אינטליגנציה מלאכותית, רגשות אמיתיים
עכשיו סיימתי את דברי ההקדמה להקרנת "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" בסינמטק הרצליה. מי שלא הגיע, הנה הדיון שלי בסרט. ומי שהיה, זה המקום להצטרף לשיחה, אחרי סוף ההקרנה. שריינו כבר את החודש הבא – 26.12, ב-14:00 – אז אקרין את "קונטקט" של רוברט זמקיס. אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, וסרט בעל נקודות השקה מסוימות ל"A.I", ובכלל לקולנוע של ספילברג.
= מכאן ספוילרים בשפע ל"אינטליגנציה מלאכותית" =
סטנלי קובריק התחיל לעבוד על עיבוד לסיפור של בריאן אולדיס "צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ" די בסמוך לפרסום הסיפור בסוף שנות הששים. אבל היתה לו מחשבה: שאת הילד בסרט יגלם באמת רובוט. הוא עבד על התסריט כמעט עשרים שנה כשהוא מחכה שהטכנולוגיה הזמינה תאפשר לו להגשים את חזונו. ואז ב-1993 הוא ראה את "פארק היורה". מאותו רגע הוא הבין שהסרט יכול לצאת לדרך כשדיוויד יהיה דמות באנימציית מחשב (אחרי מותו ב-1999 סיפרו אנשי האפקטים של ILM סיפורים משעשעים למדי על הפגישות שלהם איתו אחרי שהוא ראה את "פארק היורה"). שנתיים אחר כך הוא החליט להעביר את הסרט לידיו של סטיבן ספילברג. ספילברג היה מחובר לסרט כמפיק כבר עשור, וקובריק החליט שריבוי האפקטים כמו גם אווירת אגדת הילדים שהוא חשב שתתאים לסרט, תנוהל טוב יותר על ידי ספילברג. זה היה רעיון של קובריק להפוך את הסיפור של דיוויד הרובוט לגרסה עתידנית של "פינוקיו". ו"פינוקיו" מתאים יותר לספילברג.
לפני כמה שנים התארחו בפסטיבל חיפה כריסטיאן קובריק, אלמנתו של סטנלי, ויאן הארלן, אחיה (גיסו), ומי שהיה חתום כמפיק על לא מעט מסרטיו. הוא חתום כמפיק אחראי גם על "אינטליגנציה מלאכותית". שאלתי אותם את מה שנטען רבות נגד הסרט: שספילברג בגד בחזונו של קובריק. הם הכחישו מכל וכל וטענו ש"אינטליגנציה מלאכותית" נאמן באופן מוחלט לחזון של סטנלי. "גם הסוף?", שאלתי. גם הסוף, הם ענו.
אותי זה הרגיע.
סוף הסרט הפך לאחד הדברים הכי שנויים במחלוקת בשנים האחרונות. וגם, הכי לא מובנים (ולמרות שאני יושב ומסביר אותו לאנשים שוב ושוב, לא צריך אותי – הפירוש לסוף מצוי בוויקיפדיה בצורה מאוד ברורה. אני אנסה לענות, אם כן, לא "מה הסוף" אלא "למה הסוף").
אז נכון, לכאורה יש שלוש בעיות עם הסוף. האחת, הוא מגיע בשלב כזה בסרט בו אנחנו כבר מוכנים לקרדיטים. הסרט עד כה הורכב משני חלקים כמעט שווים באורכם: דיוויד בחיק המשפחה, ודיוויד במנוסה עם ג'יגולו ג'ו. כ-50 דקות כל חלק. ואז מתחיל אפילוג ארוך שלפחות מבחינת הטמפו של הסרט נראה לא נכון. זה יוצר בעיית אמון מול הסרט. מתי הוא ייגמר באמת? לאן הוא לוקח אותי? מה קורה כאן? הבעיה השנייה: הסוף (כלומר, חצי השעה האחרונה) לא נתמך באלמנטים ברורים שנבנו קודם. ובמילים אחרות: יש תחושה שאנחנו לא זקוקים לו. ובוודאי שאנחנו לא מחכים לו. אבל הבעיה השלישית היתה הכי חמורה: בסוף הוצגו יצורים חדשים שלא נראו קודם ולא הבנו מאיפה הם ומי הם ומה הם רוצים ואיך הם מתחברים לסיפור. גם אני יצאתי מבולבל מסוף הסרט בצפייה ראשונה. אבל אני הרגשתי אחרת מרוב עמיתיי: הרגשתי שעברתי חווייה קולנועית כה עשירה ומרשימה שדורשת ממני צפייה סופר-מרוכזת, כי יש בה חידתיות מכוונת. אולי זה המקום בו ספילברג ניסה לחקות את קובריק: להשאיר דברים מרומזים ועמומים. אבל כשקובריק סיים את "2001: אודיסיאה בחלל" עם תינוק-הכוכבים שלו, אנשים לא הבינו מה הוא רוצה, אבל סמכו על זה שהם בידיים של גאון שאומר להם דברים סתומים מעל לראשם. ספילברג, למרבה הצער, לא נמצא במעמד הזה אצל קהלו. כשהוא משאיר את חזונו של קובריק סתום, אנשים באים אליו בטענות. כי ספילברג אינו במאי שעוסק בסתום או במאתגר. הוא עוסק בברור. (אם כי סרטיו תמיד הרבה יותר מורכבים ממה שנותנים להם קרדיט, אולי כי אפשר לחוות אותם גם כבידור לשמו, בלי צורך להעמקה נוספת). אז הלכתי במהרה לראות שוב את "אינטליגנציה מלאכותית". לא הבנתי בצפייה ראשונה מי היו היצורים האלה אבל ידעתי בוודאות שלא יכול להיות שהם חיזרים כמו שכולם סביבי טענו. זה פשוט לא הגיוני. צפיתי בסרט שוב, והתשובה נפרשה בבירור מאוד מול עיניי. ומאותו רגע הבנתי: זה הרי סרט על אינטליגנציה, לא? קובריק, איאן ווטסון (שכתב את הטריטמנט המקורי עם קובריק) וספילברג בעקבותם ניסו לא רק לעסוק באינטליגנציה על המסך, אלא לעורר אותה גם בקהל. הסרט הזה דורש צפייה אקטיבית, למרות שדימוייו היפהפיים לכאורה מנטרלים את המוח ומפעילים את העיניים בלבד. אבל אנחנו הצופים, למרבה הצער, רובוטים. מאתגרים אותנו ואנחנו עונים בכעס.
