"סינקדוכה, ניו יורק", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.12.2008
ראשית, קיטורים. ידעתי, פשוט ידעתי. כששמעתי שבעל זכויות ההפצה בארץ של "סינקדוכה, ניו יורק" היא חברת "פורום פילם", ידעתי שזה יגמר בבכי. אני לא יודע מה הקטע שלהם: הם לא אוהבים קולנוע? לא מבינים קולנוע? זו הרי החברה שגם מחרימה מבקרים מהקרנותיה. התמונה מתחילה להיות ברורה? זו חברה שאוהבת להסתיר. שזה ההפך מלהפיץ, לא? בפסטיבל ירושלים האחרון, שם הוקרן הסרט, פגשתי את מפיק הסרט אנתוני ברגמן. “סינקדוכה, ניו יורק" הוא פרויקט הבכורה של החברה העצמאית שהקים, “לייקלי סטורי", אחרי שהיה שותף בחברת "This is That”, שדרכה הפיק את "שמש נצחית בראש צלול". שאלתי אותו אם הוא מודע לכך שפורום פילם היא חברה שגונזת סרטים על ימין ועל שמאל, בייחוד סרטים כה ייחודיים ומאתגרים כמו "סינקדוכה". הוא הבטיח לי שהסרט יופץ. אבל הבטן שלי אמרה לי שאין סיכוי. ולא רק הבטן: כמה מפיצים אחרים לחשו על אוזניי כבר בימי הפסטיבל, שפורום פילם בכלל לא מתכננת להפיץ את הסרט. לא לקחתי סיכונים: נכנסתי לראות את הסרט פעמיים במהלך הפסטיבל, במרחק שבוע זה מזה. הסרט, שהיה אדיר, יוצא דופן ומופתי בצפייה ראשונה, התגלה כמופתי ומרגש (ומצחיק!) אף יותר בצפייה שנייה. בשבוע שעבר, כשנודע שחששותיי התאמתו ושפורום פילם אכן גונזים את הסרט, התכתבתי עם ברגמן במייל. הוא היה בשוק. הוא כתב לי שהוא שמע, רק שבוע קודם לכן, מהמפיץ הבינלאומי שהוא שמע מאנשי פורום פילם שהסרט יופץ. הוא חתם את מכתבו ב"אני אנסה לברר מה קורה כאן".
הבשורות הטובות הן, וזה המקום לתת בכל זאת קרדיט מסוים לפורום פילם, שהסרט נמסר לסינמטקים בארץ ושבכל אחד מהם הוא יוקרן בחודש הקרוב מספר פעמים. מעין סיבוב פרידה לפני גניזה. כלומר: אתם צריכים עכשיו להפסיק הכל, למצוא את התוכנייה של הסינמטק הקרוב לביתכם, למצוא את מועד ההקרנה הקרוב של "סינקדוכה, ניו יורק" ולשריין את התאריך. יודעים מה, אולי עדיף ככה: זה סרט שדורש אקטיביות מצד הצופים, ולא סרט שאפשר להיכנס אליו בנון-שלנטיות מהקניון כי נגמרו הכרטיסים לכל הסרטים האחרים שרציתם לראות. זה סרט שצריך לבוא מכווננים אליו, להפעיל בו את המוח. אבל זה ישתלם: בתום שעתיים של פיתולי מוח סהרוריים תגלו ש"סינקדוכה, ניו יורק" הוא לא רק הסרט המסעיר והמופרע של השנה, אלא פשוט יצירת המופת הגדולה ביותר השנה בקולנוע.
אחרי שזכה באוסקר על התסריט של "שמש נצחית בראש צלול", ועבד עם ספייק ג'ונז ומישל גונדרי כבמאים, קאופמן החליט שהוא כשיר לצאת לבימוי סרטו הראשון. והוא לקח על עצמו פרויקט שאפתני מאוד: תקציב של 20 מיליון דולר, תפאורה די ענקית, אפקטים ויזואליים מפתיעים, ושאפתנות ללא קץ. וכרגיל, הסרט אינו מסע עלילתי שגרתי, כזה המספר סיפור פשוט וקל למעקב, אלא מסע אל תוך מוחו של הגיבור. כאלה הם כל סרטיו. קאופמן הוא אולי גדול הסוריאליסטים שפועלים כיום, והאופן שבו הוא מזגזג בחופשיות בין מה שהגיבור רואה וחווה ובין מה שהוא חושב שהוא רואה, מה שהוא מבין, מה שהוא זוכר ומה שהוא הוזה מצליח לבלבל ולשעשע, ואיכשהו גם מצליח להיראות מוכר: סרטיו של קאופמן נראים כמו חלומות.
