03 מאי 2013 | 14:10 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

דוקאביב 2013: “רוקדים ביפו” ו”בן דוד רחוק”

“רוקדים ביפו”

פסטיבל דוקאביב נפתח אמש ויימשך עד מוצאי שבת הבא (11.5). אנסה לעדכן בכל פעם שאצליח לראות סרטים מתוכו. הנה שניים ראשונים.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 1.5.2013

פסטיבל דוקאביב, שנפתח אמש, הוא הפסטיבל השלישי בגודלו בישראל – אחרי פסטיבל חיפה ופסטיבל ירושלים הנאבקים זה בזה מדי שנה על תואר “הפסטיבל הגדול בישראל” (מבחינת כמות סרטים ו/או כמות צופים). הפסטיבל התל אביבי גם פותח את עונת פסטיבלי הקולנוע בארץ שתלווה אותנו בחודשיים וחצי הקרובים. פסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל סרטי הסטודנטים ופסטיבל ירושלים יתקיימו מיד אחריו.

לב הפסטיבל היא התחרות התיעודית הישראלית, המציגה כתריסר סרטי תעודה חדשים בהקרנות בכורה. התחרות עם פסטיבל ירושלים, המתקיים ביולי, מדרבנת את היוצרים ואת הפסטיבלים בניסיון לאתר ולפתות אליהם את הסרטים שיהפכו לבולטים ביותר השנה, בארץ ובזירה הבינלאומית. בינתיים, ההובלה היא עדיין של פסטיבל ירושלים, שהקרנות הבכורה העולמיות של “שומרי הסף”, “שלטון החוק” ושל “הדירה”, שלושה מהסרטים התיעודיים הבולטים של ישראל בשנתיים האחרונות, היתה אצלם. דוקאביב, לעומת זאת, היה הראשון שזיהה והכתיר את “הצלמניה”, שהפך גם הוא בשנתיים האחרונות לאחד מסרטי התעודה האהובים בארץ. כך שאותי מרתק לא רק לעקוב אחרי התחרות בין הסרטים ולנסות לזהות איזה סרט יפרוץ החוצה (מבחינת קהל, למשל, שהרי סרטי תעודה לרוב אינם זוכים להצלחה מסחרית, עד ש”הדירה” ו”שומרי הסף” שינו את זה), אלא גם לעקוב אחר התחרות בין התחרויות.

את הסקירה השבוע, לרגל פתיחת הפסטיבל, אקדיש לשניים מהסרטים הבולטים בתוכנייה. אחד אמריקאי, השני ישראלי.

 

א.

“בן דוד רחוק”. במאי: אלן ברלינר

אלן ברלינר הוא אחד מבמאי התעודה האהובים עליי. הוא גם אחד מיוצרי התעודה הנגישים ביותר לקהל (שהרי לא תמיד סרטי תעודה קלים לצפייה לקהל שרגיל לקבל את סרטיו קלילים ולעוסים ועלילתיים). הסיבה לכך כפולה: בראש ובראשונה, כי לאלן ברלינר יש חוש הומור משובח. כבר היה מי שקרא לו “וודי אלן של הקולנוע התיעודי”. וכמו וודי אלן, יש לו גם פרסונה נוירוטית ומלאת אובססיות, אותה הוא לא מהסס לשים במרכז סרטיו. ברלינר הוא כפייתי מספיק כדי להפוך את סרטיו לעבודה אישית לחלוטין: הוא הבמאי, העורך והמפיק של סרטיו, הוא תמיד במרכזם והם עוסקים בעולמו הקרוב. כל זה היה מספיק כדי שנחשוד שמדובר ביוצר נרקיסיסטי למדי – וייתכן והוא כזה – אלא שסרטיו אינם כאלה. אני אומר את זה בהדגשה, כי אם תספרו לי על במאי שאני לא מכיר שמביים, עורך, מפיק ומספר על עצמו בסרטיו תחושתי המיידית תהיה של רתיעה. אבל ברלינר מצליח בכל סרט שלו למצוא נושא אישי מאוד, כמעט פרטי לחלוטין – אביו, משפחתו, הרגלי השינה שלו – ולייצר מהחומר הזה סרט שמצליח לגעת בכלל הצופים ולהיראות אוניברסלי. סרטו החדש ייחודי בכך שסוף סוף ברלינר גם זוכה עליו בפרס תיעודי משמעותי: הסרט זכה בסוף השנה שעברה בפרס הראשון בפסטיבל אידפ”א, הקאן של הקולנוע התיעודי.