אז ככה.
אנחנו בעתיד. קטסטרופה אקלימית החריבה את רוב העולם. רעב עולמי. הגבלות חמורות על ילודה. רובוטים הופכים נפוצים כי הם לא צורכים אוכל. אבל רובוטים – בהמשך לחזונו של אסימוב – הופכים למושאי האיבה והשנאה. המיעוט הנרדף. בגרסה הקולנועית של "אני רובוט" ניסה אלכס פרויאס לטעון שהרובוטים של העתיד יהיו כמו השחורים של העבר הלא רחוק שלנו. ב"אינטליגנציה מלאכותית" ספילברג מנסה להשוות בין הרובוטים והיהודים. בקיצור: הם יירדפו, דמם יותר (אם היה להם דם). זו מטאפורה בעייתית אמנם, אבל היא זמינה.
הסרט נפתח בצורה ברורה מאוד במסר שלו, בבעיה שלו ובמצוקה. וויליאם הרט, בתור ראש חברה ליצור רובוטים, דורש מעובדיו שייבנו לו רובוט-ילד (הסיבה לכך תתבהר שעה אחר כך), רובוט שיידע לאהוב ללא תנאים. אבל לא רובוט שיוכל לדמות מצב של אהבה ובכך לתת לבעליו תחושה שהם נאהבים, אלא רובוט שיאהב באמת. ואז שואלת אותו אחת העובדות את שאלת המחץ: "עם כל האיבה שיש כרגע כלפי רובוטים האם האתגר האמיתי לא יהיה לייצר רובוט שיוכל לאהוב, אלא למצוא מישהו שיאהב אותו בחזרה?"
וזה, בתמצית, מהות הסיפור של אולדיס: על רובוט אנושי שרגשותיו אמיתיים, והוא מייצר אצל בעליו רגשות אמיתיים. אבל בגלל שהוא לא באמת אנושי, הרגשות האלה אצל בני האדם הם בני חלוף. ב-50 הדקות הראשונות של הסרט הדימוי ברור: מדובר בסוג של חיית מחמד מתוחכמת. כל מה שעובר על דיוויד יכול לקרות גם לכלב חמוד.
ואז, בדקה ה-75, בסצינה קצרה במשרד של וויליאם הרט, כשעובדיו מספרים לו שהם מצאו את דיוויד, הוא יוצא מהחדר והמצלמה נשארת תקועה על הפריים הבא לכמה שניות טובות:
(ליחצו על כל התמונות להגדלה)
רמז קצת קלוש לקליטה בצפייה ראשונה, אבל אנחנו כבר אמורים להבין לאן אנחנו הולכים. העתיד, על פי תוכניותיו של הרט, לא יכיל רובוטים בדמות אדם. הוא כנראה כבר הבין את ההשלכות הבעייתיות של זה.
זה המקום לשאול: מה דיוויד רוצה? מה מטרת המסע שלו? המטרה הגלויה: למצוא את הפיה הכחולה. בהיותו ילד ששמע את הסיפור "פינוקיו" ושמע את כולם אומרים לו שהוא לא אמיתי, הוא מאמין שאם הוא ימצא את הפיה הכחולה היא תהפוך אותו לילד אמיתי. אה, אז המטרה שלו היא להפוך לילד אמיתי. כן? עוד רגע.
הנה דיוויד חוזר הביתה, למקום הולדתו, למפעל. מאחוריו, הלוגו של החברה. עוד רמז.
וזה בעיני השוט החשוב ביותר בסרט:
דיוויד רואה רובוט כמוהו, אבל רואה אותו מאחור כשגולגלתו פתוחה, מביט אל המעגלים החשמליים המוארים באור תכול. כשנגיע לסוף נבין מה קרה לרובוטים: הפנים הועלמו. הפנים הפך לחוץ. כאן דיוויד מביט בעתיד של הגזע שלו.
