"צ'רלי ברטלט", הביקורת
הכותרת משעשעת…
סם עם בן טובים
"צ'רלי ברטלט" מנסה בכל כוחו להיות חצוף וחתרני. במקום זה יצא לו חמוד וטרחני
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2008
למה, למרות רעיון חביב כל כך, “צ'רלי ברטלט" הוא בסופו של דבר אכזבה? הרי הסיפור, על פניו, הוא בדיוק מהסוג שיכול להניב סרט פולחן חצוף: צ'רלי ברטלט הוא בן עשירים שנזרק מכל בתי הספר הפרטיים באיזור ואין לו ברירה אלא להצטרף לבית הספר הציבורי האיזורי. כדי להתחבב על בני כתתו הוא הופך לרוקח שלהם: הוא מוכר להם את תרופות המרשם הפסיכיאטריות שהוא משיג בתואנות שווא מרופא המשפחה, מריטלין ועד פרוזאק. הו, האם זו קומדיית הריטלין הראשונה? רגע, יש המשך: אחרי שאחד הנערים מנסה להתאבד עם תרופותיו של ברטלט הוא מבין שעליו לקחת אחריות ולהתבגר. העובדה שהוא מתאהב בבת המנהל (רוברט דאוני ג'וניור, רגע אחרי "איירון מן", רגע לפני "רעם טרופי"), וכשברקע עלילות משנה עם אמו צרכנית התרופות ואביו בבית הסוהר, מחייבת אותו להעמיק את התבגרותו. הסרט, בתמורה, מאבד כל שמץ של חדווה שעוד היתה בו.
ובכלל, משהו בסרט הזה קצת חמוץ. החל משמו השבלוני. מאז "מייקל קלייטון" אני בבעיות עם סרטים ששמם הוא כשם הגיבור (למרות שאת "ברטון פינק", למשל, אני אוהב). ואולי זה כי ג'ון פול, הבמאי, מוכר יותר כעורך ולא כבמאי. הוא ערך קומדיות נהדרות כמו "פגוש את ההורים" ו"בתול בן 40", אבל לא הצליח לייצר קומדיה משובחת בעצמו. סטיוארט ביירד, למשל, הוא עורך-על של סרטי פעולה, אבל במאי סרטי פעולה מחורבן. לעומת זאת רוברט ווייז ערך את "האזרח קיין" ואז הפך לבמאי משובח בעצמו (“סיפור הפרברים", “צלילי המוזיקה"). אז אני כבר לא יודע למה. אולי כי הוא נע מחוסר נוחות אחת לשנייה: בהתחלה העניין עם הכדורים נראה בוטה מדי להצחיק, ואז כשהסרט מסתובב ומפנה עורף לקונספט של עצמו אי אפשר שלא לתהות שמא מדובר בקמפיין סיינטולוגי אנטי-ריטלין.
לא רק "ברטון פינק" – גם "נפוליאון דינאמיט".
האקדמיה האירופאית לקולנוע פירסמה את רשימת 44 הסרטים שיתחרו על פרסי היבשת הקלאסית בדצמבר הקרוב. ואלס עם באשיר, כמובן, בפנים.
ידיעה חשובה מאוד – תמהני שיאיר נרדם בשמירה ולא בחר להקדיש לה אייטם
תוכלו למצוא את שמות הסרטים כאן:
http://www.europeanfilmacademy.org/htm/4release122008.html
Not agree on several issues but the whole thing, so impressive. Successful year!