29 יוני 2006 | 01:18 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

הנבועה

קבלו את החלק החמישי במפגשים של היצ’קוק וטריפו (27 דקות):

ht5.mp3

מ”האיש שידע יותר מדי” עוברים טריפו והיצ’קוק ל”39 המדרגות”. בדקה ה-20: “אמינות לשם אמינות לא מעניינת אותי. כי אם אתה רק מתעסק באמינות אתה עושה סרט תיעודי”. וגם “מבקר שידבר איתי על אמינות העלילה הוא בעיני ברנש משעמם”. ובדקה ה-25 מספר היצ’קוק את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו על תסריטאים ורעיונותיהם הגדולים.

פרס וולג’ין: נותרו שמונה

“מלך של קבצנים”, סרטו התקופתי של אורי פסטר, פרש מפסטיבל ירושלים ומתחרות וולג’ין. הנה המייל שהגיעה מחברת ההפקה:

לאחר דין ודברים מתמשך מול חברת ההפצה הבינלאומית של הסרט, נפלה אמש ההחלטה כי סרטו של אורי פסטר, לא ישתתף בתחרות, על מנת לשמור את הקרנת הבכורה הבלעדית שלו בישראל לספטמבר 2006. הסרט בכיכובם של שחר סורק, מוסקו אלקלעי, גילי סער וגדמינס סטרופירסטיס מיועד לצאת למסכים בישראל בתחילת אוקטובר (ערב סוכות) ובארה”ב באמצע אפריל 2007.
במסגרת מסע השיווק הבינלאומי של הסרט, הוחלט להמתין לבכורתו הרשמית ולוותר על בכורה מוקדמת בירושלים ועל ההתמודדות בתחרות, אך לא על התמודדות בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, כך, למרות הביטול בירושלים יזכו אנשי תעשיית הקולנוע לצפות בסרט המדובר כבר באמצע חודש יולי, בתל-אביב.

אני לא יודע למה הם מתכוונים ב”דין ודברים” (או האם הצירוף הזה בכלל מתאים כאן), אבל המסר שחוזר ועולה מכל ההתנהלות של הפצת הסרט מאוד משונה. אם המפיצים מנסים ליצור סקרנות, הם מצליחים בעיקר לייצר תחושה של הסתרה. הסרט, שכבר הוקרן בלוס אנג’לס בתחילת השנה, היה אמור בתחילה לצאת בארץ כבר באפריל. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בו (ולדווח כאן) ב-16 ביולי ב-22:00 בסינמטק. מעניין אם ההקרנה הזאת באמת תתקיים.

********

רותח ופותח

“דה מארקר”, נדמה לי, היו ראשונים. בשנה שעברה, בימים בהם הבורסה היתה בשיאה, הם כל הזמן כתבו “הבורסה רותחת”. ואז ידידיי ב”רייטינג” וב”פנאי פלוס” לקחו את המילה וחבטו בה עד זוב דם. כל להיט הפך רותח, כל כוכבת רותחת, כל טרנד חם טאבון. מצד אחד, נשבעתי שאם אראה עוד משהו אחד רותח אני צורח. מצד שני, במקום להילחם בשימוש היתר במילה, פשוט קפצתי על העגלה – If you can’t beat them, join them. וכך, בפינג פונג אימיילי ביני ובין נירית וייס, עורכת “פנאי פלוס” (ואדם יקר עבורי, אגב), נולדה הססמה “יהיה שמח! הקולנוע הישראלי רותח!”. בדומה לקמפיין “העיר עם הקולנוע הישראלי” שהייתי שותף לו ב”העיר” בתחילת המילניום, גם כאן הכוונה היא להפנות את תשומת הלב של הקהל לכמות יוצאת דופן של סרטים ישראלים חדשים שתצא למסכים בחצי השנה הקרובה (וזה מתחיל היום, עם יציאת “הבועה”). חלק מהסרטים העתידיים ממש מסקרנים אותי (וחלק מצמררים אותי מרתיעה). התחושה שלי היא שבחודשים הקרובים לא רק שיהיו כמה סרטים ישראלים טובים, אלא שגם הקהל ישים לב לזה ושוב ייגבר הביקוש לקולנוע הישראלי בקופות (כפי שקרה לפני שנתיים כשסרטים ישראלים מכרו כמיליון כרטיסים וחצי).
כתבתי על כך, במה שהוא בחלקו נבואה ובחלקו תפילה (הו, כמה אני רוצה שיהיו כבר סרטים ישראליים טובים), ב”דף הבית” הפותח את גיליון “פנאי פלוס” של השבוע.
וזה מה שהיה לי להגיד השבוע על “לחזור”, סרטו החדש של פדרו אלמודובר. סרט יפה לעין, ומרשים בחלקו, אבל שהיה בו משהו מהותי שהיה לי חסר.

********

ל”אביבה אהובתי” של שמי זרחין עלה אתר אינטרנט, בינתיים יש בו את רק הטריילר לסרט שיתחרה (ויזכה) בפרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים, וייצא לבתי הקולנוע ב-27 ביולי. מובטחים עידכונים נוספים לקראת הבכורה.

*******

אתמול עלה באמריקה “סופרמן חוזר”. הביקורות חלוקות, שזה דווקא סימן טוב בעיניי. מישהו רוצה לזרוק הימור כמה הוא יכניס בסוף השבוע הראשון? פחות מ-X מן 3? יותר מ”מכוניות”? יותר מפארק היורה 2? פחות מספיידרמן 2? והאם בדו קרב בין “סופרמן חוזר” ושודדי הקריביים 2 (שעולה באמריקה בשבוע הבא, סוף השבוע הארוך של 4 ביולי) יטביע ג’ק ספארו את קלארק קנט?

ולספיידרמן 3 יש טיזר ראשון. יאמי. לכו ללינק לגרסת ההיי-דפינישן של קוויקטיים. או שפשוט צפו בו פה:

13 תגובות ל - “הנבועה”

  1. לוקו 29 יוני 2006 ב - 1:38 קישור ישיר

    לפי הטריילר, שמי זרחין מנסה להיות שבי גבינזון והוא ממש לא. מהמר שדרור שאול או חנן פלד ייקחו בירושלים.

    רוה ללוקו: יאללה בוא נפתח בורסת הימורים. שמים כסף, או סתם בשביל הכיף? אני מהמר על “אביבה אהובתי”. אם תהיה הפתעה היא תבוא מכיוון “הדברים שמאחורי השמש”. מישהו מצטרף?

  2. הפינגווין 29 יוני 2006 ב - 2:09 קישור ישיר

    “אביבה אהובתי” נראה כמו פרומו לטלנובלה, אבל אני סומך על שמי זרחין ומניח שזו פשוט אשמת עורך/ת הטריילר. זה מזכיר לי שהטריילר ל”סימה וקנין מכשפה” נראה מאוד מבטיח, אבל הביקורות מנעו ממני לראות את הסרט בסופו של דבר. אם לתת דוגמא יותר הוגנת, הטריילר של “אהבה קולומביאנית” מאוד לא משך אותי, אבל ראיתי את הסרט ב-DVD והוא היה בכלל לא רע.
    אני חייב להסכים שלמרות כל שוברי הקופות הצפויים, הסרטים שהכי מסקרן אותי לראות הקיץ הם ישראלים.

  3. עידו 29 יוני 2006 ב - 9:24 קישור ישיר

    חזרתי לא מזמן מ”סופרמן חוזר”. הסרט לא נוראי, ויש לו כמה נקודות אור, אבל בגדול – מדובר באכזבה, במיוחד שמדובר בבריאן סינגר, שהתחלנו לחשוב עליו כמאסטרו סרטי סופר-גיבורים. כמו שני הX-מן הראשונים, הסרט מינורי להפליא, אבל בניגוד אליהם ולמרות אורכו המתיש, העלילה והדיאלוגים לא מתפתחים.

    אני חושב שרוג’ר איברט קלע בול בביקורת שלו, למרות שבניגוד אליו, לדעתי ברנדון ראות’ עושה עבודה נהדרת. קוויו ספייסי, מצד שני, לרוב משועמם ומשעמם, וקיית בוסוורת’ בת ה-23 (22 שצולם הסרט) משכנעת בתור אמא לילד בן חמש וזוכת פרס פוליצר (נו, באמת) בערך כמו שקייטי הולמס משכנעת בתור תובעת מחוזית בבאטמן מתחיל. על מה שנשעשה עם ה”דמות” של ג’ימי אולסן חבל בכלל להרחיב את הדיבור.

    מעניין: כבר בכתוביות, נוצרת הרגשה שסינגר מנסה לעשות עם סופרמן מה שג’ורג’ לוקאס עשה עם הטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים. (הוא פעם גם קרא לX-מן 2 “האימפריה מכה שנית” שלו. מממ.) בעוד שסינגר מצליח במשימה יותר מלוקאס (לא שזה קשה במיוחד), אי אפשר לא לתהות למה הוא התחיל עם שאיפות נמוכות כל כך.