אבל ברגע הזה קורה דבר נוסף. אם המשאלה של דיוויד היא להפוך לילד אמיתי, הרי שכאן פחות או יותר הוא מגשים את המשאלה. הוא חווה עד כאן חוויות ותחושות ששמורות, על פי הבנתנו, אך ורק ליצורים בשר ודם, עם נפש ונשמה ורגשות. הוא חווה אובדן ורדיפה. וכעת הוא חווה קנאה, תחושת בעלות, רצון להיות יחיד ויחודי, עלבון. ולבסוף, הוא אף מאבד את הרצון לחיות ומנסה להתאבד. רק יצורים אנושיים רוצים להתאבד, לא? ברגע הזה, בו הוא משליך את עצמו מהמרפסת של המשרד של "אבא" שלו, הוא למעשה מוכיח לנו שהוא כבר ילד אמיתי.
אבל רגע לפני שהוא נופל הוא אומר "אמא…".
זה לא שוט נורא חשוב בסרט, הוא פשוט השוט הכי יפה בו. ג'וד לאו, בתור דגם רובוט (מכא) מיושן יותר שאינו מסוגל לחוש רגש, רואה את דיוויד (היילי ג'ואל אוסמנט), משליך את עצמו מהבנין, ההשתקפות של דיוויד הנופל בזגוגית רכב-הרחיפה של ג'ו יוצרת אשליה שזו דמעה המתגלגלת במורד לחיו. יש כאן אמירה יפה על רגשות כעסק מידבק. הוא לא יכול טכנית/פיזית לבכות, אבל ספילברג מראה לנו, באחד השוטים שאני הכי אוהב בכל הזמנים, שאם הוא היה יכול, הוא היה בוכה גם. כי היה מי שלימד אותו (תיכנת אותו) להרגיש – הילד.
כאן דיוויד מתחיל את מסעו מתחת למים, והוא שט בניו יורק השקועה מתחת לאוקיינוס האטלנטי ומגיע לקוני איילנד, שם הוא חולף על פני תצוגה של "פינוקיו", אחד הרגעים בהם הסרט מחצין את מקורותיו. וספילברג גם מתקשר עם עצמו: כי "פינוקיו", ובייחוד השיר If You Wish Upon A Star מהגרסה של דיסני, היה אחד המוטיבים המרכזיים ב"מפגשים מהסוג השלישי". ו"אינטליגנציה מלאכותית" הוא הסרט הראשון מאז "מפגשים מהסוג השלישי" שספילברג חתום על התסריט שלו.
דיוויד מוצא את הפיה הכחולה (מריל סטריפ) ונלכד בכלוב ברזל מולה. הוא מבלה את השנים הבאות בתפילה מולה, תפילה שהיא תהפוך אותו לילד אמיתי. בשלב הזה אנחנו מבינים כבר שני דברים: הוא לא יכול למות. הוא ניסה להתאבד ולא הצליח. הוא נלכד מתחת לים, וימשיך לחיות. הוא הצליח להיות "אמיתי" בכל תחום אפשרי אחר חוץ מהדבר האחד האחרון והסופי שמבדיל את המלאכותי מהאמיתי: הוא לא יכול למות.
לכאורה זה מקום אופציונלי לגמור בו את הסרט, כמו שרבים הרגישו. אבל שכחנו דבר אחד: מה דיוויד באמת רוצה? כל המשאלות הקודמות שלו "למצוא את הפיה הכחולה" ו"להפוך לילד אמיתי" הן רק האמצעים שלו לקראת המטרה. והמטרה האמיתית? לחזור הביתה לאמא. הוא אמר לה את זה ביער (אחת הסצינות הכי מדהימות, מרגשות וקשות נפשית שספילברג ביים, והוכחה לכך שביחס שלו לילדים, לרגעים הוא יותר האחים גרים מאשר וולט דיסני): "אם הפיה הכחולה תהפוך אותי לילד אמיתי, האם תרשי לי לחזור הביתה?".
אז עכשיו, מטרתם של ספילברג וקובריק (ממש כמו עם הסיום של "אודיסיאה בחלל") זה לעשות קפיצת-דרך קדימה ולהראות את המשאלה מתגשמת. ותוך כדי כך לענות על השאלה שבכלל שכחנו לשאול כששמענו את הווייס-אובר מתחילת הסרט: מי מספר את הסיפור הזה?
אז קפצנו 2000 שנה קדימה. בגלל שהסרט מכיל לא מעט מוטיבים יהודיים, אני תוהה האם הבחירה התסריטאית בכך שהתקווה של דיוויד שורדת 2000 שנה היא עניין מקרי בלבד. 2000 שנה קדימה וכדור הארץ מצוי תחת עידן קרח חדש. בני האדם הוכחדו. מי נשארו? אלה שלא צריכים אוכל ומים וחמצן, אלה שיכולים לבנות את עצמם. הרובוטים (או המכא – שנשמע כמו מכה, האם יש כאן גם התייחסות לאיסלם?). והגענו לדור של רובוטים שמעולם לא ראה בני אדם והוא סקרן לגביהם. אז הם מתחילים לחפור (בתמונה מעל הם כבר חשפו את קצהו של בניין קרייזלר במנהטן). והם מתחילים לחפש דרכים להקים את בני האדם לתחייה.