פיליפ סימור הופמן מגלם את קיידן, במאי תיאטרון בעיירה קטנה שחולם להרים סוף סוף את יצירת המופת הגדולה שלו. אבל האיש שרוצה לעשות הפקת תיאטרון שתהיה "על החיים" לא ממש מבין איך חיים. הוא רק מחכה. מחכה שמשהו יקרה. שמשהו יקרה שלו הוא יוכל לקרוא "חיים". ובשעה שהוא מחכה, החיים עצמם הולכים ואוזלים. והוא נותר בשלב ההמתנה, ההכנה, החזרות. המילה בעברית כה מתאימה כאן, "חזרות". הכל חוזר, מתפלפף, משתקף.
מבעד לעיניו של קאופמן, העולם הוא מקום מבלבל מאוד. מהרגע הראשון הוא משתית את הלוגיקה של הסרט: הכל כפול. הגיבור קורא בעיתון על מישהו עם שם של מישהו אחר. כל מילה שהוא אומר נשמעת כמו מילה אחרת. pipes זה גם מקטרת וגם צינורות. stool זה גם צואה וגם שרפרף. ולא רק המילים אלא גם האנשים: בהברקת ליהוק משבץ קאופמן את אמילי ווטסון מול סמנתה מורטון, שתי שחקניות נורא דומות שמטרתן בסרט הוא לבלבל אותנו, מי זו מי. וכך קיידן צריך לנהל את חייו תוך הזדקקות מתמדת לתרגום ולפרשנות (כבר מהסצינה הראשונה בה הוא שומע פרופסורית מדקלמת שיר בגרמנית ברדיו). הוא צריך מישהו שיפרש לו מה קורה, שינתח, אבל אפילו הפסיכולוגית שלו לא עוזרת לו להבין מה קורה. להפך, היא רק הופכת לחלק מההזיה. המילים והשפה מתחילות לאבד את משמעותן. הסרט הזה מוביל את צופיו לתוך מצב מתקדם של דמנציה.
הדרך של קיידן להתמודד עם המציאות היא לברוא אותה בעצמו, וכך – בחסות מילגה נדיבה – הוא מחליט ליצור את מעבדת התיאטרון הגדולה בתבל. האנגר ענק שבתוכו יגלמו שחקנים אנשים אמיתיים. בבתים אמיתיים. שיחיו חיים אמיתיים. מכיוון שהחיים כה מזויפים ושקריים, אולי אפשר להפוך את האמנות לאמת. וכך, כל מה שקורה לו הופך מיד לסצינה בעבודת התיאטרון הגרנדיוזית שלו. ובהמשך זה הפוך: כל מה שקורה בתיאטרון ישפיע על חייו. וכך קאופמן בעצם נוגע באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות האמנות: האמנות עצמה. ומהות האמן. מ"שמונה וחצי" של פליני ועד "ברטון פינק" של האחים כהן (שניים מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) האמן מתואר כמי שלא מסוגל לחיות ולתפקד והוא טובע בתוך שכלו והזיותיו. האמן הוא אימפוטנט מוחלט: גם בתפקוד בחיים, אבל גם ביצירה. הוא מאבד שליטה על הכל. ומה שמרתק ב"סינקדוכה", המצטרף לסרטים האלה בגאון, הוא שקאופמן לא מאבד שליטה על הסרט שעוסק באיבוד שליטה (למרות גיחות לא ברורות אל מחוזות הזויים-מדי, אך משעשעים מאוד, שלפעמים נראים אולי תמוהים מדי, או התחלות של רעיונות שלא הגיעו לכדי הבשלה, ממש כמו אצל הגיבור).
וכך גיבורנו, ואיתו הסרט, כמו נכנס למבוך מראות. הכל מתחיל להכפיל את עצמו. לכל דמות יש שחקן שמגלם אותה. ואז שחקן שיגלם את השחקן. האנגר נוסף נבנה כדי להכיל את ההאנגר הקודם. ובשעה שהוא מנסה לברוא את כל העולם מחדש לפרטי פרטים, אשתו מנסה את ההפך: לעסוק בצמצום, לעשות עבודות אמנות מיניאטוריות שרק בזכוכית מגדלת יהיה לאפשר לראות את פרטיה. שניהם, זו בקטן וההוא בגדול, מנסים ליצור את המועט שמכיל את המרובה. ובדרך, הם שוכחים לחיות. הופכים משועבדים.
ואולי על השיעבוד הזה מדבר קאופמן. אולי קאופמן אומר שהכל הבל – החיים, ממש כמו האמנות – והדבר המשמעותי היחיד שאנחנו בעצם עושים באמת, זה למות.