    ההתעקשות ללכת על נוסטלגיה תמוהה במיוחד לאור העובדה שכל כך הרבה עיבודי קומיקס לאחרונה הצליחו להמציא את עצמם מחדש לקולנוע, וסופרמן – דמות בלי אג’נדה חברתית רלוונטית מאחוריו, עם לוק וערכים שלא השתנו משנות ה-30 – נראה תלוש מהמציאות, בערך כמו רוב הדמויות בסרט (ותזכרו אילו פתרונות מבריקים מצאו סם ראימי והתסריטאים שלו כשהם הציבו את ערכי שנות ה-60 של ספיירדמן מול המציאות העכשווית). הסרט מנסה בהפוך על הפוך לשאול אם סופרמן רלוונטי בקולנוע של היום. התשובה שלצערי הוא מספק היא שלילית.

    בעאסה, כי זה סרט הקיץ שהכי חיכתי לו.

    מה שכן, סצינת הפעולה הראשונה – עם המטוס והמעבורת – היא בת זונה:מצמררת, מרגשת, ואפילו מצחיקה. חבל רק שלפני ואחרי בעיקר מחכים שהזמן יעבור.

  4. רתם 29 יוני 2006 ב - 9:51 קישור ישיר

    עוד התרשמויות מישראלים חדשים: “הבועה” הוא כמו “ללכת על המים”, אבל ללא הסתמכות על תבנית ז’אנרית ועם הרבה יותר פוליטיקה וסקס (בעיקר בין גברים). מה שנשאר זה סצינות ללא מתח דרמטי, עלילה שלא יודעת לאן לקחת את עצמה, קלישאות סכסוך ישראלי-פלשתיני ומצד שני אווירה חמודה, הרבה הודות לצוות שחקנים חמוד. בסך הכל – תסריט רע מבויים בחינניות. אני מאוד אתפלא אם הסרט לא יהיה “פלופ” קופתי מהדהד וחבל.

    גם “אביבה אהובתי” של זרחין הוא, בעיניי, הסרט הכי פחות טוב שלו עד היום. במהות, הסרט הזה הוא כמו “כוכבים של שלומי”, אבל מנופח בחשיבות עצמית הרבה מעבר לראוי לו. האותנטיות הטבריינית שזרחין מנסה ליצור היא זיוף צורם (שילמד ממנחם גולן), משוחק ברמה מחפירה, ומצולם בסגנון גדול מהחיים, שגדול על הסרט בכמה מידות. אפשר להבין למה הקרנות נאבקו על התסריט, כי מדובר בסיפור “כתוב היטב” קלאסי, שבו כל דבר יושב במקום, מסמל כל מיני דברים ונסגר היטב בסצינות האחרונות. הבעייה היחידה היא שמאחורי הסרט הזה אין נשמה ואין תשוקה, אלא רק מערך שכלתני של מניפולציות רגשיות, שמניבות תוצאה כושלת ואפילו מרגיזה. באסה.

    רוה לרתם: הנה אחת הסיבות שאני כל כך אוהב קולנוע וכתיבה עליו. אני קורא את מה שאת/ה כותב/ת על שני הסרטים ותוהה האם ראינו אותם סרטים. את “הבועה” מאוד חיבבתי ומרובו נהניתי, למרות נפילות לקראת הסוף (מסכים לאבחנה: תסריט בעייתי, בימוי טוב). “אביבה אהובתי”? בדיוק הפוך לדעתי. סרטו הטוב ביותר של זרחין, מרגש לחלוטין ונכון לעכשיו הסרט הישראלי הטוב של השנה בעיני.

  5. קורא 29 יוני 2006 ב - 12:05 קישור ישיר

    הבעיה היא שעם מחירי כרטיסי הקולנוע צריך להיות מהמר גדול מאוד בשביל ללכת על סרט ישראלי. הסיכוי ליפול בו גדול הרבה יותר מאשר בסרט זר. ועדיין כמובן, כשזה עובד זה הרבה יותר טוב, כמו מוזיקה ישראלית. מקריאת ביקורות נראה שהסרט הישראלי היחיד שאני מצטער שלא ראיתי (בינתיים) הוא שנת אפס, איכזבו אותי מאוד האסונות של נינה וגם חתונה מאוחרת.