ואז הם מוצאים את דיוויד. ודיוויד הוא "אוריגינל", כלומר מעשה ידי אדם, ולא רובוט שנוצר מרובוט. אז הזכרון שלו מכיל מידע על בני האדם. וזה השוט השני הכי חשוב בסרט: הרובוט (שימו לב שפניו הם פשוט מעגלים חשמליים, בהיעדר בני אדם בסביבה, לרובוטים אין סיבה "להתלבש" בחזות אנושית) במגע ידו עושה הורדה לכל הזיכרון של דיוויד לתוך המוח שלו, ואז במגע, רובוט נוגע ברובוט והמידע הזה עובר לכולם, מהבהב על ראשם של כל הרובוטים, חזיונות ראשונים שלהם על העולם הפרה-היסטורי, כשבני אדם עוד הלכו על פני האדמה.
ועכשיו ניזכר בשוט הראשון: מי מדבר שם? מי מספר על העולם בו מתחיל הסיפור שלנו? זה קולו של בן קינגסלי. אבל הוא לא סתם קריין-על מטעם הבמאי, הוא דמות. דמות שנפגוש כעת: הרובוט הראשי שעומד להגשים לדיוויד את משאלתו. כל מאגר הזכרון של דיוויד עכשיו בראשו והוא זה שמספר לנו אותו (הוא מדבר בקול אנושי רק עם דיוויד ואיתנו, בין הרובוטים העתידניים התקשורת נעשית בתקשורת אלקטרונית, לא ווקלית/מילולית – זה כמו שפקסים מדברים ביניהם, בצפצופים). כלומר, סוף הסרט חיוני לא רק כי הוא המקום אליו מתנקזות שאיפותיו של גיבור העלילה, אלא כי רק שם אנחנו פוגשים את מספר הסיפור הזה.
זה הרגע בו דיוויד הוא כמעט הכי אנושי שהוא יכול להגיע אליו, כי למות הוא לא יכול, אבל עכשיו הוא עושה דבר מה נוסף: הוא יוצר חיים. בזכות דגימת הד.נ.א שנשמרה אצלו הרובוטים מחיים את אמו (אותה קווצת שיער שבגללה הוא נזרק מהבית היא זו שתגשים לו את משאלתו, ומי יודע, אולי גם תציל את המין האנושי). עכשיו היא המלאכותית. היא זו שלא מבינה כלום וצריך ללמד אותה. אבל היא יכולה לחיות רק יום אחד.
כן, יש סנטימנטליות ורגשנות בסוף. וזה ההבדל בין מה שספילברג עשה ומה שקובריק היה עושה. כי קובריק היה מביים את הסוף, כמו בסוף של "אודיסיאה בחלל" – בקור סטרילי, המתרחש במעבדות. אבל ספילברג רוצה להמשיך את האגדה, כי זה מה שהרובוטים מהעתיד עושים לדיוויד. נותנים לו להרגיש שהוא בבית, לא במעבדה. ולכן הסנטימנטליות הזאת היא רק מסיכה, לא? כי הסוף של "אינטליגנציה מלאכותית" מפלצתי ומאיים מאין כמוהו: האנושות נמחקה, והדבר הכי אנושי שיש בעתיד זה רובוט דמוי אדם, שנראה אנושי אבל הוא לא. אבל הוא הכי אנושי שיש להם, שם בעתיד הרחוק. אז הוא כמעט אנושי. וכמעט מגיע הביתה (במין תפאורה שהוכנה לכבודו) – אבל זה לא… אמיתי. זה מיוצר. כמו שהסרט מייצר לנו רגשות שהם אמיתיים אצלנו, אבל הסרט מלאכותי כולו – שחקנים, תפאורה, אפקטים.
מהבחינה הזאת "אינטליגנציה מלאכותית" ממשיך את הדיון על המוסר של פבריקציית האמיתי שספילברג התחיל ב"פארק היורה". זה לכאורה דיון מדעי. כאן זה יצירת רובוטים אנושיים, שם זה יצירת דינוזאורים משובטים. מה שהרובוטים עושים לאמא זהה למה שהמדען ב"פארק היורה" עושה לדינוזאורים, שד.נ.א מדמם נמצא מאובן בתוך יתוש. אבל שם היה את ג'ף גולדבלום שיגיד "מה שאתם עושים הוא פשע נגד הטבע". כאן, בהיעדר בני אדם, אין מי שיגיד. הכל מלאכותי. האינטליגנציה, הרגשות, ומן הסתם האנושות שתתעורר מתרדמתה בהמשך.
אבל זה לא רק דיון מדעי, זה גם דיון קולנועי. זו הסיבה שספילברג ליהק במאי לתפקיד המדען ב"פארק היורה". ובמאי לתפקיד המדען ב"מפגשים מהסוג השלישי". כי השאלה הזאת על גבולות ה"אמיתי" היא שאלה גם בפילוסופיה של האמנות, ובוודאי בקולנוע שהיא האמנות שהכי מנסה לטשטש את הקווים בין "אמיתי" ו"מפוברק".