שכנעת אותי. עזבתי הכל, הולכת הערב.
אני מסכים ש"סינקדוכה" הוא יצירת מופת. אבל זו יצירת המופת הכי גרועה ומעצבנת שראיתי.
ראיתי אתמול ונהנתי מכל רגע. אני לא יכול להסביר ממש למה נהנתי, אבל זה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי בשנה האחרונה (לפחות). הייתי שמח לראות שוב, אבל לצערי הסינמטק בירושלים סיים להקרין את הסרט, לפחות לחודש הזה. אולי מישהו יודע אם יש סיכוי שהוא יוקרן שוב בחודש הבא?
והשיר 'little person' שמלווה את כתוביות הסיום וגם סצינה אחת בסרט פשוט מקסים (אפשר לשמוע אותו פה- http://www.facebook.com/synecdocheny. המילים של צ'רלי קואפמן).
אני רואה בשישי, אבל טרום צפייה, בעיניי השילוב הכי מוצלח היה של קאופמן עם גונדרי. משהו בהלך המחשבה המשותף שלהם פשוט מייצר עבודות מדהימות, ואני מתקשה להחליט מי מביניהם הוא הצד היותר יצירתי.
מצוין, כי הערב כבר משוריינים לי כרטיסים ואני די מחכה בקוצר רוח.
מצטרף לתשואות 🙂 חותם על כל מילה שכתבת, יאיר.
צפיתי פעמיים בירושלים, על הסרט הזה ידברו עוד רבות
בבתי הספר לקולנוע, ובכל מוסד לאמנות שמכבד את עצמו.
המעגליות הזו חווה צופה, צופה חווה, מכשפת.
זה כמו נסיון של יוצר להאחז ברגע שבו ה"דבר" קורה, ושיחזורו שוב ושוב, ושוב עד שהוא עצמו נאלם בתוך היצירה שלו עצמו, עם אוזניה שאומרת לו מה לעשות.
מה ששבה אותי זה שהמבע שלי כצופה גם מתהפך במהלך הצפיה, ושאני כצופה הוא חלק מהדיבור שקורה על המסך.
בקיצור
סרט חובה
ממולץ ביותר
איזה כיף שסוף סוף אנחנו מסכימים
סרט מופלא
חזרתי עכשיו מההקרנה בסינמטק
ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו, ואוו.
מזמן לא נתנו לי ככה בראש. סרט גאוני
זהו אחד הסרטים הכי מדדיטטיביים שיצא לי לראות, ויש לי תחושה שהוא עומד להישאר בראש שלי לעוד הרבה מאד זמן.
וזהו סרט שאינו מתאים להקרנה בכל בית קולנוע (ע"ע גניזה), אלא רק בבתי קולנוע מאד מסוימים שאין יותר מדי מהם בארץ. בחו"ל הם נקראים ארט האוסס, כאן – מאז סגירתם של "פריז" ו"תמוז" ודומיהם – כבר אין כאלה. לשבץ סרט כזה לסינמה סיטי או לפלאנט זו התאבדות. אם פורום היו עובדים גם עם בתי קולנוע שאינם חלק מהרשת שלהם, (כפי ש"גג עושים עם "לב" במספר סרטים) הסרט היה יכול לרוץ שבועות ארוכים באולמות של "לב". חבל שהם לא עושים את זה כי את הסרט הזה חייבים לראות בריכוז בבית קולנוע ולא בדיוידי ביתי בין טלפון לפיצה.
אה, כן: וואו.
גרוע. או אפילו יותר מבאס: בינוני. וגם אני, כמו כולם, אקח קצת זמן לפני שארחיב.
טרם ראיתי את הסרט, אבל עניין הליהוק ה"דומה" של קאופמן הוא ודאי הומאז' ל"תשוקה אפלה" של בונויואל שם הוא ליהק שתי שחקניות לאותו תפקיד.
אחרי הביקורת הזו, מעניין מאוד לראות.
סרט מדכא נורא. ומתיש. אני בטוח שבצפיה שניה הוא נראה אחרת, אבל למי יש כוח לעבור את זה שוב.
אגב, שם הסרט מבוטא "סנקדקי ניו יורק" על משקל "סקנקטדי" ולא "סינקדוכה".
