בנובמבר 2003 הלכתי לראיין את דוד פרלוב לרגל תערוכת צילומים שלו שנפתחה. שנים שתכננתי לקיים עם פרלוב ראיון מקיף ותמיד המניעות עצרו אותי. כקולנוען וכמורה, חשתי שפרלוב הוא מבכירי האמנים החיים בישראל ומשהו בנוכחותו גרם לי שיתוק. לכן תכננתי שלפני שאראיין אותו סוף סוף אעשה עבודת הכנה מקיפה ורצינית. ואז, כפי שקורה בחיים, הגיעה ההצעה בבוקר להיפגש איתו באותו ערב, כי למחרת הוא טס לברזיל. וכך, אחרי שנים של תכנונים ורצונות וצפייה וקריאה, הגעתי אליו בחיפזון, בלתי מוכן כלל לשיחה אינטליגנטית. אני הייתי מאוד לא מרוכז, וכך גם הוא. השיחה יצאה מעט סהרורית, לא ממוקדת. לא ממש ידעתי מה לעשות איתה. חשבתי שאחכה חודש, עד שובו מברזיל, ואשב איתו פעם נוספת, הפעם מוכן קצת יותר. ואז, שוב החיים הגיעו ועירבבו לי את התוכניות. חודש אחרי פגישתנו פרלוב נפטר, והשיחה הלא ממוקדת שלנו הפכה לפעם האחרונה בה התראיין לעיתונות (ארבע שנים לפני כן, בועז כהן קיים איתו ראיון הרבה יותר קוהרנטי משלי). המפגש ההוא הפך לכתבה ב"העיר", שבסופו של דבר הכילה כמה רגעים של חסד.
בשבת ימלאו חמש שנים למותו של פרלוב. הערב ב-20:30 אציג את סרטו "הגלולה" בסינמטק הרצליה.

דוד פרלוב, הראיון האחרון. התקיים ב-10 בנובמבר, 2003. פורסם ב"העיר", 18 בדצמבר 2003.

כבר שש שנים שאני מתכנן לראיין את דוד פרלוב. שש שנים שהייתי פוגש אותו, באופן רנדומלי בסביבות הלונדון מיניסטור, תמיד עצרנו לפטפוט, לרוב מילים יומיומיות – משפחה, בריאות, לפעמים אקטואליה – שהיו גורמות לי לבעוט בעצמי אחרי שהיינו נפרדים. הייתי גוער בעצמי: "אחד מגדולי האמנים החיים בארץ, אחד הקולנוענים שהכי השפיעו עליך, אחד משלושת המורים שהכי גירו את מחשבתך, עוצר לשוחח איתך בתור בסופר-פארם והדבר הכי מוצלח שמצאת לספר לו זה שלילדה בוקעות השיניים?". הוא פילוסוף, הוא משורר – הוא לא רופא שיניים. הייתי עוצר שניה בצד ודופק את הראש בקיר. אבל מדי פעם, כשהייתי אוזר אומץ, הייתי מציע לו שמתישהו נשב לדבר, שיחה ארוכה. לראיון לעיתון, אולי. סרט תיעודי אפילו. היה לי חלום לעשות סרט תיעודי "פרלובי" על פרלוב, פורטרט ביוגרפי שישרטט לא רק את סיפור חייו – בעיקר את הפרקים מחייו שמעולם לא הכניס ל"יומן", יצירת התיעוד העצמי המונומנטלית שלו – אלא גם את השפעותיו הסגנוניות. הוא תמיד הגיב בנימוס רב, אבל הדיבורים נותרו בדיוק כאלה: רק דיבורים. לא מעט, אני מניח, בגללי: נניח כרגע בצד את היומרה המגלומנית של הסרט עליו חלמתי, אבל גם עניין הראיון לעיתון – לכאורה מדיום בו הפרקטיקה אמורה להיות נוחה יותר עבורי – הטיל עלי שיתוק. לא רק כי באמת ובתמים הערצתי את רוב סרטיו של פרלוב, לא רק כי לנצח נחקקה בינינו מערכת יחסים, גם אם רנדומלית, של מורה ותלמיד, אלא בעיקר כי הראיונות שהעניק פרלוב היו לא פחות מונומטליים מהסרטים שיצר. 70 העמודים שהקדיש לו משה נתן ב"קשת" בסוף שנות השישים. 40 העמודים של אורי ואירמה קליין. האם הוא אמר כבר הכל? האם נשאל הכל? האם אפשר להתחרות בכלל באשדי המילים שכבר נשפכו על פרלוב, ובוזבזו לרוב על קהל קוראים וצופים אדיש, שמעולם לא ממש טרח להתוודע אליו?
