בפנים: עוזי וייל # 1 במאי # הסינמטק # שוברי הקופות בישראל של השבועות האחרונים # דפש מוד

היום גיליתי סופית שהאינטרנט יותר מהיר מקצב המחשבה שלי. בצהריים קראתי פוסט של עוזי וייל בפייסבוק שמבשר על כך שהוא מוכר את ספרו החדש, "חמישה חלומות", באמצעות Headstart. רק 55 שקלים לעותק חתום וממוספר בהוצאה מצומצמת, ותשלום שמגיע כמעט כולו לכיסו של הסופר (בניכוי הוצאות הדפוס), ולא לכיסה של רשת ספרים שמטפטפת שקלים להוצאה שמטפטפת אגורות לסופר. ראיתי ומיד אמרתי לעצמי שאני לא רק חייב לתמוך במיזם הזה – ואגב כך לרכוש את ספרו החדש של האיש שכתב את "היום שבו ירו בראש הממשלה", אחד הספרים האהובים עלי, המכיל את "בקוב יקרה לך משהו טוב", אחד הסיפורים האהובים עליי – אלא גם להפיץ אותו הלאה, כדי להבטיח שווייל יצליח במשימה (המיזם הזה ייצא לפועל רק אם הוא ימכור מינימום אלף עותקים). המחשבה הזאת הסתובבה לי בראש, הלכתי איתה לפגישה, הלכתי איתה לקניות בסופר, וכשהתיישבתי איתה לכתוב את הפוסט הזה וייל כבר הגיע למטרה אליה שאף עם מאה אחוז מימון. סוף סוף הפייסבוק הזה מוכיח לווייל שאפשר לראות ממנו כסף. אבל יותר מזה: לראות ממנו אהבה. לייקים זה זול, לשלוף כרטיס אשראי ולשלם 55 שקלים זה כבר חיבוק אמיץ מצד המון אנשים. וכל זה בפחות מיום אחד, בין שחרית למנחה. אם זה ימשיך בקצב הזה במשך 40 ימי מצבע גיוס הכספים, זו תהיה הוצאה ראשונה די גדולה, ולא מצומצמת כמו שתוכנן. כלומר, שאם בשעות האור מטרת הפוסט הזה היתה לדרבן אתכם לתמוך בעוזי וייל, לעת ערב מטרת הפוסט הזה היא לזרז אתכם לפני שהוא יחליט להגביל את מספר העותקים וישאיר אתכם בהמתנה להדפסה השנייה, שכבר תופץ לחנויות במחיר מלא. בקיצור, אני תומך. הנה הפרויקט.

===============

אפרופו הניסיון של הפרולטריון להשתלט על אמצעי הייצור: מחר 1 במאי ובסינמטק תל אביב הגו דווקא רעיון חביב מאוד לציון היום הזה – הם עורכים מ-20:30 הקרנה של סרטים קצרים שנוצרו על ידי עובדי הסינמטק. זה לא רק מתן במה לפועלים האלמוניים, אלא גם הוכחה לכך שעובדי הסינמטק הם בעצמם קולנוענים בהתהוות (לא מעט מהם סטודנטים לקולנוע). אני מקווה שחוץ מהחשיפה, הם גם מקבלים תשלום על ההקרנה. ואם אתם שם, תנו להם טיפ, כי יום למחרת מתחיל שם פסטיבל דוקאביב והולכת להיות להם הרבה עבודה.

==============

ואם כבר אנחנו מדברים על שקלים ומצלצלים הרבה זמן לא העפנו מבט לעבר המצב בקופות. נתחיל עם פלאשבק לימים הרחוקים של אמצע אפריל, שם "אבדון" (שפתח עם 20,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו) ו"המטרה: הבית הלבן" שלטו במכירות, ו"הקרודים" צעד מיד מאחוריהם ("הקרודים" – סרט מקסים, אגב, אם לא יצא לנו לדבר עליו – כבר הגיע ל-200,000 כרטיסים). חופשות הפסח ויום העצמאות גם אוששו קצת את "ארץ אוז", שלא הפך ללהיט הענק שמן הסתם ציפו לו, אבל חצה את קו 100,000 הכרטיסים (שבו בהזדמנות בין ילדים בכיתה ג' ושמעו אותם מדברים על הסרט הזה ועל הזלזול שלהם במי שהחליט לקרוא לו "ארץ אוז" במקום "ארץ עוץ", בהחלטה שילדי כיתה ג' החליטו שהיא מבוססת על טעות ובורות מצד מי שבחר את השם. אני לא פציתי את פי לידם, לא אמרתי כלום, לא על "מפיצים" ולא על "זה עוד כלום ילדים", רק הקשבתי. וכפי שאני מרבה לומר, דומני שמפיצים פשוט לא פוגשים קהל, אחרת הם היו מקפידים קצת יותר בבחירת השמות, אם לא למען כבוד הסרט, אז לפחות למעון כבודם עצמם, כי מה שמדברים עליהם מאחורי הגב – ולא בבלוגי קולנוע קנטרניים וקטנוניים – הביך אפילו אותי).

בסוף השבוע האחרון "אבדון" כבר צנח לחלוטין, אבל "המטרה: הבית הלבן" נותר חזק מאוד במקום הראשון בכל רשתות הקולנוע בארץ.

=================

ואפרופו אחד במאי וכל הנ"ל: בעוד שבוע מהיום – ההופעה של דפש מוד בפארק הירקון. הנה שיר – שהיה לפני 30 שנה ה-B-side של "Everything Counts" – לכבוד שני התאריכים האלה. יהיו הרבה שירי דפש מוד בשבוע הקרוב, מה חשבתם?

ציוץ