ליאור, "סינקדקי" – ככה מבטאים "סינקדוכה" באנגלית. מובן שהם לא מבטאים את זה כמו בעברית…
מדובר כאן בסרט קשה, אפילו מאוד. זה לא יגמר בכמה גיחוחים, או בניסיון לפענח מה הרעיון שלו במהלך הצפייה – אם תנסו לעשות את זה אתם תקבלו סתירה, כי הסרט כמעט ולא עולה למישור ה"מציאותי". ברובו הוא סוג של תצפית על הרבדים התת מודעים והכאוטים שיש בכל אדם. צריך פשוט לספוג את מה שיש לסרט הזה לתת. יש לו אכן השפעה מדידטיבית (בצורה הפוכה), כי כל תגובה אקטיבית מצידכם אליו תיבלם ע"י חוסר הסדר שיש בו. אתם תתעיפו מאוד מהר מהניסיון להשליט בו סדר.
בגלל זה אני חושב שזה סרט מאוד מיוחד, אך כזה שמומלץ לבוא אליו מרוכזים ובראש שקט – כי אם לא, הוא יכול להפוך לסיוט. אני מסכים לחלוטין עם ההחלטה שלא לשדר אותו בבתי קולנוע בארץ. אין לו שום ערך מסחרי.
במובן הזה ראיתי רק עוד סרט אחד בסגנון הזה, והוא 8 וחצי של פנילי.
2 סרטים גאוניים שיכולים להיות בלתי נסבלים למי שלא ניגש אליהם נכון.
מסכים עם כל הוואויים, רשמיי בניק-לינק.
מסכים גם עם יאיר, בקשר לגודל האירוע.
מסכים עם המפיצים שלא שויתרו על הקרנות מסחריות ונתנו לסינמטקים.
אבל לא מסכים שסרט כל-כך…אין לי מילה מתאימה – מוציא ממני רק "אני מסכים" ומהמגיבים איזו תחושת קונצנזוס.
מקטרגים, היכן אתם?!
לרועי, ובכלל: בבתי קולנוע לא "משדרים" סרטים אלא "מקרינים" אותם. שידור סרט הוא רק בטלוויזיה, כשהוא מועבר דרך כבלים, לווינים או סתם אנטנות.
אני לא כותב את זה רק כדי להתריס, אבל בשנים האחרונות אני נתקל יותר מדי במילה "שידור" בהקשר של בתי קולנוע, וזה פשוט לא נכון. ומה לעשות, דברים קטנים כאלה מסוגלים להוציא אותי מהכלים.
אבל למה בדיוידי זה לא יצא?
(לפי אתר הסינמטק)
סטיבי, האם לא ראוי לשמור על האיות האנגלי המקורי כדי לתת לשם המוזר הזה איזה היגיון? אחרי הכל, כרגע "תרגמו" את הרפש האחרון של זלצר ופרידברג בתור "דיזסטר מובי" (זוועה. אבל אולי מגיע לסרט הזה).
אחרי הכל, הסיבה היחידה שקאופמן בחר בשם הזה היא בגלל הדמיון שלו לעיר בה גר הגיבור. בדיוק כמו שההצגה שהוא יוצר "נשמעת" כמעט כמו החיים שלו.
(זה לא איות, זו הגייה)
ב"סינקדוכה" יש הרבה יותר היגיון ומשמעות מב"סינקדקי". למה זאת הסיבה היחידה? הרי סינקדוכה זו מילה בעלת משמעות רלוונטית ביותר לסרט הזה. נראה לי יותר שהוא בחר בעיר המגורים בגלל הדימיון של שמה למילה הזו ולא הפוך. ועדיף לתת לצופה לשמוע את הדמיון בעצמו בסרט (אם אומרים בה 'סינקדוכה', אני לא זוכרת) או לפספס את משחק המילים הזה ולא לתהות מה זה לעזאזל ה"סינקדקי" חסר המשמעות בשם הסרט.
בכל מקרה אני לא חושבת שיש פה קשר לביזיון ה"דיזסטר מובי".
אני מניח ששם הסרט הוא בדיוק כמו הסרט עצמו. יותר מדי מפותל ומתיש. עיצבן אותי שקאופמן אמר בריאיון שצריך לצפות בסרט פעמיים כדי להבין אותו. כשאני קונה כרטיס לסרט ומשלם ממיטב כספי אני מצפה ליהנות ממנו בפעם הראשונה. פעם שניה יכולה להעשיר את החוויה ולגלות רבדים נוספים, אבל אי אפשר לצפות ממני לראות סרט פעמיים כדי "להבין אותו". זו פלצנות לשמה.
עניין מרכזי שמעניין אותי הוא ההתכתבות של קאופמן עם יצירותיו הקודמות. אפשר גם לקרוא לזה "מוטיבים חוזרים ביצירתו". גיליתי כמה נקודות של דמיון והמשכיות בעיקר עם הסרטים שביים ספייק ג'ונז. זהירות ספויילרים!