ביום שני, ה~10 בנובמבר, יומיים אחרי שנפתחה במוזיאון תל חי תערוכת צילומי סטילס שלו, נפגשנו סוף סוף לראשונה לראיון. זו גם היתה הפעם הראשונה בה נכנסתי לדירה שלו, שהפכה לא פחות מדמות משנה בששת פרקי "יומן" ושלושת פרקי ההמשך של "יומן מעודכן". "זה מדהים", אמרתי לו כשנכנסתי בעודי מחפש את הזוויות הדינמיות אותן הנציח במסרטתו, "כי למרות שזו הפעם הראשונה שלי כאן, אני בוודאי אהיה מסוגל למצוא את דרכי בה, רק על סמך הצפייה בסרטים". אחרי סיור קצר בדירה, התיישבנו בחדר העבודה הקטן והצפוף, בו היה פרלוב בעיצומה של אריזה. למחרת הוא טס לברזיל, ארץ הולדתו, בה ערכו מחווה לסרטיו.
בשבת, ה-13 בדצמבר, נפטר דוד פרלוב. הוא היה בן 73. אין לי שום יכולת להספיד אותו. כאדם, לא ממש הכרתי אותו, מלבד אותן שיחות מקריות ברחוב, בהן הופתעתי לגלות אדם עם אובססיה מקסימה וכמעט ילדותית לגאדג'טים ומוצרי אלקטרוניקה. כמורה וכבמאי, ההיכרות שלי איתו בוודאי אינה שונה מההיכרות של מאות, אולי אלפי, התלמידים האחרים שלימד בשלושים השנים האחרונות. כמותם גם אני פגשתי איש בעל אישיות כמעט קוטבית: מצד אחד איזו חמימות אבהית – דימוי שקולו העמוק והמלטף עם המבטא הפורטוגזי המתגלגל בוודאי עזר להעצים – שיותר משגילה אכפתיות לתלמידיו, היה מסוקרן מהם, לעיתים כמין אנתרופולוג; מצד שני, אדם שלעיתים חשף צדדים נוקשים וחמורים יותר, לפעמים אף קצר רוח. סרטיו לעיתים נשאו אופי דומה: אנושיים, מלאי חמלה, מתפקעים מאנושיות, מסוקרנים לחלוטין מהיצורים האלה הקרויים "בני אדם", אך בה בעת מרוחקים ואנליטיים.
והנה, אני שוב חוזר על עצמי. אחרי שכתבתי בעבר על "יומן", על "יומן מעודכן" ולפני שלושה שבועות על קטלוג צילומי הסטילס שלו, אחרי שהזכרתי אותו בסוף השבוע שעבר כמי שהשפיע על רפי בוקאי, קולנוען נוסף הלך לעולמו בשבוע שעבר, התכוונתי לכתוב עליו השבוע פעם נוספת – לקראת שידור סרטו האחרון, "תצלומי", בערוץ 8 (שבת, 21:00). בעוד זמן קצר, הוא סיפר לי בפגישתנו, עתיד "יומן" לצאת סוף סוף בדי.וי.די. ובכלל, נוצרה תחושה שהאיש שפתח את "יומן" במשפטי תסכול על ממסד קולנועי שלא מזמין ממנו סרטים, לא יכול להפסיק ליצור – בכל מדיום אפשרי. אך פרלוב, שמצב בריאותו הרעוע הפך אותו כבר שנים לקשיש מכפי גילו הביולוגי, נכנע לבסוף. הוא מת בשבת בבוקר, אחרי שאושפז כמה ימים לפני כן בבית החולים איכילוב. למרות שבפגישתנו הוא נראה עייף, חלש וגרום יותר מאי פעם, למרות שמצאתי אותו לרגעים מבולבל ושכחן, סרבתי להאמין שאני חוזה למעשה בפייד אאוט שלו. המוות לא אוזכר כלל בשיחתנו. אפילו להפך: אם עלתה איזושהי נימה מהראיון הזה היא של אופטימיות רבה, של רצון עז להמשיך ליצור בקצב, בנחישות, ולא להיכנע לחולשות הגוף.
