״רובוקופ״, ביקורת
"רובוקופ״ (2014). I am the לא
בסופו של דבר, מה שקרה ל״רובוקופ״ המחודש הוא סימפטומטי ללא מעט פרויקטים כאלה שמגיעים מהדרגים הנמוכים של הוליווד: כל אחד בצוות דמיין סרט אחר. המפיקים חלמו על תחליף באטמן (ונראה שעיצוב החליפה והאופנוע נעשה עוד לפני כניסת הבמאי לתמונה), ואילו הבמאי והתסריטאים דמיינו סאטירה חברתית. המיש-מש הזה לא עבד על הקהל. הסרט הופץ בעולם בשבוע שעבר, בתקווה שהוא יהפוך ללהיט בינלאומי לפני שהוא מגיע לארצות הברית, אבל המזימה לא עבדה. בישראל, למשל, נמכרו 15,000 כרטיסים לסרט בסוף השבוע הראשון שלו, ובארצות הברית, שם הוא יצא אתמול, הוא כבר הוכרז ככישלון מסחרי.
פורסם ב״פנאי פלוס״, 12.2.2014
אי אפשר להגיד על הוליווד שהיא לא מעודכנת במה שקורה בעולם. ז׳וזה פדיליה הוא במאי ברזילאי שזכה בפסטיבל ברלין לפני שש שנים עם ״יחידת עילית״, סרט שגם זכה לסרט המשך. ועכשיו, כמבחן קבלה להיכלי הקסם של הוליווד ולהוכיח את נאמנותו, הוא קיבל את הג׳וב לביים את ״רובוקופ״. ג׳ואל קינמן, שהתגלה בסדרת הלהיטים הדנים ״סנאבה קאש״ (או ״כסף קל״) ובסדרה ״The Killing״ קיבל את הג׳וב הנכבד לגלם את רובוקופ. אם עשיתם להיט בארצכם ששמעו עליו באמריקה, יש סיכוי שיציעו לכם לביים רימייק או סרט המשך. זה קצת כמו לתת לנהג חדש להיכנס לרכב עם מבוגר אחראי: אנחנו עדיין לא סומכים עליך עם סרט ממש חשוב או ממש יקר, בוא נתחיל עם רימייק ונראה איך נמשיך משם. אני לא אתפלא אם גם שמוליק מעוז (הבמאי של ״לבנון״) או ארי פולמן (הבמאי של ״ואלס עם בשיר״), שעשו את הסיבוב ההוליוודי שלהם בערך באותם שנים, קיבלו גם הם את ההצעה לביים את ״רובוקופ״ או סרט אחר כמותו. אחרי הכל, גם פול ורהובן, הבמאי של ״רובוקופ״ המקורי מ-1987, הגיע להוליווד אחרי שהתבלט כבמאי בהולנד.
והאמת, שלמשך כמה דקות רצופות נדמה ש״רובוקופ״ החדש הולך להיות הברקה. חשבתי כך, כי אני צריך להודות: אני מאלה שחשבו ש״רובוקופ״ המקורי הוא לא סרט כל כך טוב. אז אולי זה הישג ש״רובוקופ״ המחודש הוא לא כזה רע. אבל טוב הוא לא. הרגע הכי טוב בסרט הוא השניה הראשונה שלו: על הלוגו של אם.ג׳י.אם, זה עם האריה, הוסר פסקול השאגה המוכר ובמקומו רצף משונה של צלילים גרוניים שגורמים לאריה להישמע כמו מוקיון. אבל אלה דווקא הקולות שיוצאים מגרונו של סמיואל ל׳ ג׳קסון המגלם שדר חדשות ימני באמריקה העתידנית, מחמם את קולו לפני השידור. ובפתח תוכניתו: איך יתכן שחיילים-רובוטים מצילים כבר שנים את חיי חיילי צבא ארה״ב, ומגינים על אוכלוסיות העולם, אבל בארצות הברית השימוש ברובוטים כשוטרים הוצא מחוץ לחוק?
ואכן, חוק מטעם הקונגרס המונע מתעשיות הצבא להציב שוטרים מכאניים ברחובות אמריקה גורם לנשיא חברת הנשק (מייקל קיטון, כי הסרט הזה כולו פלאשבק לאייטיז) להגות רעיון: לקחת שוטר בשר ודם שנפצע במילוי תפקידו ולשלב אותו בתוך גוף רובוטי. היכולת הפיזית תהיה של רובוט, המצפון יהיה של אדם. וכך הם יעקפו את החוק. ולתמונה נכנס אלכס מרפי (קינמן), שמנסה לרדוף אחר סוחר נשק המשחד שוטרים, ופצצה הופכת אותו לנכה. אבל אל דאגה, רבותי, יש לנו את הטכנולוגיה לתקן אותו, ולעשות אותו טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר.
אם דקות הפתיחה של ״רובוקופ״ החדש רמזו שזו עומדת להיות סאטירה על תאוות הכוח של התאגידים באמריקה, כל תחושה של מקוריות או הברקה מתמסמסת מהר מאוד, כש״רובוקופ״ הופך לסרט אקשן סטנדרטי למדי, ולא מאוד מוצלח. ובעיקר, הוא הופך לפרויקט מעורפל ותמוה, שחציו משוחק כקומדיה וחציו משוחק ברצינות. ועד שהסרט מגיע לנקודת האמצע שלו אני מודה שכבר איבדתי את הכיוון. הסרט התחיל, בהפוך-על-הפוך, באזהרה מפני עתיד שבו רובוטים מחליפים את החיילים, והיחס לאוכלוסיות תחת כיבוש אמריקאי נהיה עוד יותר בלתי-אנושי, ואזהרה מפני עתיד שבו רובוטים יפטרלו ברחובות ארצות הברית ויהפכו את אמריקה למעין מדינת משטרה. אבל בהמשך אנחנו דווקא חווים אמפתיה כלפי הרובוקופ ואיש המדע שמנסה להציל את חייו (בגילומו של גרי אולדמן, שאיש כנראה לא סיפר לו שזו אמורה להיות קומדיה) ופתאום העוקץ הסאטירי ניטל מהסיפור, ובסופו כבר לא ברור מי נגד מי ומה אני אמור לרצות שיקרה בסרט. כל מה שרציתי זה אקשן משובח, ו״רובוקופ״ מספק מעט מדי מזה.