ב”בן דוד רחוק” מתעד ברלינר את ביקוריו אצל בן דודו של אמו, המשורר אדווין הוניג, שהולך ודועך ממחלת האלצהיימר. ברמת התקציר זה סרט שהייתי מסמן לעצמי להתרחק ממנו. אבל ברלינר, שיגיע לפסטיבל עם הסרט, יקיים בו כתת אמן ויציג שניים מסרטיו הקודמים, הוא במאי שלמדתי לסמוך עליו (ברלינר הגיע לישראל, לרוב לפסטיבל ירושלים, כמעט עם כל סרט חדש שלו, והוא אחד האנשים המקסימים שייצא לכם לפגוש). ואכן, הוא לא מאכזב. כבר מהרגע הראשון “בן דוד רחוק”, על אף נקודת המוצא המדכאת, הוא סרט שכולו הומור ולב טוב.

תכונת האופי העיקרית של ברלינר היא האספנות הכפייתית שלו. הוא נברן ואגרן. הוא אוסף, מקטלג ומתייק הכל (צפו בסרטו הקודם, “ער לרווחה”, ותבינו עד כמה עמוקה הכפייתיות שלו לאספנות ולתיוק). כשהוא מבקר את בן דודו הוא הופך את זה לפרויקט תיעוד. הכותרת מדברת על “מחלת האלצהיימר” אבל בזריזות ובשנינות הופך ברלינר את סרטו לכזה העוסק בזכרון האנושי. מי שזוכר את ראיונותיו של ברלינר עם אביו ב”לא עסק של אף אחד” יודע שברלינר יכול להיות קצת נודניק עם מושאי התיעוד שלו, ולעיתים נדמה שהוא אף חסר רחמים בזמן הצילומים. אבל כשהוא עורך הוא מלא חמלה.

“בן דוד רחוק”

הזכרון של בן הדוד משובש, והוא הולך ומשתבש מביקור לביקור. הוא אינו זוכר דבר. בכל מפגש שלהם – בכל פעם שברלינר נוסע לפרובידנס, רוד איילנד – עליו לערוך איתו היכרות מחודשת. ושוב, ברלינר הוא איש כזה שלא הופך את זה לסיפור על דעיכה, אלא על סיפור של שני אנשים, הקרובים זה לזה, שפוגשים זה את זה בפעם הראשונה שוב ושוב ושוב. קצת כמו ב”לקום אתמול בבוקר” על ברלינר להציג את עצמו מחדש בפני בן דודו – האיש אותו הוא מגדיר כמי שהיה המנטור שלו בנעוריו, בכל הקשור לעולם האמנות והתרבות והחשיפה אליו – ולהתחיל את קשר הידידות ביניהם מהתחלה. דומני שזה לא יהיה מקרי לשים לב שהסרט גם מתרחש בפרובידנס וגם עוסק בזכרון ופתלתלותו ובזקנתו של איש רוח, ושהוא איכשהו מזכיר באופן עקיף גם את “פרובידנס” וגם את “הירושימה אהבתי” ואת “אשתקד במריאנבד”. אלן ברלינר יצר גרסה תיעודית, ומלאת חן, הומור ורגש, לסרטיו העלילתיים, הפילוסופיים, הקרים והחידתיים של אלן רנה.

ב.