למחרת הראיון התקשר אלי אחד האנשים שהיו מקורבים באחרונה לפרלוב. הוא רצה את הקלטת. הוא אוסף כל מה שקשור לפרלוב. הוא סיפר לי שלדעתו לפרלוב לא נותר עוד זמן רב לחיות. התייחסתי לגזר הדין הזה בביטול. "אני שומע את המשפט הזה כבר עשר שנים", עניתי. ואכן, עוד כשהייתי סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כשהיה נעדר רבות מהשיעורים, ליחששו עמיתיו המורים במסדרונות שהפעם זו מחלה קשה, ומי יודע אם ייצא ממנה. אחת לכמה זמן הוא היה מתאשפז עם איזה משהו שגרם למוקיריו המודאגים ללחוש בצער שזהו, יש סיכוי שהפעם הוא לא ייצא מזה. כשנפגשנו ב~97', ערב נסיעתו לברזיל לצילומי "יומן מעודכן", הוא אף שיתף אותי בחששותיו מהנסיעה. בכל פעם שהוא נוסע לברזיל קורה לו משהו בריאותי חמור. כל נסיעה, הוא אמר אז, מקרבת אותו אל סופו. ובאותה נסיעה אכן אושפז עם איזו דלקת חמורה והצילומים נדחו. והנה, למחרת הראיון הוא היה אמור לנסוע לברזיל. האם החששות ההן, מלפני שש שנים, עוד שם? הוא התייחס אליהן הפעם בביטול. "אתה יודע", הוא ענה, "אלה דברים שמופיעים אצל בני אדם שנוסעים. נסיעה זה דבר חמור בפני עצמו". מאז הנסיעה הטראומטית ההיא מ-97' חזר פרלוב כבר כמה פעמים לארץ הולדתו, בין השאר הוזמן להעביר קורס על קולנוע ישראלי באוניברסיטת סאו פאולו. גם בארץ הוא עוד המשיך ללמד באוניברסיטה, למרות שבאופן רשמי יצא לגמלאות. "ביקשו שאני אמשיך. כנראה אני מלמד בהתנדבות. אני אוהב את המגע עם הצעירים". ואכן, חלקים נכבדים מסרטיו "יומן", "יומן מעודכן" ו"תצלומי", מוקדשים להתבוננותו המשתאה בתלמידיו.
אתה אופטימי לגבי הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי?
"אני חושב שהכל הולך לכיוון טוב יותר – בגלל הריבוי, הכמות וההתחדשות הביולוגית".
אתה ממשיך להתעדכן בסרטים החדשים?
"עד כמה שאפשר. בסאו פאולו הצגתי סרטים ישראליים, אף אחד מהם לא שלי. היה את 'שורו', היה את 'לורה אדלר'. פשוט הסברתי מהו הדבר הזה שנקרא 'קולנוע ישראלי'".
אתה ממשיך ללכת לקולנוע, לחפש דברי חדשים?
"לא. עכשיו, גם בגלל הזמן והווידיאו, אני בעיקר אוהב לראות את הסרטים שהיו חשובים לי, גם מבחינה קולנועית וגם בהוויית החיים".
אתה חוזר וצופה בהם?
"כן. כן. למשל, 'גרמניה שנת אפס' של רוסליני. 'אקאטונה'. כל יצירת פאזוליני. קובריק. 'נס במילנו', המעין-נאיביות הזאת של דה סיקה וזאבאטיני. בזמנו היו הענקים: ויסקונטי, פליני וכו'. 'האורז המר', אני לא זוכר מי עשה. יוצא מן הכלל. איזו סנסואליות, איזו ארוטיות. מדי פעם איזה צ'פלין, ברור".