וזה הדיון שקובריק רצה להשתתף בו אחרי שראה את "פארק היורה". קובריק הכיר בגדולה של ספילברג. וראה גם את ההבדלים ביניהם. ספילברג מקפיד לעטות על סרטיו את מסיכת ה"רק סרט" או "רק אגדה". הוא לא רוצה את האחריות שמישהו יטעה לחשוב שסרטיו הם "אמת".
וזו הכותרת שחותמת את הסרט, אחרי הקרדיטים.
מדהים.
חטאתי פעמיים – זה שאף פעם לא ראיתי את AI וזה שלא יכלתי להגיע היום, אבל ההקדמה יצאה מדהימה.
לעזאזל עם הספויילרים, אני לא רוצה ללכת לראות את הסרט בגלל שאני חושש שהוא יעמוד בציפיות שלי שצצו מהפוסט הזה.
וואו!
אתה לא אורי קליין, כידוע לכולנו, והחיבה שלך לשפליברג היא בדרך-כלל תעודת עניות חשובה להבנתך כמבקר. אבל בהינתן המגבלות הפילוסופיות של שפילברג ושלך, יפה כתבת.
לא יאומן.
דווקא כאחד שלא ראה את הסרט בכלל (בעקבות ביקורות מוחצות ושליליות של חברים) עשית לי חשק.
תודה.
תודה.
האמת שיצאתי מהבית (באיחור מזעזע) בשביל להגיע להרצליה, אבל משום מה איילון צפון היה פקוק בצורה קיצונית שגם עם האופנוע לא הייתי מגיע.
ומעולם לא ראיתי את הסרט. דווקא רציתי. חבל. אבל עכשיו אני מבין את הסוף ;-).
את קונטקט גם אני אהבתי מאוד. מקווה שהפעם אצליח להגיע. אצא לפחות 5 דקות קודם.
ועדיין יש את הבעיה הגדולה מכולן – למה מחזירים לו את אמא רק ליום אחד?
מה הסיבה לעשות דבר אכזרי כל כך? למה לא לתמיד?
זה חסר הגיון וזה משגע אותי.
תודה על ההזדמנות לראות את הסרט על מסך גדול וההרצאה. חששתי מספוילרים כי לא ראיתי את הסרט, אבל המידע מאוד תרם לצפיה. תודה גם על הפוסט הזה עם ההסברים הנוספים – בלעדיו הייתי מפספס את השוט הנהדר של ה'דמעה' של ג'וד לאו.
מה שבעיקר הרגשתי בסרט זה את המיזנטרופיה המשתוללת, שכל כך אופיינית לקובריק. בסיום סרטים שלו אני תמיד מאחל למין האנושי להכחד במהרה (לא באמת). כאן באמת קיבלתי את מבוקשי בסוף טוב ואנושי שיכול להתרחש רק בלי בני אדם.
מאוד מעניין!
ולגמרי עושה חשק לצפיה חוזרת בסרט שממש לא אהבתי…
גם אני חשבתי בעת הצפייה שהשאלה של אחת העובדות על "למצוא מישהו שיאהב אותו בחזרה?” היא מאוד משמעותית או במילים אחרות "האם לרובוט שחש ברגשות אנושיים מגיע גם יחס וזכויות של בן אנוש?" הפספוס של הסרט בעיני הוא שהוא עונה על השאלה הזו חד משמעית אחרי 50 דקות – בסצינת הנטישה ביער.
לגבי סצינת הסיום – ההסבר שלך נשמע הגיוני. רק חבל שסטורי טלר גאון כמו ספילברג בחר בדרך כל כך עמומה ולא ברורה לספר סיפור שמן הסתם הייתי נהנה מאוד ממנו לו הבנתי אותו בזמן אמת. עניין חוסר הטמפו וחצי שעה של סרט כשהצופים רק מחכים שהוא יגמר, הוא חטא על פשע.
בכל זאת, אנסה לצפות שוב בסרט (ובילד הנודניק שעשה קריירה מללחוש בסרטים)בהזדמנות הראשונה
אגב, קונטקט, הוא גם סרט של במאי שאני מאוד אוהב ושמאוד לא אהבתי. (גם כאן אני נאלץ להסכים עם סאות' פארק – מר/גברת גריסון ליתר דיוק)
מעניין מה שם לא הבנתי…
תודה.
אחד הטקסטים הטובים שקראתי על ספילברג. גם אני, כמוך, סבור שיש בסרטיו של היהודי הנ"ל מעבר למה שרואים בסרטיו בצפייה שטחית, אך אני גם חושב שהוא מכוון לזה בכך שהוא נוטה להיזכר בכל סרט בצופה הטיפש ודואג "להסביר" את הסרט בצורה כזאת שגורם לצופה הפחות טיפש לסלוד ממנו יותר. כך ב-AI, כך בדוח מיוחד, כך במלחמת העולמות ועוד ועוד.
הוא מעולה, הוא מבריק, הוא חכם, והוא גם משמיד את היצירה בסופה.
ועכשיו אני הולך לראות שוב את AI.
תודה רבה על הטקסט המאלף. מעבר להבנה של הסרט, זה עשה עוד יותר חשק דווקא כן להגיע להקרנות עצמן. אתחיל בהליך הבירוקרטי המתאים.