  6. איתן 29 יוני 2006 ב - 16:37 קישור ישיר

    לקורא:

    בעיקרון, מסכים שהסיכוי ליפול בסרט ישראלי גדול יותר מאשר בסרט זר, אבל הסיבה, לדעתי, היא לא שאנחנו לא יודעים לעשות סרטים (כי אנחנו יודעים, ואנחנו עושים אותם טובים מאוד, אפילו), אלא בגלל שהאוזן שלנו, כישראלים, הרבה יותר רגישה לזיופים ולחוסר אמינות בסרטים ישראלים מאשר בסרטים זרים. לדוגמא: משיחה שניהלתי בעבר עם בחור ערבי-ישראלי, למדתי שהערבית המדוברת בסרט “אוונטי פופולו” (החוגג השנה 20 שנה באירוע מיוחד בקרוב) היא ערבית פלסטינית, בעוד שהדמויות בסרט הן של חיילים מצריים, ולערבית מצרית יש צליל שונה. כיוון שרוב הישראלים היהודים (ואני בתוכם) לא מדברים ערבית, לא הבחנו בכך, והסרט הצליח- ביקורתית וכלכלית. אבל זיופים שכאלו הנוגעים אלינו יתקבלו בבוז ובדחיה.

    יכול להיות שזה עניין של טעם, אבל אני מאוד אהבתי את “האסונות של נינה” (וחבל שסבי גביזון עושה כל כך מעט סרטים), ומאוד-מאוד אהבתי את “חתונה מאוחרת”. דווקא את “שנת אפס” חיבבתי פחות. לדעתי זה סרט טוב, אבל אני חושב שכל הביקורות שנשפכו מהסרט, התרשמו יותר מהצורה, ופחות מהתוכן.

  7. דניאל פאיקוב 29 יוני 2006 ב - 16:48 קישור ישיר

    פסטיבל קומדיות בסינמטק תל אביב בחודשים יולי-אוגוסט. שלושים-פלוס קומדיות קלאסיות (משנות השלושים ועד השבעים) בחודש יולי בלבד.

    http://www.cinema.co.il/magazin/magazin.asp?catid=1&magazinId=94

  8. אודי 29 יוני 2006 ב - 17:17 קישור ישיר

    off off topic

    לא יודע אם שמתם לב (יאיר, אתה בטח ראית) שוולווט יצאה מהארון – והיא לא אחרת מהקולגה (שלך) דבורית שרגל.
    ריספקט!

    אז מה יאיר, מתי אתה פותח בלוג מחתרתי למלחמה במפיצים?

    רוה לאודי: עובד על אחד ברגעים אלה.

  9. רמי 29 יוני 2006 ב - 18:38 קישור ישיר

    בטח שיאיר שם לב, הוא אפילו התוודה שהוא המטקבק “בראסרי.קום”.

  10. בועתי 29 יוני 2006 ב - 22:08 קישור ישיר

    אז לא תפרסם ביקורת מפורטת על “הבועה”? מעניין אותי לקרוא איך מצאת דרכים לחבב את הסרט הזה, שבלי כוונה מלעיג את כל גיבוריו. הפוליטיקה היא ברמת משחקי ילדים, תרתי משמע. חבורת פלורנטין יוצאת להציל את פלסטין.

  11. עידן 30 יוני 2006 ב - 9:58 קישור ישיר

    ההתפעלות מסופרמן תישכח מהר מאד כמו שבקיץ שעבר חלקנו התרגשו מכך שיש סרט באטמן חדש והבמאי הוא כריסטופר נולאן ושבקיץ הבא אותם אנשים יזילו ריר על ספיידרמן 3 וישכחו מסופרמן של הקיץ הנוכחי. ככה זה כשסרטים הופכים למוצרי צריכה חסרי נשמה עם עומק של משחקי מחשב ואורך חיים של חמש דקות עד הדבר הגדול הבא.

  12. יוני 30 יוני 2006 ב - 10:09 קישור ישיר

    ראיתי את “אביבה אהובתי” אם הסרט היה מצולם בכפר בצרפת בפרברי פריז ולא בטבריה, ואם לבמאי היו קוראים אוזון או משהו כזה אז התגובות עליו, (גם בעולם) יהיו אחרות לגמרי. סרט נהדר. אז תלכו לראות סרט ישראלי. זה לא הימור. זו השקעה.

  13. עידן 30 יוני 2006 ב - 11:03 קישור ישיר

    חבל שיאיר לא ירשה לי להגיד מה אני חושב על הבועה ויתרה מזאת על יוצריו של הסרט. דבר אחד חייב להיאמר, הביצוע של עברי לידר לשיר The Man I Love עלוב ואנמי וממש לא עוצמתי כפי שכתבו במוסף הארץ. לידר שר בלי רגש, ביובש האופייני לו, אם יש מישהו שהוא ממש Overrated הרי זה הוא. דרך אגב, אני ממש לא מופתע שיאיר מפרגן לשמי זרחין, ידידו הקרוב. ראיתי אותם לא פעם משוחחים בידידות, מה שמטיל צל כבד על האובייקטיביות של יאיר במקרה הזה.


השאירו תגובה