שתי הערות לפני שנמשיך: אם אתם מכירים את סרטיו של פרלוב, נסו לדמיין אותו מדבר את ציטוטיו בקולו, בהטעמה האיטית והמודגשת של כל הברה. הערה שניה: אולי זה הגיל, ואולי כי ככה עובד מוחו של משורר, פרלוב זיפזפ במהירות רבה מנושא לנושא. האסוציאציות לעתים נפלאות, לעיתים תמוהות. כך, למשל, עבר בבת אחת מרוסליני ופאזוליני, אל ערוץ הילדים: "אני אוהב לראות את ערוץ הילדים בטלוויזיה, ואני לא רואה טלוויזיה", הוא אמר כהמשך ישיר למשפט על צ'פלין. "הנכדות רואות. אני עובר ומסתכל, ואני חש את החומר הגנטי של הדור. זה משהו. והם צוחקים כבר קצת אחרת ממה שאני צחקתי וממה שאתה צחקת. בלי לדבר על ילדות מוגנת או לא מוגנת. אלה ילדים של ילדות מוגנת. זה לא הדברים הקשים שאנחנו שומעים עליהם".
ומכאן, עבר – בטבעיות – לעסוק במדיניות הכלכלית של הממשלה."יש לנו היום משטר ששכח שהיהדות כולה – היהדות והישראליות – תמיד היתה מושתתת על לא להפקיר עניים, לא להפקיר! מזה יצא קרל מרקס, מזה יצא תהלים. שחס וחלילה לא יגידו עלי 'מה הוא קומוניסט?'. אני לא קומוניסט ולא שום דבר. אבל הדבר הזה, לתקן כלכלה על הגב של זקנים ועניים, זה מחליא. מחליא. בלי נאציונליזם. בכל זאת בעולם המערבי אנחנו הבאנו את המדד של הצדק: הצדק האנושי, הצדק הסוציאלי. לא רק אנחנו. אתה יכול להבין ששר האוצר של היום הוא לא בדיוק כוס התה שלי".
גם שרון, מן הסתם, לא היה כוס התה של פרלוב. יצחק רבין כן: "שרון הוא חיה פוליטית, הוא מין נמר כזה.יש לו את התנועות שלו. הוא לא יצחק רבין, אבל הוא מתמרן את כל העניין. הוא מתמרן עם בוש, עם כל מה שרק אפשר, עם פוטין. הוא פרגמטיסט, בסופו של דבר. עדיין לא יצחק רבין. רבין הוא אחת הדמויות – ולא בגלל הסוף הטרגי – אחת הדמויות הגדולות בשורה של האנשים הגדולים הישראליים. זה איש שכנראה לא הוציא שקר אחד מפיו. השלמות שלו היא מופת. השלמות, האתוס, הביישנות. שמעתי אינטרוויו ברדיו עם איתן הבר. הוא אמר שרבין היה שש, מת, לדבר עם האנשים. אבל העוצמה שלו היתה כל כך חזקה, שאנשים פחדו להתקרב אליו".

בחזרה לקולנוע. בתערוכה במוזיאון תל חי מוצג סרט קצר, 17 דקות, שביים פרלוב לפני שלוש שנים: "כלניות". פרויקט עלילתי יוצא דופן ליוצר המוכר כדוקומנטריסט (באמתחתו סרט עלילתי אחד נוסף בלבד, "הגלולה" מ~1972). יוצא דופן גם כי הוא כמעט ולא הוקרן עד כה. אני, באותה פגישה, שמעתי עליו לראשונה. "זה סיפור ארוך", הזהיר פרלוב לפני שהתחיל לספר על הסרט. "כשהגעתי ארצה (1958) הייתי בקיבוץ ברור חיל. עברנו לתל אביב, לרחוב בלוך, אחר כך לרחוב מאנה. ושם ציירתי, עבדתי במין ירחון של הסוכנות היהודית, מה שהיה אז. והתיידדתי עם עמוס קינן, שגר בקרבת מקום. הוא גם השתתף בעיתון קטן, 'ציפור הנפש'. ציירתי מחברת אחרי ששמעתי את שושנה דמארי (שרה 'כלניות'), והכרתי את שייקה אופיר. הוא היה משהו מדהים, האיש הזה. אז ציירתי מחברונת, עם ציור וכתוביות, תסריט לחברה להגנת הטבע. הייתי עוד עולה חדש אז כתבתי 'קלניות' עם ק'. עמוס קינן הכיר כנראה את מי שעמד בראש החברה, אז נתתי לו את המחברת".
