"המשרת". הבית השחור

אני רואה ש"המשרת" זכה לביקושים נאים בבורסת הכרטיסים בקופות בתי הקולנוע בסוף השבוע. מיד אחרי "אסירים". מה שאומר שהשחקן שהכי הרבה ישראלים ראו בסופ"ש הזה הוא טרנס הווארד, שמשחק את האבא השני שבתו נעלמה ב"אסירים", ואת השכן השתיין והפלרטטן של משפחת גיינס ב"המשרת".

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.10.2013

את "המשרת" ראיתי בעת חופשתי בארצות הברית בקיץ האחרון. זה היה סוף השבוע הראשון לצאת הסרט והייתי הצופה הלבן היחיד באולם. למעשה, הייתי גם אחד הגברים הבודדים באולם. אופרה ווינפרי, המגלמת תפקיד משנה (מוצלח) בסרט, ואחת השותפות להפקתו, הורתה לקהל צופותיה לראות את הסרט, והן צייתו לה. קבוצות-קבוצות של נשים אפריקאיות-אמריקאיות – במה שנראה כמו בילוי משפחתי רב דורי – הגיעו לאולם. ואני. לפני תחילת הסרט הוקרן בקרוב לסרט "12 שנים של עבדות". סצינות ההתעללות בטריילר נמזגו באופן מושלם לסצינות הפתיחה של "המשרת", בהן רואה הגיבור את אמו נאנסת ואת אביו נרצח מול עיניו. כמה שבועות לפני כן, בפסטיבל ירושלים, ראיתי את "תחנת פרוטווייל", שזכה בפסטיבל סאנדאנס האחרון, העוסק בצעיר שחור הנורה על ידי שוטר לבן, על לא עוול בכפו. שלושת הסרטים האלה הולכים לצבוע את טקס האוסקר הקרוב בצבע פוליטי מובהק: הוליווד הולכת להתנצל על העבדות, על האפליה, וכנראה שגם על האוסקר לתסריט של "ג'אנגו חסר מעצורים". (בינתיים, מאז שובי ארצה, “12 שנים של עבדות" הוצג בבכורה בפסטיבל טורונטו וכבר סומן כזוכה הכנראה-ודאי של האוסקרים הקרובים). מה שמשותף לשלושת הסרטים האלה, וזה הייחוד שלהם, הוא שהם מסופרים על ידי קולנוענים שחורים.

אחרי שיצר סרט אחד גרוע (“העיתונאי") וסרט אחר בינוני, שזכה לתהילה-שלדעתי-לא-הגיעה לו (“פרשס"), מביא לי דניאלס את "המשרת", שהוא סרט לא רע בכלל – מין ביוגרפיה טלוויזיונית (עם תסריט מאת דני סטרונג, שהתמחה בשנים האחרונות בביוגרפיות טלוויזיוניות, כמו זו על שרה פיילין, או ההיא על פרשת ספירת הקולות החוזרת בבחירות לנשיאות ב-2000) שמספרת סיפור חביב מאוד, אבל גם סכמטי מאוד. זהו סיפורו של ססיל גיינס, דמות בדיונית המבוססת על איש אמיתי (בשם וויל הייגוד), שבמשך כשלושים שנה עבד כמשרת בבית הלבן, ועבד באופן צמוד עם שבעה נשיאים. קצת כמו צ'אנסי גרדנר הפיקטיבי של יז'י קושינסקי והאל אשבי ב"להיות שם", גם ססיל גיינס הוא איש ללא תכונות, שומר על פרופיל נמוך, רק רוצה לעשות את עבודתו, אבל איכשהו יוצא לו שהוא אומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, ואיכשהו נוכחותו גרמה לכך שכל אחד מהנשיאים שהוא שירת תחתם קידם במעט את מאבקם של השחורים באמריקה לשיוויון זכויות.

הסצינה הכי משמעותית בסרט, זו שמכילה את המניע העיקרי לעשייתו, אני מניח, מגיע באמצע. בנו של גיינס מצטרף לשורות הפעילים לצד מרטין לותר קינג בניסיון לקדם בשטח את שיוויון הזכויות לשחורים. הבן רואה במעשיו תיקון לדרכי אביו, בהן הוא נבוך. מבחינתו, להיות משרת בבית הלבן – הבית הלבן! – זו השפלה. אלא שאז מרטין לותר קינג מדבר אליו ואומר לו אחרת: “אנחנו חושבים שהמשרתים השחורים הם גורמים כנועים בהיסטוריה שלנו, אבל למעשה הם גורמים חתרניים בה. בנאמנות ובחריצות שלהם הם משנים את דעתם של הלבנים על השחורים". זה הרגע החביב בסרט, בו עלינו להבין שאותו משרת – שלא זכה לשכר שווה ביחס לעמיתיו הלבנים – עזר בעצם הנוכחות שלו לקידום המאבק לשיוויון, ועזר לשנות את האופן שבו נשיאים לבנים ושמרנים התייחסו לשחורים, מדרום ארצות הברית ועד לדרום אפריקה. עם זאת, נדמה שהסרט מתעניין יותר בפיקנטריה של אחורי הקלעים של הבית הלבן – כאבי הגב של קנדי, השכרות של ניקסון, והעובדה שננסי רייגן ניהלה את הבית הלבן ביד רמה, ולא בעלה – מאשר במאבקי זכויות אדם.

בדרכו הנדושה והמעט משמימה – אבל הלא משעממת – “המשרת" שואל את השאלה המרכזית ביחס לזכויות אדם והמאבק להשגתם – האם עדיף מאבק אזרחי מתון, עקבי, שקט שלא מפר את חוקי המדינה, או האם עדיף מאבק אלים, קולני, ששורף בריקדות ומטלטל את הסירה, כדי להשיג את המטרה? כשם שהבן לומד להעריך את אביו כמי שהיתה לנוכחותו השקטה השפעה לא ידועה על תולדות השחורים באמריקה, כך נדמה שהאב – ואיתו הסרט כולו – מגיע למסקנה שדווקא מאבק רדיקלי יותר, ולא נינוח ושואף שלום, הוא הדרך היחידה לשנות את העולם. הסרט עצמו הוא ההפך מרדיקלי. הוא כשעתיים נינוחות ומפויסות של סיפור הנמתח שנים, ומסתיים עם בחירתו של נשיא שחור לבית הלבן. זו, כנראה, המטאפורה המרכזית שהסרט ניסה להגיד – מי שהיה ראוי להיות בעבר המשרת, ראוי בימינו להיות הנשיא. זו המפכה של אמריקה מ-1959 ועד ל-2008. וכך, עם לא מעט רגעים נאים, “המשרת" הוא סרט סטנדרטי למדי, אבל שיעור חשוב ומעניין בהיסטוריה.

ציוץ