“רוקדים ביפו”, במאית: הילה מדליה

“רוקדים ביפו” פתח את הפסטיבל בהקרנה תחת כיפת השמיים בנמל תל אביב דווקא, שבועיים אחרי שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה. הסרט הישראלי הזה כבר סחף אחריו לא מעט מעריצים מחו”ל, וביניהם לה-טויה ג’קסון ונייג’ל ליתגו (המפיק של “אמריקן איידול”) שהסיפור שבה את ליבם. וזה אכן סיפור שובה לב: פייר דולן, אלוף העולם בריקודים סלוניים, ויליד יפו שגורש עם משפחתו ממנה ב-1948, חוזר לעיר כשהוא כמעט בן 70 כדי לנסות להשכין שלום בין ילדים יהודים לילדים ערביים באמצעות שיעורי ריקוד. דמותו של דולן היא החומרים שממנה עשויים סרטים: איש זקוף, גאה, וקצר רוח להפליא, שמקפיד בלבושו גם ביפו המתפוררת תחת רגליו. והוא דומה מאוד לטוני קרטיס. האיש הקפדן והעצבני הזה לא רק שמנסה ללמד ילדים לרקוד ריקודים סלוניים – קרי, לקרב בן לבת בדיוק בגיל שבו הנטייה הטבעית שלהם היא לתפוס מרחק זה מזו – אלא לקרב בן פלסטיני לבת יהודיה (או להפך), ולגשר לא רק על פערי ג’נדר והתפתחות רגשית, אלא גם על פערי דת, לאום ותרבות. המדהים הוא, שהוא מצליח. הטרנספורמציה שעוברת בילדים – ובעיקר בשלוש הדמויות המרכזיות שהסרט עוקב אחריהן – די מדהימה. והסרט, נאמן לחלוטין להשקפת עולמו הנאיבית של דולן, הולך איתו ומראה איך פרויקט משותף – במיוחד כזה הכרוך במציאת טמפו משותף והרמוניה מלכדת – יכול לקרב לבבות. מה קורה לאותם לבבות אחרי שהפרויקט של דולן נפסק, נותר מחוץ לסרט. להשאיר לנו תחושה אופטימית, שהמצב המתוח והנפיץ. במזרח התיכון בכלל וביפו בפרט פתיר. שרק צריך ללמוד לרקוד יחד. (אבל מי יוביל?).

כך, ש”רוקדים ביפו” הוא בדיוק חומר הגלם התיעודי שממנו הוליווד רצה לעשות סרטים עלילתיים. מריל סטריפ עשתה את זה עם “מוזיקה מהלב”, שהיה סיפור דומה מאוד, אבל עם לימודי מוזיקה קלאסית וכינור בשכונה קשת יום, שהיה מבוסס על סיפור אמיתי. אני משוכנע שלא יעברו שבועות עד שנתבשר שמפיק אמריקאי ינסה להפוך את הסיפור של “רוקדים ביפו” לסרט עלילתי. כזה שינסה ללחוץ על כל כפתורי הדרמה בעוצמות קצת יותר גבוהות. כי למרות העובדה שהסיפור הזה מקסים, ואופטימי לחלוטין, הסרט עצמו, יש לומר, מעט מאכזב. בעיקר כי הוא, לעיתים קרובות מדי, רוקד במקום. יש לו פתיחה נהדרת, וסוף מצוין, אבל באמצע הוא מלקט את הסיפורים הכי צפויים אותם כבר התרגלנו לשמוע מהראיונות בתוכניות הריאליטי, על ילדים מבתים עם סיפורים עצובים שמתגברים על התלאות בבית ומבטאים עצמם באמצעות לאמנות. למעט הנגיעה הרגעית בסיפורים המשפחתיים, שאינם מתפתחים למשהו שהוא מעבר לטסטימוניאל הטלוויזיוני, אין בעלילות המשנה האלה חשיבות דרמטית, ויש בהם לעיתים אף משהו נצלני. אבל כתחקיר לסרט עלילתי, הכל זהב כאן.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “דוקאביב 2013: “רוקדים ביפו” ו”בן דוד רחוק””

  1. רון 4 מאי 2013 ב - 0:42 קישור ישיר

    הסצנה החזקה ביותר בסרט בעיני היא הנסיעה לעזה למשפחה של אחד הילדים.מרגש למרות שאני נהנתי הרבה יותר מניו יורק רוקדת(שגם שם מופיע דוליין במלוא הדרו -והוא עדיף בלייב מאשר שבנדרס למשל משחק אותו בטייק דה ליד)


השאירו תגובה