אך בחברה להגנת הטבע לא היו מעוניינים ב"אגדונת" של פרלוב. "אנחנו לא ילדים", הם ענו, והחזירו לו את המחברת. ארבעים שנה חלפו: "יום אחד באוניברסיטה, ג'אד נאמן אמר לי תראה, החוג לקולנוע מאוד השתפר, המזיקים כבר יצאו החוצה, התעייפו. מעריכים את הקולנוע. זה כבר לא דבר בזוי, לא 'לא אמנות'. אז ג'אד אמר לי – הייתי חוזר טרמפ איתו מהאוניברסיטה – 'למה שלא תעשה סדנת אמן?'. 'יופי, מה לעשות?'. הוא אמר: 'מה שאתה רוצה'. נזכרתי במחברת ואמרתי: 'אני אעשה את זה, עם סטודנטים', ועשיתי את זה. זה מין אגדת 'אלף לילה ולילה'.
"בסט של הצילומים, עם הסטודנטים, שמעתי כל הזמן את המילה 'סבבה'. 'סבבה, סבבה'. הם קצת שעממו אותי. אבל היו ביניהם טובים, והיו פחות טובים. וכל הזמן: 'סבבה, סבבה, סבבה'. אז חשבתי על בראבא. שלמה בראבא. יש בו איזה טירוף נהדר. הוא התנדב לתפקיד. במקום שייקה אופיר. והוא בא. הוא הגיע באיחור של שעה וחצי, הכל לא דפק, השמש כבר ירדה… אבל הוא עשה פרפורמנס, תענוג. ערכתי את זה ויצא יפה. אז שלמה בראבא, פלוס 'סבבה' פלוס 'עלי באבא' עשו לי את האגדה".

העובדה שבתקופה האחרונה התמקד פרלוב בעבודות הסטילס שלו – הוא קיים באחרונה שלוש תערוכות, וערך ממכלול התמונות שצילם בחמישים השנה האחרונות את הסרט הכמעט רולנד בארתי, "תצלומי" – גרמה לי לחשוב שמא הרים המאסטרו ידיים מקולנוע. "בשום פנים ואופן לא", הוא אומר בתקיפות. למעשה, הוא היה בתקופת פריחה מופלאה. בזכות העובדה שהיה פרופסור מן המניין ובעל ותק באוניברסיטת תל אביב הוא זכה במענק מטעם הקרן לקשרי מדע, שאיפשרה לו להקים באחרונה סטודיו משלו ברח' פרופסור שור. שם צילם את רוב "תצלומי". הוא גם התחיל לעבוד על סרט תיעודי חדש. "כשהיה הפיגוע במגדלי התאומים, אני הייתי בפריז, ואת הסי.אן.אן השארתי פתוח בשביל לדעת מה קורה בארץ, עם מצלמונת (מכוונת אליה). פתאום משהו נראה לי לא כל כך לפי המילון שאני מכיר. לך תדע, אולי זה האם.טי.ויאדות וכו'. תוך שעה-שעה וחצי היה לי ברור. אני פחדתי שזו מלחמה בין רוסיה לארצות הברית או משהו גבוה. והדברים התגלגלו: אפגניסטן, והטרור, והאינתיפאדה. ואני שמעתי תוכנית ברדיו של כרמלה מנשה. היה גיוס אחרי הפיגוע בנתניה, 'חומת מגן', והיו שם תקלות, היה בלגן. והיא כתבת מאוד מאוד ישרה ואמרה: 'הסיטואציה היתה מעכשיו לעכשיו'. שאלתי אנשים אם זה מונח צבאי, 'מעכשיו לעכשיו'. אמרו לי שלא. לא משנה, אמרתי. זה הסרט שאני אעשה: 'מעכשיו לעכשיו'. אבל זה כמובן לא יהיה רק על זה. ההצעה מונחת בקרן רבינוביץ' כבר שנה. לא שלחתי הצעה כתובה; שלחתי הצעה בצורת סרט. אישרו אותה, אבל הכסף לא יוצא. לא יוצא, לא יוצא, לא יוצא. זה נסחב ונסחב" (כמה ימים לפני שנפטר פרלוב אישרה הנהלת קרן רבינוביץ' את שיחרור הכסף להפקת הסרט, י.ר).
מה יהיה בסרט? חומרים שכבר קיימים וצריך לערוך או שאתה מתכוון לצאת לצלם?
