08 פברואר 2014 | 23:42 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“השורד האחרון״, ביקורת

״השורד האחרון״. הכומתות הירוקות

״השורד האחרון״. הכומתות הירוקות

לפעמים ביקורת קולנוע היא לא עסק אינטלקטואלי בכלל. ״השורד האחרון״ היה אחד ממקבץ של סקרינרים שקיבלתי לפני כמה שבועות מחברי אקדמיה לצפייה בסרטים המתחרים על הפרסים כמעט חודשיים לפני הגעתם ארצה. ״השורד האחרון״ היה האחרון מביניהם, מבחינת העניין שלי בו. אבל גם תורו הגיע, לבסוף. הכנסתי לדי.וי.די, מוכן לטעום רבע שעה ולעבור הלאה. השעה היתה מאוחרת, כבר חשבתי ללכת לישון, ואז התחיל הסרט. כמעט שעתיים אחר כך, כשאני חסר נשימה ומיוזע ועם פעימות לב מואצות, הוא הגיע לסיומו. המוח שלי התרעם נגד הסרט, אבל הגוף הריע לו. זו היתה חוויה אדרנלינית משובחת. עכשיו צריך לנסות לקבץ את זה ל-500 מילה שכלתניות יותר.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 5.2.2014

סצינת הפתיחה של ״השורד האחרון״, כמו גם שם הסרט, מסגירים את סוף הסיפור: 20 חיילים אמריקאים נהרגו, אחד ניצל, חזר הביתה, כתב על זה ספר ועכשיו יש מזה סרט. באמריקה, יש בשביל מה לחיות: למכור את הזכויות על חייך להוליווד. ֿ

זה קרה בקיץ 2005: יחידת עילית של השייטת (Navy SEALS) המוצבת באפגניסטן מקבלת משימה לאתר ולחסל ארכי-טרוריסט המסתתר בכפר נידח בהרים. ארבעה לוחמים יוצאים למשימת סיור מקדימה, לזהות את המטרה לפני הגעת כוח הלחימה המלא. הם מתחפרים בהר ממול הכפר ואז מגלים שהנ״צ שניתן להם מספק נקודת תצפית חלקית. הכפר מוסתר. טעות ראשונה. הם מדלגים הצידה לאיזור אחר, ומוצאים מקום טוב יותר לתצפית. הבעיה: בנקודה הזאת אין קליטה למכשירי הרדיו שלהם, והם לא יכולים לעדכן במפקדה על מיקומם החדש. טעות שניה. ואז, עם עלות השחר, קבוצת רועים שיוצאת עם העדר, נתקלת בהם במקרה. המפקד בדילמה: לחסל את הרועים, ביניהם ילד, כדי להציל את המשימה? או לשחרר את הרועים ולהתחפף משם, ובעצם לבטל את המשימה כי הם נחשפו. המפקד, שמבין שלרצוח שלושה רועים זה לא לעניין, וגם יסבך אותו בצרות, בוחר באופציה ב׳. ותוך דקות הרועים מזעיקים את חבריהם וארבעת החיילים מכותרים בעשרות חיילי טאליבן.

פיטר ברג, שכבר ביים סרט על עלילות צבא ארצות הברית במזרח התיכון עם ״הממלכה״, מביים ב״השורד האחרון״ את אחד מסרטי המלחמה הכי פטריוטיים שנעשו באמריקה מאז, אולי, ״הכומתות הירוקות״ של ג׳ון וויין. סרט שעוסק אך ורק בהירואיזם, ללא שום רגע של הטלת ספק. יש כאן הצדעה אמיתית לאנשים שנמצאים בחזית. והאמת, למרות שאני עסוק לאורך הסרט בתהייה למה הם היו צריכים להיות שם מלכתחילה, ברג מצליח לשכנע בכך שחיילי הקומנדו של חיל הים האמריקאי הם-הם גיבורי העל האמיתיים בעולם – הם גם אנשים שממש קשה להרוג. יורים בהם, משגרים עליהם טילי כתף, זורקים עליהם רימונים, הם קופצים מהר (פעמיים!), מידרדרים מצוקים, נופלים, נחבטים, נחתכים, נקרעים, והם ממשיכים לרוץ ולירות (וזאת בשעה שכל חייל טאליבן נופל מיריה אחת בודדת).

אבל אולי לא צריך להתייחס ל״השורד האחרון״ מנקודת מבט אידיאולוגית – גם כי ניתן לקרוא את הסרט מנקודת מבט ביקורתית, הפוכה, על אחת המשימות הכי פאשליונריות ולא-הירואיות שהיו לצבא ארצות הברית, ולא משנה כמה טובים ומיומנים היו החיילים שיצאו לבצע אותה. ואולי כל זה שם על הסרט הרהורים שאין לו את הכתפיים לסחוב בכלל. ואולי זה מיותר כי, האמת, זה חתיכת סרט סוחף. בחצי השעה הראשונה אנחנו מתוודעים לאחווה בין החיילים, אנשים שיהיו מוכנים למות זה למען זה, ובחצי שעה האחרונה מתחיל סיפור אחר, אבל ביניהם יש שעה פשוט מעולה של אקשן. זו שעה של קרב יריות היסטרי ואינטנסיבי למדי שדי הושיב אותי על קצה הכסא, במין מחווה לקולנוע-של-פעם. ברג, שיש לו נפילות (״באטלשיפ״) אבל גם הברקות (״הנקוק״), אולי רצה להגיד משהו אוהד על אמריקה ועל הצבא ועל האנשים המצוינים במדים, אבל האמת היא שבשעה הזאת הוא פשוט יצר את אחד מסרטי האקשן הכי משובחים של העונה.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה