12 אפריל 2013 | 17:04 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“מאמא”, ביקורת

“מאמא”

כאמור, לא הספקתי לראות אף אחד מהסרטים שעלו השבוע, אז הנה הזדמנות להשלים מה שהחמצתי בשבוע שעבר.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.4.2013

שניים מהז’אנרים האהובים עליי בקולנוע הם מדע בדיוני ואימה (עם זאת, ולמרות שהייתם חושבים שזה אותו דבר, את ז’אנר הפנטזיה – קרי “שר הטבעות” וכו’ – אני פחות מחבב). הסיבה לאהדה שלי לסרט מד”ב ואימה קשורה בכך ששניהם ז’אנרים מטאפוריים. הסיפורים בסרטים האלה כמעט תמיד יהיו משלים למשהו אחר. זאת בשעה שדרמות ריאליסטיות, או כאלה שנראות כאילו הן שאובות מחיי היומיום, לעיתים רבות מדי יהיו בסך הכל מה שהן: תמונה של חיים של אנשים אחרים. לפעמים חיים מעניינים, לפעמים לא, אבל מעבר לעניין שיהיה לי בסרט עצמו, אני תוהה מה אקבל מהסרט הזה מעבר לסיפור, מעבר לעובדה שלבמאי או לאחד היוצרים היה משהו אישי שחשוב היה לשתף אותנו בו.

סרטי מדע בדיוני (וכפי שדיברנו על כך ערב הפסח, עומד בפנינו קיץ גדוש מדע בדיוני) תמיד מציגים (או יש להם את הפוטנציאל להציג) מציאות ספקולטיבית. אלה הסרטים בהם הכי קל ונוח לנהל דיון מוסרי. הרי מוסר נקבע במקום שבו שני ערכים היפותטיים מתנגשים זה עם זה. הציוויליזציה וחוקיה דואגים לכך שבחיי היום-יום שלנו לא יהיו לנו דילמות מוסריות עצומות מימדים כי לא נגיע למצב של התנגשות בין שני ערכים, אבל סרטי המדע בדיוני יכולים לברוא עולם עתידני בו עלינו לבחון את ערכינו. העתיד – מלא המכונות, החלליות, הרובוטים והלייזרים – הוא המקום האמיתי ביותר בו האמנות יכולה לבחון מה הוא אנושי (ע”ע ספרות המוסר של אסימוב ופיליפ ק’ דיק).

סרטי אימה הם בפשטות מסע אפל וטחוב אל תת המודע – האישי או הקולקטיבי. לסרטי אימה טובים יש יכולת לדמות חלומות באופן ששמור בדרך כלל רק לקולנוע הסוריאליסטי. הסרט האקספרימנטלי הכי טוב שראיתי, אגב (לצד “כלב אנדלוסי”), הוא קטע הקצר בשחור לבן שמופיע בקלטת הווידיאו ב”הצלצול” (האמריקאי או היפני, לא משנה). כך מביימים סיוטים.

אבל בשנים האחרונות ירד לי באופן דרמטי מסרטי אימה. עד כדי כך שלא מעט מסרטי האימה של השנתיים האחרונות כבר כלל לא טרחתי לראות. בתחילה חשבתי שזה בגללי: התבגרתי, הזדקנתי, נפשי התעדנה וכבר לא יכולה לשאת יותר את הבהלה והאלימות הזאת . אולי. אבל אז הבנתי שהבעיה היא עם רוב הסרטים עצמם. במקום להיות תמונת פורטרט של מבוכיה הכמוסים של נפש האדם, הפכו סרטי האימה לתמונת פורטרט של מעי האדם. ובקיצור, לפורטרט של קיא. מזון לא מעוכל.

צריך להיתקל מדי פעם בסרט אימה טוב כדי להיזכר שכל הסרטים המתויגים כ”אימה”, למעשה אינם כאלה. באנגלית קוראים להם “gore”. סרטי גועל. הם למעשה סרטי טרור. סרטים שרק מנסים להקפיץ בהבהלות ולהרעיש באלימות. בעבר, סרטי טרור וגועל היו חתרניים כי הם הציגו אלימות שהיתה בלתי מקובלת על המסכים – הקולנוע והטלוויזיה היו נקיים יותר – וסרטים כמו “המנסרים מטקסס” אולי לא היו מטאפורות נפשיות כפי שאני מבקש, אבל הם היו טקסטים קיצוניים של פסיכופתולוגיה קולנועית קיצונית שמרדה נגד המרובעות של הקולנוע הממוסד. כיום, כשרימייק של “המנסרים מטקסס” מציג אותה כמות של אלימות כמו ב”אהבה” של האנקה או בכל סרטון יו-טיוב או מהדורת חדשות של טבח, הוצאה להורג או תאונת דרכים שנקלטו במצלמה, המעשה החתרני יהיה לעשות סרט על דממה.