"חומרים שקיימים ואני גם רוצה לצלם. ירדתי למטה, לצוותא. דורון סלומון, בעלה של ניצה שאול, הם גרים פה בבניין הזה. ירדתי, הייתי חולה עוד, והוא ניגן עם תזמורת אשדוד מה שהוא קרא לו 'הרקוויאם החילוני', היצירה האחרונה של ריכרד שטראוס, שידוע שהיה לו מעין הסכם עם השלטון הגרמני, אבל בו זמנית הבריח יהודים. והאופרה במינכן הופצצה, דרזדן נפלה, כל זה, והוא כתב יצירה שכולה מושתתת על מארש האבל ב'ארואיקה' של בטהובן. זה מ-צ-מרר. כשהיהודים האלה ניגנו פה עם תזמורת, זה עוד יותר מצמרר. אין לזה שם. זה לא נגמר. זה כמו 'גרמניה שנת אפס' במוזיקה. וזה לא יאמן. הרקוויאם הזה, למשל, קיים ב'מעכשיו לעכשיו'. גם ה'קדיש' של ראוול נמצא ב'מעכשיו לעכשיו'. כי הגיע הזמן לא לפחד מתרבות גבוהה בקרנות האלה. לא לפחד. יש פה משטר שרצה לסגור את קול המוזיקה. זה כאילו סוף היהודים. הרי אחת ה'מתנות' שהיטלר נתן לנו, זה את המוזיקה בארץ הזאת. עדן פרטוש וכל המוזיקאים שיצאו מהסכנה של הנאצים".
מה היה אורך הסרט שהגשת להם?
"שעה וארבעים, אני רוצה שבסוף זה יהיה שני חלקים של שעה כל אחד, זה מה שאני מבקש".
שעה וארבעים נשמע די קרוב לגמור. זה היה רק חומר גלם?
"זה מה שהיה לי. רק שבמקום לכתוב את זה בכתב, ערכתי את זה על הסטינבק (עוצר ומתקן את עצמו)… על ה-Avid".
אתה הולך לסטודיו כל יום?
"כל כמה ימים או בתקופה אחת אינטנסיבית של צילומים. אבל שם אני מתבודד, אני יכול לחשוב. אצלנו (בבית), מכוח הדברים, זו תחנת רכבת. זה יעל, וזה נעמי. וזה תולי. והנכדות. לפעמים הן ישנות פה, ואז מאוד קשה להתרכז".
ואכן, בשעה שאחת הנכדות מגיעה לשיעור אנגלית אצל סבתה, מירה, והסירנות הבלתי פוסקות של האמבולנסים בדרך לאיכילוב מייללות מתחת לחלונו, יושב פרלוב בחדרו ועובד כשאטמים באוזניו.

אני מקשיב לפרלוב, עם סרט חדש שמוקרן השבוע בבכורה טלוויזיונית (אחרי שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים), עם סרט נוסף כמעט לקראת סיום, עם הסטודיו שלו, ואני מקבל את הרושם שבגיל 73 הוא הגיע למצב אליו שאף מלכתחילה, שכעת קל לו יותר לעשות את הסרטים שהוא רוצה לעשות. פרלוב מסכים ("ריבוי הקרנות הביא רק לטוב, רק לטוב", הוא אומר), אני שואל אם מגירת הרעיונות שלו סוף סוף מתחילה להצטמצם, האם הוא הולך ומגשים את תוכניותיו שהעלו אבק עד עכשיו והוא מודה, בשקט, שכן, אך מזכיר שהוא נלחם קשות, 40 שנה, כדי להגיע לזה. "פעם הייתי צריך לאיים. את הסרט 'בירושלים' מ~1963 הרי עמדו לגנוז, אבל אני אגוז קצת קשה. ומי רצה לגנוז? הסוכנות היהודית, שירות הסרטים של אז". שנים הוא נלחם בממסד קולנועי וטלוויזיוני הקשור בתקציבים ובאידאולוגיות למדינה, ושנים היקשו עליו, מנעו ממנו עבודה, ולעיתים צינזרו או ניסו לגנוז את מה שכבר עשה. "זה היה השלטון, וזה כאב. והרבה (קולנוענים) עזבו את הארץ בגלל זה. אני לא עליתי לישראל כדי לעזוב אותה, אבל אני מבין אחרים שכן. אדם גרינברג, למשל". גרינברג צילם לפרלוב בין השאר את "בירושלים" ואת "הגלולה", לפני שהפך בהוליווד לצלם המועדף על ארנולד שוורצנגר.