יופי שהקרנת את הסרט הזה במסגרת הזו – לא חושבת שהייתי רואה אותו אחרת. אמנם לא שמעתי את דברי הפתיחה שלך (מה קרה שם באיילון? מזמן מזמן לא ראיתי כזה פקק…), אבל בסך הכל לא חושבת שהרפרנסים, הקישורים והקשרים היו נסתרים במיוחד. אולי בגלל שכל צפייה היא בעיני צפייה "אקטיבית", אולי בגלל שלא ראיתי יותר מדי סרטים של ספילברג אז לא באתי עם ציפיות לסיפור שמוגש על מגש.
מה שכן, מתחילת הסרט התחילה להתגבש לי רשימה בראש של אוכלוסיות שאסור שיראו את הסרט הזה. נו, אתם יודעים, נשים בהריון, אנשים עם קוצבי לב, אנשים שנהגו לשחק בילדותם בלגו Technic, אנשים שסובלים מחרדות נטישה וכו' וכו'. (:
מציעה למסד את מוסד העוגיות לפני/אחרי הסרט (היו היום גם משקאות גוארנה ברזילאיים, גם עוגות וגם כדורי שוקולד!), וגם קצת מינגלינג רשמי של חובבי סרטים לא יזיק.
תודה רבה.
קודם כל על ההזדמנות לראות שוב סרט מצוין, ושנית – על דברי הפתיחה המעניינים.
גם אני מאלה שחשבו תמיד שאלה חייזרים בסוף, ושמחתי ללמוד את ההסבר הנכון. אני חושב שיש רובד מאוד מעניין בכך שאלה רובוטים בסוף, במין reversal על פתיחת הסרט, וגם על מה שקורה בעולם כיום: מזה זמן משתעשעים/מנסים ליצור רובוטים שמתנהגים ומרגישים כמו אדם. בסוף הסרט קורה הדבר ההפוך: הרובוטים מנסים לשחזר את עולמם של בני האדם, ומצליחים בערך לשחזר עולם פרטי כזה של הדבר הכי דומה לאדם שהם מצאו – וגם זה, הוא רובוט.
אה, ורק לנו הפריע העניין הזה שתהליך ההטבעה כולל רק את האם, ולאב אין ממש תפקיד וקוראים לו "הנרי" ולא אבא?
בולט: יצירת מופת. סרט מושלם. אם היה צדק בעולם זה היה זוכה באוסקר ולא וול-איי.
היה מעולה, תודה רבה. מקווה שיהיה לי זמן לנסח תגובה מעניינת יותר אח"כ.
אגב הגיעה אח"כ קבוצה מייצגת של חבר'ה מאנימציה שהצילו את כבודם :).
רשימת אסוציאציות מקרית בהחלט:
– היה נהדר. גם לראות את הסרט, אותו אני אוהב מאד, בפעם הראשונה על מסך גדול (ראיתי אותו מספר פעמים בדיוידי). גם ההקדמה המעניינת וגם העוגות המצוינות. תרשמו אותי לקונטקט.
– רובוטים, בטח שרובוטים. האמת, שבצפייה ראשונה אכן פספסתי את הנקודה הזאת, אך בכל זאת לא התאכזבתי כמו כולם. בצפייה השנייה כבר היה קשה להתעלם. השוט השני הוא הרי קלוז אפ על הלוגו של חברת הרובוטים, דמות רזה וארוכה כ"חיזרים". כשדיוויד מופיע לראשונה, הוא מצולם כצללית רזה וארוכה, ורק אז הוא נכנס לפוקוס. חוץ מזה, ג'ו הג'יגולו אומר זאת במפורש: כל בני האדם ימותו ורק הרובוטים ישארו.
– לעומת זאת, אני לא מסכים עם יאיר על פירוש הסרטוטים אצל וויליאם הרט. בשרטוט רואים תמונות של רובוט בשלבים שונים של בנייה, כשהוא הולך ועוטה דמות של אדם. כמה מהשלבים האלו נראה מאוחר יותר כאשר דיוויד ישוב לשם. המדען מאמין בפיתוח רובוטים שידמו כמה שאפשר לאנשים, ולכך מצביע הסרטוט, אולם צפייה שנייה מעניקה לשרטוט הזה משמעות נוספת. ההתפתחות ההיא יכולה גם להקרא בדרך ההפוכה – האירונית, והמנוגדת לזו שהתכוון הרט – משלב האדם לשלב הרובוט, כפי שראה זאת יאיר.
– השוט של ג'ו מזיל את דמעת דיוויד נפלא. איך פספסתי אותו קודם?
– למה התמונות בפוסט הן בפורמט סינמסקופי, בעוד בסרט הן ביחס של 1:1.85?
– על הערת שוליים מההקדמה של יאיר נדרש פוסט נפרד ודיון סוער: מה עדיף, כתוביות תרגום או דיבוב?
