הכיתוב הזוכה של איברט ב"ניו יורקר", 2011

רוג'ר איברט הובא הערב לקבורה בשיקגו, בטקס מרגש למדי שעקבתי אחר הלייב-טוויט שלו באתר של ה"שיקגו סאן-טיימס". מושל אילנוי וראש עיריית שיקגו (רם עמנואל) ספדו לו. ובטוויטר מצאתם ברכות פרידה מאנשים כמו מדונה.

ואגב כך, מצטברות עוד אנקדוטות על איברט,

ועל הפעלתנות האינסופית שלו. למשל, הטקסט הזה מ-2011 ב"הניו יורקר" שמדווח בגאווה שרוג'ר איברט זכה בתחרות "תן כיתוב לקריקטורה" השבועית שלהם. איברט שלח למעלה ממאה הצעות שלו לכיתובי הקריקטורות של ה"ניו יורקר" לאורך השנים, וזכה פעם אחת. מספיק כדי לקבל מאנשי ה"ניו יורקר" מחווה לכמה מיצירותיו הטובות לאורך השנים. את הכיתוב הזוכה תמצאו בראש הפוסט.

ובסוף השבוע גם עלתה הביקורת האחרונה שאיברט כתב, לסרט "To The Wonder" של טרנס מאליק. ביקורת אוהדת. ואיזה מזל שהסרט האחרון שאיברט חשב עליו היה של טרנס מאליק ולא של… לא יודע, מייקל ביי. ושם הסרט כה מתאים ככותרת למעבר של איברט מהעולם הזה לעולם ה… המה בעצם?

אגב העולם הבא. איברט גדל בבית קתולי, ונקבר ככזה. אשתו היתה אשה דתית מאוד ומאמינה. אבל איברט הגדיר את עצמו אגנוסטי, לא אתאיסט. הוא לא כפר באלוהים, הוא פשוט לא ידע להגיד אם יש בכלל אלוהים. אנדי אינטקו, קולגה של איברט מהעיתון, דיווח לקוראי בלוגו על טקס אזכרה פרטי, לא ציבורי, שהתקיים לזכר איברט בשבת, בו דיברה אשתו של איברט לא מעט על האמונה שלה. וגם סיפרה קצת על ימיו האחרונים של איברט בבית החולים. היא וחבריו התלוצצו איתו וביקשו לדעת האם ייתן להם סימן כלשהו אם יתברר לו לפתע שאכן יש עולם הבא. הוא (איברט תקשר בשנים האחרונות בכתב בלבד) דווקא ענה בחיוב והוסיף שברגע שתיבחר לבית הלבן נשיאה שחורה, שיידעו שזה הסימן שלו שיש גן עדן.

ולבסוף, קולגה אחרת, מ"הניו יורק טיימס". דיוויד קאר מספיד את איברט מנקודת מבט מעט שונה. לא סתם מבקר קולנוע ועיתונאי, אלא האיש שבאמצעות קצב עבודה מסחרר ויכולת תמידית להתחדש בנה לעצמו אימפריה של תוכן ותקשורת. איברט, כותב קאר, כל הזמן שחה עם הזרם, לא נגדו, וחושיו הטכניים והעסקיים היו מושלמים. בעידן בו מדברים על קריסת העיתונות הממוסדת והתקשורת, סיפור הקריירה של איברט והתפתחותה, הוא מוסר השכל לאיך עיתונאי צריך כל הזמן לזהות את הכלים הזמינים לו, ולעבוד איתם. איברט תמיד הקדים את כולם.

ציוץ