1. הגיבורים הם מעולם האמנות/אמנים שיוצרים עולם: מפעיל בובות במלקוביץ', תסריטאי באדפטיישן, בימאי תיאטרון בסינקדוכה.
2. מראות ומשחקי תפקידים: באדפטיישן – קאופמן הוא גיבור הסרט שלו עצמו והוא מגולם ע"י שחקן. בסינקדוכה – הבמאי קוטרד לוקח שחקן שישחק/יחקה אותו בהצגה, ומשם ממשיך לעוד שחקן שישחק את השחקן (ואפשר לנחש שבתסריט המקורי זה נמשך עד אין סוף, בדומה לסצינה המפורסמת שבה מלקוביץ' נכנס לתוך הראש של מלקוביץ').
3. הפעלות – מפעיל הבובות במלקוביץ' "מפעיל" את ג'ון מלקוביץ'. בסינקדוכה קוטרד מפעיל את שחקניו באמצעות הוראות ופתקים, ובסוף השחקנית שמגלמת אותו מפעילה אותו באמצעות אוזניה.
4. הנקודה האחרונה היא הבולטת מכולן לדעתי. היא מתקשרת בעיקר לאדפטיישן, לסצינות שבהן קאופמן מקליט את עצמו מדבר לתוך הטייפ כשהוא זורק רעיונות ל"איך הסרט יתחיל". הוא תסריטאי שנאבק עם מחסום ביצירה והוא מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מדמיין שהסרט יתחיל בשחר ההיסטוריה. הוא רוצה לכתוב סרט על הכל: על אהבה, אכזבה, על החיים ועל הכל. ובסופו של דבר הוא עושה סרט על עצמו נאבק בתהליך היצירה. הסיפור של סינקדוכה דומה לחלק הזה, כשהבימאי שרוצה לעשות הצגה שתהיה כל כך מהפכנית בכל מובן שהוא, הצגה שתהיה על הכל. ואז הוא לוקח את הרעיון הזה של החיים בתוך ההצגה ומותח ומותח אותו עד טירוף, עד שכל ביליוני האנשים החיים משחקים את עצמם בהצגה הזאת. או מתים.
ראיתי אתמול את "סינקדוכה" פעם שניה. אני לא רוצה להגיד הרבה דברים, אז רק בקצרה :
* צודק, יאיר. בצפיה שניה הסרט גם מאוד מצחיק.
* צ'ארלי קאופמן גם במאי גדול. לא שמתי לב בצפיה ראשונה איך השחקן-כפיל של קיידן מופיע כבר בשלבים ראשונים בסרט כניצב. או הדרך שהסרט בצורה איטית נכנס עמוק לתוך טירוף הולך וגובר. השליטה של קאופמן בקצב היצירה שלו היא פשוט מופתית.
* בצפיה שניה, גם מאוד התרשמתי מהמשחק הנפלא של סימור הופמן.
* 10 הדקות האחרונות של הסרט, בהן קיידן בעצם כבר מת-חי שמקבל הוראות באוזניה, נראו לי הגזמה בצפיה ראשונה. בצפיה שניה הן מרגשות מאין כמותן.
יצירת מופת. חובה לראות.
התגובה של פרנק מאוד מעניינת בעיני, עלו לי מחשבות דומות במהלך הסרט.
אני בסה"כ כבר התחלתי לסבול לקראת הסוף. על אף שנהיניתי כתמיד מהרעיונות היצירתיים של קאופמן, וכמה מהקטעים הסהרוריים היו במיוחד חביבים עלי, הרגשתי צורך שיבוא כבר במאי אמיתי וישתלט עליו.
אני אישית מאוד אוהב את קאופמן, וכמו שצוין ע"י עדן למעלה "אני מסכים ש'סינקדוכה' הוא יצירת מופת. אבל זו יצירת המופת הכי גרועה ומעצבנת שראיתי".
היה לי ברור לגמרי, בזמן שצפיתי בסרט, שיש שמדובר בגאונות ושזה מדהים, אבל זה היה פשוט נורא.
סרט מדכא בטירוף. תראו, יש סרטים שהם מדכאים, כי הם פשוט סרטים עצובים, עם איזה סוף קורע לב, ויש כאלה עצובים, כי אלו סרטים שואה. אבל הסרט הזה עוסק בדיכאון ומוות כל הזמן, שבסוף הסרט הרגשתי שאני יוצא מהלוויה של עצמי.. וגם של כל האנשים בעולם.