דווקא לי היה די ברור בצפייה הראשונה שבסוף אלה לא חייזרים אלא נציגי ה"אנושות" חדשה. הרי כל הסרט מדבר על רובוטים ועל כך שהם מתקדמים ומתפתחים, ועל החשש של האנושות שבסוף רק הם ישרדו (זה אחד הנימוקים שנותן המארגן של "שוק הבשר"). וזה מה שקורה בסופו של דבר, משהו שהחשש ממנו כבר הוזכר ונבנה אצלנו בתודעה.
אבל בפרטים רבים אחרים הארת את עיני…
תודה!
בולט באמת מפתיע מאד לטובה אבל חן חן הגזים קצת.
מרתק! אהבתי את הסרט בצפייתי היחידה בו, עכשיו אני מבין למה (-; וגם אני פספסתי את שוט הדמעה, פשוט יפהפה.
אוקיי. ובכל זאת אתה מתעלם מהעובדה שיש אנשים שלא אהבו את הסרט פשוט בגלל שהם חושבים שזה לא סרט טוב במיוחד. בלי קשר לקובריק, לעלילה או לסוף של הסרט. תכף תגיד לי ששפילברג בכלל בחר בכוונה שחקן כל כך גרוע לגילום של דיויד בשביל שהוא בכוונה יראה מלאכותי= משחק מלאכותי. שפילברג משחק על התפר שבין משחק גרוע, היותו של השחקן רובוט ועתיד האנושות או משהו כזה… B.S אפשר להמשיך עם תיאוריות תילאולוגיות כאלה עד מחר. ואגב שלא יצא שאני אומר שזה סרט נוראי. הוא לא. הוא פשוט לא משהו. (אני למשל אחרי הצפיה הראשונה בסרט בזמנו חשבתי שהסוף זה דווקא היה החלק הכי טוב בסרט.)
היה מעולה, יאיר, תודה. הסרט, ההקדמה, ובעיקר הטקסט הזה, שדי פקח את עיניי.
אני וחברים שלי רבנו בדרך חזרה על מי מספר את הסיפור. לי היה די ברור שזה הרובוט מהסוף, אך חבר שלי טען בתוקף, וכמעט שיכנע אותי, שזה בכלל הדובי (והוא אף גיבה את זה באיזו תיאוריית קונספירציה מופרכת על כך שהדובי בעצם הגיע מהעתיד בשליחות הרובוט כדי לקחת דגימת די.אנ.איי מהאמא וכל הבולשיט הזה, מה שנקרא פרשנות יתר).
וכן, עם כל הסנטימנטליות המוגזמת שלו, זה עדיין סרט מדכא בטירוף.
אהלן יאיר,
יפה כתבת. אגב, איני מבין מדוע חשב מישהו בכלל שאלה חייזרים. המוטיב הרובוטי והעתיד של "אנושות" שהיא רובוטים שנבנו על ידי רובוטים ומתגעגעים לבוראים המקוריים שלהם תמיד הפעים אותי. קרא את "עידן המכונות החושבות" של ריי קורצווייל – הוא עשוי להפעים אותך. AI הוא ההתבגרות של ספילברג באספקט נוסף – הוא מדבר על הגשמתה של האגדה, אבל רק כפיקציה . דיוויד אכן הופך להיות ילד אמיתי, אבל רק עבור אלה המלאכותיים ממנו, משום היותו נוצר בדמותם של בני האדם. כך שלמעשה, גם האמא הפקטיבית ונטולת הזכרון שהוא פוגש, היא נחמה פורתא. ולמרות שזוהי אחת היצירות הטובות של ספילברג, ואולי יחד עם מפגשים, הטובה מכולן, הרגיז אותי מאוד עניין היום האחד שנשמע יותר מכל כשטות תסריטאית על מנת לסגור את הסרט בגוון מלאנכולי, שאני אכן אוהב, אבל צידוקו התסריטאי מאוד קלוש. כמו כן, עניין הזיכרון של האמא, שאינו יכול להגיע מן הדנא של השערות, ומוצדק דרך 2 שורות שכאילו לקוחות מבבילון 5 ולא מספילברג – על היות החלל והזמן מקושרים באופן שהזכרון חוזר יחד איתם – משהו מקושקש בנוסח הזה.
יוני
אגב יאיר,
האם שמת לב שהדמות של הרובוט בפסל האייקון של החברה, אשר בראשה עומד ויליאם הארט, דומה להפליא לדמות הראשונה שיוצאת מן החללית במפגשים (ושונה לגמרי, מכל האחרות)?
תמיד תהיתי מדוע היו שני סוגים של חייזרים במפגשים…(וקוויתי שלא בגלל בעיות הפקה).
יוני
לרז ש: מה?! אתה ברצינות אומר לי שלא אהבת את היילי ג'ואל אוסמונט ב-AI? הוא היה לדעתי מעולה! לדעתי הוא היה יותר אנושי מכריסטיאן בייל באביר האפל.
יש מצב להקדים את כל הסיפור כך, שגם שומרי שבת יספיקו לחזור הבייתה בזמן?
יאיר, מה דעתך על ההפצה של שני סרטים חדשים של עמוס גיתאי במקביל?
גם "מאוחר יותר" וגם "התנתקות"!
למיטב זכרוני, לא נתקלתי בתופעה דומה מעולם.
מישהו?
