט שומרת אמונים לשחקנים ספרדים (בסרטים קודמים שלה השתתפו לאונור ווטלינג וחוויאר קמארה, שניהם מ”דבר אליה” של אלמודובר). הליהוק של קרוז לסרט הזה היה לדעתי טעות. פניה נשארים ללא הבעה ברוב הסרט. היא מהווה מעין בובת חרסינה יפה וחסרת רגשות. אבל יותר מכך, הבעיה היא בתסריט. לדעתי, זהו תסריט שוביניסטי, אבל גם כזה שחותר למסקנה לא שוביניסטית. הרי המקור היחיד להתאהבות של בן קינגסלי (מצויין, אגב) בפנלופה קרוז הוא יופיה וגופה. היא, כנראה הזיון הכי מדהים שהיה לו בחייו, וזה מה שגורם לו לאובססיה כלפיה. חמור יותר : מה מקור ההתאהבות שלה בו ? זה לא ברור עד הסוף. ואז היא מסבירה : “אף אחד אף פעם לא הסתכל על הגוף שלי כמוך”. כלומר : הסיבה היחידה שהיא אוהבת אותו היא שהוא אוהב אותה ; שהוא גורם לה להרגיש נאהבת. היא חיה את חייה דרכו. אין לה חיים משלה. מצד שני, החלק השני של הסרט, שהוא החלק הטוב יותר, לא מעט בגלל הסיבה שהגברת קרוז פשוט נעלמת מן הסיפור לכעשרים דקות, חותר אל המסקנה שיופי הוא דבר שהולך ונעלם עם הגיל, ואנו נשארים עם הקשר האנושי שהחזיק אותנו לכל אורך הדרך ; עם האהבה ; ובזה צריך לדבוק, ואת זה צריך לחפש, ולא את תאוות הבשרים הרגעית.

    איזבל קוישט מצליחה להוציא גם מהתסריט הבעייתי הזה סרט מרגש. היא מצלמת את הסרט מהכתף, דבר שמצליח לגרד במעט את הרגשת הדיון הפילוסופי ששורה על החלק הראשון של הסרט. בעיקר אהבתי את העריכה של הסרט : בדרך כלל לינארית, אבל מדי פעם בפלאש-בק, לפעמים הולכת קדימה אל אירוע שיקרה עוד מעט, תוך כדי וויס אובר שמבהיר שהדמות הראשית חוששת מהאירוע הזה, וזאת כשהוא מתרחש מול עינינו, ולעמים אנו תוהים אם זהו אכן האירוע, או איזושהי פנטזיה שבראשו (וגם כאלו יש בסרט). דניס הופר כחבר הקרוב של בן קינגסלי מבוזבז כאן כדמות סימלית בלבד, אבל פטרישיה קלרקסון נפלאה כזיון המזדמן-קבוע של קינגסלי, והדמות שלה מתפתחת ומאירה את הדמות הראשית באספקט שהוא מעבר לסימבולי. היא עוזרת לו להחליט. ובן קינגסלי אדיר באיפוק שלו, ברצינות שלו, וגם כשהוא נשבר.

    בסך הכל, למרות תסריט בעייתי, נהניתי והתרגשתי בסרט. אגב, לדעתי, הפעם התרגום הלא מדויק של שם הסרט דווקא מתאים לסרט יותר מהשם המקורי.

  7. אור 17 אוגוסט 2008 ב - 9:12 קישור ישיר

    נעורים ללא נעורים הוא סמטוכה מופלאה. אני חושב שהוא מומלץ, אבל דורש התכווננות מנטאלית מסוימת.
    אבל הדמיון לפינצ’ר באמת מעורר תהיות.

  8. ניר4819 17 אוגוסט 2008 ב - 15:53 קישור ישיר

    נעורים ללא נעורים היא הפעם הראשונה שהפסקתי סרט של קופולה באמצע. עד כדי כך השתעממתי ושנאתי את הסרט הזה. נורא ואיום. נקודת שפל מזעזעת אצל קופולה, ואם בשביל זה הוא חזר לביים סרטים – עדיף שיפרוש וישאיר אותנו הצופים עם הזכרון של הסרטים הגדולים באמת שלו (אגב, בעוד כשלושה שבועות, הוא יום הולדתי, הזמנתי כבר מאחד מחברי את מארז הסנדק החדש… מחכה בקוצר רוח, באמת).

  9. מיקי 18 אוגוסט 2008 ב - 0:21 קישור ישיר

    הסוף של “דה מיסט” אדיר! ו- REC הוא סרט מבעית

  10. עדן 18 אוגוסט 2008 ב - 9:05 קישור ישיר

    למיקי: הסוף של “דה מיסט” אדיר ? בדיוק ההפך. הסרט אדיר עד לסוף החלש שמשאיר טעם רע בפה.


השאירו תגובה ל - ניר4819