אני יותר ממסכים עם רני – 'סינקדוכה, ניו-יורק' מתאים להקרנה והיה עושה קופה יפה ולאורך זמן בארט-האוסים ובקולנועיים נישתיים דוגמת "לב", גם אם היינו רוצים שהמצב יהיה שונה. שיבוצו במולטיפלקסים פרבריים דינה כזריקת כסף של המפיץ.
בנקודות:
– דיאן ווסט הייתה ועודנה נכס קולנועי נדיר שלצערי אנחנו לא רואים מספיק בקולנוע, למרות שהקטע בו היא פרוצת בבכי היה עבורי כמעט פרודיה על דמותה הקולנועית הקלאסית.
– ג'ון בריון מפגין פסקול ורסטילי שלא נסק לגבהים לדעתי. עריכת הסאונד והמיקס עם זאת, היו מבריקים ואפקטיביים.
– 10 הדקות האחרונות של הסרט, בהן קיידן מקבל הוראות פעולה באוזניה, אכן מרגשות מאין כמותן.הזכירו לי במשהו רגעים נואשים מ-The Truman .Show
– דווקא עלילת המשנה בעולם העוטף את עלילת הסרט, שאינה מובלת במיישרין ע"י דמות זו או אחרת, המלווה התרחשויות רחוב דיסטופיות אלימות ומרעישות על גבול הביזאר – מסקרנת למדי, אך אינה זוכה לפוקוס בשום שלב, מלבד סוף בסרט – מעט מידי ומאוחר מידי לדעתי.
– האם קאופמן מדבר על כך שבחיים, כמו האמנות, הדבר המשמעותי היחיד שאנחנו עושים זה למות ? איני מסכים – 'סינקדוכה' מדבר על זמניות הדברים, על זמניותנו שלנו כפרטים בסרט של חיינו, ואפילו על החלופות לאותו התפקיד. מוות הוא אכן סוף אותו סרט, אבל זוהי לא מטרתו לטעמי.
– אם "שמש נצחית" הוא בדרכו גרסה פופיסטית משהו של "מאלהולנד דרייב", האם "סינקדוכה, ניו-יורק" הוא "אינלאנד אמפייר" ? מממ.
–"מקטרגים, היכן אתם?!"
אני פה, פשוט כבר אמרתי את מה שהיה לי להגיד על הסרט הזה ביולי…
הנה קטעים נבחרים, השרשור המלא כאן: https://cinemascope.co.il/?p=1292
—
”שמש נצחית” הוא סרט מתוק, סרט על אהבה, שיש בו אמנם פחדים וחרדות, טראומות ילדות וחוסר ביטחון כרוני, אבל גם קצת חום, קצת תקווה, הבנה שגם לחוויות הקשות שלנו יש ערך.
("סינקדוכה") זה סרט קר, ציני ושכלתני, קטלוג אינסופי של סבל וייסורים, שבו כל קרן אור קטנה שמפציעה נקברת מיד תחת שש טונות של עפר גופריתי רדיואקטיבי.
(…)
כמו שאמרתי בקצרה קודם, הסרט הזה מרגיש לי כמו קטלוג אינסופי של כל הפחדים והחרדות של קאופמן. הוא לקח את המבנה התסריטאי המחוכם שלו ותלה בו את כל אינסוף הפחדים שאסף במשך שנים.
(זהירות, ספוילרים קשים!!!)
מספיק לראות כדוגמה את הקטעים שקשורים לבת של קיידן (הופמן). קודם כל יוצא לה קקי ירוק, וחוששים שהיא חולה. ואז אישתו עוזבת ולוקחת אותה איתה. ואז היא לא רוצה לראות אותו יותר. ואז היא נהיית פעילה מינית בגיל צעיר. ואז היא מגלה שהיא לסבית. ואז היא עושה קעקועים. ואז היא נהיית חשפנית גרמנייה. ואז היא חוטפת איידס ומתה. כל זה כלאחר יד, בתור עלילת משנה שמוזכרת פה ושם, בין התשוקות הכושלות והמאמצים האמנותיים חסרי התוחלת של הגיבור.
סצינת האיחוד של הבת עם האבא, על ערש דווי, היא פשוט מבחילה. לקחת סיטואציה כזאת ולהגחיך אותה ככה… לא יודע, אני לא אומר שזה פסול באופן אבסולוטי, אבל בסרט הספציפי הזה זה פשוט נבזי ומתועב. בסרט אחר, סרט עם רגשות אותנטיים, הסצינה הזאת הייתה יכולה להיות שיא דרמטי נוקב. בסרט הזה, הציני כל כך, היא פשוט מין סיוט קומי שחור שנועד (כמו כל שאר הסרט) להעביר את הגיבור, ואותנו, ייסורי גיהנום. ונכמר לי הלב על השחקנית המסכנה שהשקיעה כל כך הרבה רגש בשביל להיות מושא ללעג.