רוה: כאן
טוב, כנראה שאני צריך להפסיק להבריז מהמועדון.. התנחמתי בטקסט, שאכן הבהיר לי כמה עניינים וסגר כמה קצוות. שוט הדמעה הוא הסיבה שלמרות ואחרי הכל, אני אוהב את ספילברג כבמאי (ובטח אמרתי את זה כאן פעם, אבל מילא) – בכל סרט שלו יהיה איזה פריים אחד מופלא וכל-כך קולנועי, שאוטומטית ישדרג לי את חוויית הצפייה ברגע אחד ויגרום לי להרגיש שאני אוהב את הסרט. היזכרו בטום הנקס "מודד" חליפה ב"טרמינל", למשל.
זוהר אורבך, לחצת לי על כפתור – מה הקשר בין הניסיון שלך להגן על אוסמונט (לפרוטוקול: שחקן וילד מעצבן נורא) לבין כריסטיאן בייל בבאטמן?! זה כמו שאגיד שלדעתי, כריסטיאן בייל היה יותר אפל וקודר מאשר מאיימי אדמס ב"מכושפת"…נשמע טיפשי, נכון?
ומזכיר לי את תקדים מעפ"ג מעין הדג
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#maapag
וואו. מדהים.
את הסרט ראיתי בקולנוע לפני שנים ומאוד אהבתי אותו עד שהסוף עצבן אותי. מאז לא רציתי לראות אותו שוב בגלל הסוף למרות שהוא היה בערוצי הסרטים לפני כמה שבועות. עכשיו עשית לי חשק לראות שוב.
תודה רבה!
סרט מופלא עם הקדמה מאירת עיניים ולמעשה- קצרה מידי לטעמי 🙂 לא דיסקסנו;
קמפיין השיווק של הסרט שהיה חדשני ומרתק.
ה-"טרור" שספילברג העביר את היילי ג’ואל אוסמנט לקידום הויזואל הרובוטי – אי המצמוץ המדהים לאורך כל הסרט, גילוח שיער הפנים היומיומי…
העיצוב הויזואלי-פוטוריסטי של רוג' סיטי שהיה מרתק ושונה מהקו שבלייד-ראנר קיבע בתחום.
היה מרגש. תודה.
שלום לכולם. תודה על התגובות. תודה לכל מי שבא. גם אני נתקעתי בפקק ההוא באילון (תאונת דרכים), וסליחה על האיחור. וגם סליחה על שהפעם לא יכולתי להישאר לפטפוט אחרי ההקרנה. מקווה שהעוגיות היו טעימות. תודה לכל מי שהביא כיבוד. בחודש הבא אצא מהבית רבע שעה מוקדם יותר. הסרט בחודש הבא – "קונטקט" של רוברט זמקיס – מופתי בעיניי אפילו יותר, אז מאוד כדאי לשריין: 26.12 ב-14:00. ואני מקווה שבימי שעון הקיץ נשבץ את שני הסרטים האלה שוב לטובת שומרי השבת שהביעו בהם עניין.
נכון, ההשוואה שלי לכריסטיאן בייל לא נראית הוגנת, אבל רק הערתי על כמות האנושות של בייל מול אוסמונט. אני חשבתי שבייל יורק משפטים באביר האפל, ולא באמת משחק, ואוסמונט דווקא היה יותר אנושי ממנו. לא אמרתי, לדוגמא, שהוא היה יותר חמוד מבייל, אמרתי יותר אנושי. אני, אגב, חשבתי שהוא היה מקסים ומתוק בסרט. עניין של דעה.
איני נוג להגיב בדרך כלל, אבל בתור חובב ספילברג, הייתי רוצה לומר לך תודה רבה על הניתוח המעולה הזה.
שנים נאלצתי להגן בגופי על יצירת המופת הזו, וכעת, כאני יודע שיש מישהו נוסף בעולם שמעריך את הסרט הנפלא הזה כמוני, אני יכול לישון בשקט…
ניתוח מופלא, ויופי של יוזמה.
אני דווקא שמעתי איפשהו שרעיון אי המצמוץ היה דווקא של היילי ג'ואל אוסמנט, שספילברג התלהב ממנו מאוד וניסה שכל שחקני הרובוטים יעשו אותו דבר אבל אף אחד מהם לא עמד כראוי במשימה.
מה שם המבקר? על-מנת להרחיב את האופק התרבותי בב"ש אנחנו פותחים ליין "סרטים במדבר" בו אנו מעוניינים להראות סרטים שלא יגיעו לסלוננו סתם כך ו/ או סרטים ששווה לדון ביחודייות שלהם.. הרעיון הוא להראות סרט שבסופו יתנהל דיון / הרצאה בנושא.. זו מצווה אדירה לבוא אלינו לב"ש ולהרחיב את אופקינו הקולנועיים / טלוויזיונים, מה שבמרכז הרבה יותר קל להשיג.. תודה למתעניינים ולמבקר במיוחד!
AI יצירה מרגשת מאין כמוהה. אני רק מתחיל להבין בזמן האחרון, שלמרות שסרטיו של ספילברג הם לא הסגנון שלי, יש משהו בו שמסוגל ללחוץ על כפתור הדמעות באופן מאסיבי וקשה.
התרגשתי מאוד