ההבנה שזה לא אני שהשתניתי (טוב, אולי קצת), אלא שסרטי האימה הם אלה שהידרדרו הגיעה בעקבות הצפייה ב”מאמא”, סרט הבכורה הארוך של הבמאי הארגנטינאי אנדי (אנדרס) מושטי. צריך סרט טוב כדי להבדיל בינו ובין הרעים, ובכלל להיזכר מה הוא הדבר הזה שאתה מחפש בסרטים מסוימים. עם זאת, אני צריך גם להדגיש ולסייג: “מאמא” הוא סרט טוב בעיקר כי הוא נדיר מסוגו בז’אנר שלו כעת. הוא רחוק מלהיות יצירת מופת של הז’אנר, אלא פשוט סרט אימה כמו שצריך וכמו שנכון, שמבטא מהלכי נפש עמוקים, שמה שמבהיל בו הוא לא מה שחיצוני לנו, אלא דווקא ההיכרות עם העובדה שהוא מבטא פחדים פנימיים.

נקודת המוצא של הסרט מעט נצלנית ולא מבושלת דיה, אבל ניחא: בעקבות המשבר הכלכלי, גבר אחד – יועץ השקעות שהפסיד מיליונים – יוצא מדעתו ומחסל את כל קרוביו. נדלג על כמה ענייני עלילה נאים ונגיע לעיקר: שתי בנותיו נותרות נטושות ואבודות בלב היער.

או. אנחנו כבר נמצאים בטריטוריה מוכרת לנו כשסיפור הבלהות שלנו מתחיל בבקתה אפלה ונטושה בלב יער. מעמי ותמי דרך “כלבת” ועד ל”שעת הזאב” של מיכאל האנקה (במאי האימה היחיד שזכה פעמיים בפסטיבל קאן. ולא מעניין אותי מה תגידו, האנקה הוא במאי סרטי אימה), בקתה בלב היער היא התחלה של סיוט. ושם, ביער, שתי הילדות צריכות לשרוד לבד. אבל לא ממש לבד, יש מי שמטפל בהן: רוח רפאים שהם קוראים לה “אמא”. כן, “מאמא” הוא פשוט סרט רפאים קטן וטוב, כמעט כמו פעם. סרט שעיקר עבודת הבימוי שלו קשורה ביצירת אווירה. אווירה שנוצרת על ידי שימוש (כאמור) בשקט דווקא – קור הרוח של שתי הילדות, שדבר ממה שקורה בסרט לא מפחיד אותן, הוא אחד הדברים המצמררים בסרט. אווירה שנוצרת על ידי צילום נפלא שמשתמש באנדר-סטייטמנט: בחושך, באאוט-אוף-פוקוס (אחת הילדות קצרת רואי), במבט מרוחק, במה שקורה מחוץ לטווח לראייה, מאחורי קיר, מעבר לדלת.

ובעיקר, כאמור, המימד הנפשי והמטאפורי של הסרט. השאלה שהסרט שואל: האם רוח הרפאים אמיתית או הזיה פסיכוטית/סכיזופרנית של הילדות, הופכת את הסרט לרגעים למותחן פסיכולוגי, לא פחות מאשר לסרט אימה על-טבעי. והרעיון הזה של שני אחים – אח ואחות, אנדי וברברה מושטי – שכותבים יחד סרט על יחסים של שתי אחיות שגדלות ללא הורים, והאימה שהמצב הזה מטיל עליהן, מיד הופך את “מאמא” לסרט שלא באמת מדבר על רוחות רפאים אלא על חרדת נטישה.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““מאמא”, ביקורת”

  1. מיקי 12 אפריל 2013 ב - 18:12 קישור ישיר

    היי יאיר,
    כתבת שלא ראית סרטי אימה טובים לאחרונה ואני דווקא ראיתי כמה. תהיתי אם יצא לך להיתקל בשניים האלה:
    The Tall Man (מהבמאי של Martyrs) – מאוד מאוד אהבתי
    Sinister – לטעמי סרט אדיר
    ראיתי גם את “מאמא” והוא נחמד אבל אני לא חושב שהוא ברמה של שני האחרונים.

  2. ד. 7 יולי 2013 ב - 22:06 קישור ישיר

    כה, אימה זה טראש, לבריאות למי שזה לטעמו, אבל זה 98% טראש.

    ואמנם יש אלמנטים נחמדים (המשחק של ג’סיקה צ’סטיין- חתיכת שחקנית מעולה והילדה היותר קטנה במשחק משובח- איזבל נאליסה)..
    אבל עוד לפני אלמנט ההפחדה הדבילי, יש גם חורים ואי אמינות שתמיד הורסים סרטים.

    שמישהוו יארגן….
    a NORMAL Fukin –Site– to see PAY per view –NEW– Good fukin films.. to watch in good quality with hebrew (\all) subtitles….??


השאירו תגובה