ועוד דבר: איזה מין מגלומן צריך להיות בשביל לפרש חד-מיניות של בת בתור עונש לאבא? לא, היא לא נהייתה לסבית בשביל שאתה תסבול, חתיכת אגומניאק, והיא לא גוססת מאיידס בשביל שתרגיש שהיית אבא גרוע. אתה לא מרכז העולם.
איך אפשר לראות אותו פעמיים? הסרט כל-כך מדכא וחסר תקווה שמזל שבכלל שרדת כדי לצפות בפעם השניה ולא השלכת את עצמך מתחת לאוטובוס מזדמן.
זה סופי: קאופמן בלי גונדרי זה לא בשבילי. הוא גאון והרעיונות שלו מבריקים, אבל הסרטים שלו מעוקרים רגשית. הוא מסתכל על הדמויות מלמעלה, צוחק עליהן, מתנכר אליהן. אולי כמו שאלוהים מתייחס אלינו, אבל זה כבר קצת יותר מדי ציני בשבילי.
וכהרגלי בקודש, מפיץ את הבשורה
הנה גונדרי, ללא קאופמן בכלל ולפני 13 שנה, עוסק באותו נושא ב-5 דקות בלבד ובצורה מוצלחת בהרבה:
http://www.dailymotion.com/video/x3asa6_bjork-bachelorette_music
מישהו רוצה לחגוג למנואל דה אוליברה יומולדת 100?
אידלשטיין – זכורות גם זכורות לי שיחותינו מהפסטי-י"ם על הסמטוחה, אפילו הכנסתי את הרווקה של גונדרי לביקורת שלי על הסרט בזכותך. אגב, אחרי שצפיתי בקליפ מספר פעמים, הוא בהחלט מופתי בעיניי – אבל בלי סאונד הוא עוד יותר טוב 🙂
פשוט מוזר לי שאתה (כמעט) היחיד שלא אהב בסופו של דבר את הסרט, לפחות לפי דעות ואנשים בהם אני נתקל. ממש מעניין אותי לשמוע מה גונקל (שצינזר את עצמו) למשל, חושב מעבר ל-"בינוני". זה סרט שהייתי רוצה לשמוע גם מה שאנשים שלא אהבו חושבים עליו, כי שמעתי יותר מדי "גאוני" מאנשים שראו אותו רק עכשיו בסינמטקים וזה לא מסתדר לי.
גם "שמש נצחית" יכול להיראות ציני, מעוקר רגשית וכל מה שנכתב פה על קאופמן לבדו. בעיניי זה סרט עם סוף אירוני מעניין במיוחד, שבוחן את הצופה – האם הוא רומנטיקן או ציניקן. אני למשל, גיליתי שאני לא כזה ציני כמו שאני חושב…
אבל אולי הגיע הזמן לאיזה איחוד קולנועי בין שני תאומי המוח האלה קאופמן את גונדרי – זה לא שהם לא מסתדרים לבד, פשוט נדמה לי שהיצירה הגדולה המשותפת שלהם עדיין לא נולדה.
ומשהו שאני חייב להוציא מהמערכת – הרגע ראיתי את הדיזסטר מובי והוא כל-כך גרוע שהוא כבר לא גרוע…
אני דווקא שמתי לב שהכפיל של קיידן מופיע כסטטיסט בהתחלה. גם שמתי לב שהסרט נכנס בצורה איטית לתוך טירוף הןלך וגובר. האם זה אומר שלא אצטרך לראות את הסרט הזה שוב? יש!
נכון, אמנות אמורה להגיד לנו את האמת. לשים לנו מראה מול הפרצוף. אולי הסרט הזה כן מדי. אמנות אמורה גם לספק לנו חוויה של עילוי. אמנות אמורה לגרום לך להרגיש משהו ולא רק לספק גירוי אינטלקטואלי קר.
בשביל לדעת שהחיים חסרי משמעות ובסוף כולם מתים אני לא צריך ללכת לקולנוע.
זה שקאופמן גאון זה נכון ונחמד ויפה מאוד. זה לאו דווקא אומר שהסרט טוב.
בעיקר התאכזבתי מהסרט ביחס ל-Hope Leaves The Theater, המטא-מחזה שקאופמן כתב וביים בתיאטרון עם מריל סטריפ, הופ דייויס ופיטר דינקלג'. במחזה המבריק הזה קאופמן הוכיח שלצד החדשנות וניתוץ המבנים שלו, ולצד ההתבוננות הביקורתית הבלתי פוסקת שלו, הוא מסוגל גם לתת מבט קצת אנושי בדמויות שלו, וקצת למחול להן ולהבין גם את החולשות שלהן. (גם כשגונדרי לא מעורב.)