אם בעבר התמודד פרלוב עם ממסד שלא העריך את הקולנוע האנושי, הפיוטי ובמידה מסוימת אף החתרני שלו, ועם עמיתים בלתי מפרגנים שעיניהם היו צרות בשבחים שסרטיו (האיזוטרים, לדעתם) קיבלו מהביקורת, הרי שבאחרונה קצר המורה האהוב את פירות שנות עמלו. בשלושים שנות לימוד טיפח פרלוב לא מעט מעריצים שהתברגו אחר כך בעולם הקולנוע בארץ והפכו את חייו של הקולנוען הוותיק למעט קלים יותר, כולל הענקת פרס ישראל הראשון לקולנוע ב~1999. פרלוב, תמיד מודע לעצמו ולמעמדו, מבחין בהשפעתו על הדורות הצעירים שצמחו כאן. כולם, הוא אומר, התחילו לעשות עכשיו יומנים. "הטעות היא שהם לא מבינים לפעמים, מי שלא מבין, שאתה עושה את זה מתוך הכרח, ולא כי אתה יוצר ז'אנר. הייתי בבית הספר בירושלים, והם שואלים את עצמם 'איך פרלוב היה עושה את זה?', ומה שפרלוב עשה בעשר שנים, הם עושים בחודשיים. אבל זה נאיבי, זה נאיבי לגמרי".
ההכרח הזה שהוא מדבר עליו מרתק אותי. הרי הוא, כך הוא מספר בפתיחת "יומן", התחיל לצלם סרט לעצמו מתוך אותו הכרח אחרי שהפסיקו להזמין ממנו סרטים לטלוויזיה. אבל מאיפה היתה לו האנרגיה ליצור סרטים שהוא לא ידע אם אי פעם יושלמו, אם אי פעם מישהו יצפה בהם? מאיפה הכוח לקום בבוקר, להמשיך ליצור? "אבל החיים זה לא רק קולנוע", הוא עונה, ספק מטיף . "זה לא רק קולנוע. יש אור, יש בני אדם, יש כל מיני דברים. מה עם הוקרה מאוחרת? האמנות מלאה בזה".
זו מעניין, כי אני לקחתי מ"יומן" את התובנה שהחיים הם כן קולנוע.
"אבל זו התפלספות. זה כן קולנוע, וזה לא רק קולנוע. זה בו זמנית. אני מצלם אנשים".
ומה עם ההוקרה המאוחרת הזאת, אתה מרגיש אותה כעת?
"אני חושב שהיתה לי הוקרה מלכתחילה. מצומצמת, כי התקופה היתה מצומצמת, אבל מיד זה בא. אני זוכר כשהוצג הסרט 'בירושלים', קיבלתי תגובות מעמוס עוז, מא.ב יהושע, מאהרן אמיר, היתה החוברת שהוקדשה לקולנוע שזכיתי בה לראיון של 70 דפים. הרבה התלוננו: 'איך מי שלא הוציא לשוק אפילו סרט אחד זוכה לכבוד כזה' (צוחק). היו שם ביטויים מצחיקים: 'מי שלא הוציא לשוק אפילו סרט אחד'. אבל זה נאיבי הכל".
זו הפעם השנייה שהוא משתמש במילה "נאיבי" בדקות האחרונות. מעניין אם הוא מתכוון אלי.
השעה כבר היתה לקראת חצות והפסקנו כאן את שיחתנו. היתה לו טיסה לברזיל למחרת. על המיטה הקטנה בחדר העבודה עמדו סרטיו בעותקים חדשים בווידיאו ודי.וי.די. הסתקרנתי במיוחד מ"דודה צ'יינה הזקנה", סרטו הראשון, שהופק בצרפת, אותו ראיתי רק פעם אחת במהלך לימודי. פרלוב נתן לי קלטת שאוכל לצפות בסרט שוב. קבענו שנדבר כשישוב, ושיימצא עבורי את הקלטות של "כלניות" ואת ההצעה שהגיש ל"מעכשיו לעכשיו". כשיצאתי לרחוב גיליתי ששכחתי לבסוף את הקלטת על השולחן. רשמתי ביומן להתקשר אליו כעבור ארבעה שבועות, לבקש את "דודה צ'יינה הזקנה" ולראות אם השיג את סרטיו האחרים שהבטיח. ביום בו בישר לי יומני שעלי להתקשר אליו הוא הובא למנוחות.

ציוץ