ב"סינקדוכה" הוא חוזר להיות הזעיר-רודן הציני והקטנוני שמתעמר בדמויותיו ומתעלל בהן (ובצופים) עד אין קץ, שוב ושוב ושוב.
אין לי ויכוח עם אף אחד שאהב את הסרט. אותי אישית הוא מאוד איכזב. בנוסף, לא אצפה בו שוב פשוט כאקט של התגוננות עצמית. :^)
במיוחד בשבילך, אורון
יש לי הרבה מחשבות מפוזרות לגבי הסרט הזה והקולנוע של קאופמן בכלל, אבל הדבר העיקרי שאני מרגיש לגביו הוא שהאיש חותר בכיוון הלא נכון. אין ספק שהוא תסריטאי מבריק ברמת המיקרו, ברמת בניית הסצינה, הדיאלוגים והכרת הניואנסים בדינמיקה אנושית. אבל ככל שהוא "מרחיב" את הרעיונות של הסרטים שלו הולך ונהיה ברור שההרחבה הזאת מתרחשת על ציר שגוי. הסרטים נפרשים עוד ועוד הצידה ואף פעם לא יותר לעומק. "סינקדוכה" הוא "אדפטיישן" ו"שמש נצחית" בריבוע מבחינה נראטיבית – עוד יותר מוטיבים מעגליים, עוד יותר מסע אל תוך התודעה – אבל ההכפלה הזאת לא מצליחה לייצר הדהוד רוחני יותר עמוק. ההתחכמות נותרת על פני השטח. בניגוד לרוב המגיבים, לא מצאתי את הסרט קשה להבנה – די מהר קיבלתי על עצמי את הלוגיקה העקומה שלו והנראטיב התנהל על פי הגיון פנימי די קונסיסטנטי. מה שכן התקשיתי להבין הוא למה. למה להמשיך, לחפור עוד ועוד לתוך המעגליות האינסופית הזאת אם במקום לחתור למקום חדש מבחינה רגשית או רעיונית היא רק מנציחה את המכאניזם הפשטני שלה עצמה. גם אני, כמו יניב, נשברתי בדיאלוג עם הבת הלסבית לקראת מותה – דיאלוג כל כך נצלני, חסר רגש, תלוש ומופרך, שבוגד לחלוטין בעולם הרגשי של הדמות המרכזית לטובת איזו התחכמות תודעתית מיד-שניה, שממילא נבלעת בעומס ההתחכמויות של הסרט. לקאופמן לא איכפת מהדמויות שלו באמת – לא במובן שהן "לא עמוקות" (אני מניח שעד כמה שאפשר להגדיר דמות עמוקה, הן כן) אלא במובן שבסופו של דבר הוא מחויב יותר לפרדוקסים אסתטיים והרמטיים מאשר למהות הרגשית שאמורה להיות לב הסרט שלו. והעניין הוא שזה בכלל לא משנה כמה התסריטים של קאופמן ייעשו יותר ויותר "מבריקים" – מי שצועק עם מסקינטייפ על הפה לא ישמיע צליל עמוק ומהדהד גם אם ייצעק ממש חזק. בגלל זה השוואות לפיליק ק. דיק ולדיוויד לינץ' שעפו בחלל הסינמטק נראו לי מצחיקות: קאופמן אולי נוקט טקטיקות "ספרותיות" דומות לאלה האחרונים, אבל ביצירות שלהם יש כנות ונשמה יתרה, ואצלו יש רק פני שטח.
מה שהעומס העלילתי המועצם של "סינקדוכה" כן יוצר, ומבדיל אותו מהתסריטים הקודמים של קאופמן, זה זה אפקט התשה שמקטין לאין ערוך את הערך הבידורי של הסרט. עם כל הביקורת של על "שמש", "אדפטיישן" ו"מלקוביץ'", הם היו סרטים נורא מהנים. "סינקדוכה" מתחיל אמנם מקסים, אבל לקראת האמצע כבר הופך משעמם ומתיש. לא שמערכות אחרונות היו אי פעם הצד החזק של קאופמן, אבל אם עד עכשיו היו עוברים יומיים בין הצפייה לבין הרגע שהייתי מחליט שהסרט שלו בינוני, הפעם זה כבר קרה לפני הרולר. חוץ מזה, עם כל הכבוד לעבודת הבימוי הסולידית שקאופמן מפגין כאן, לא ראיתי אותו מחלץ הופעות מדהימות ומפתיעות משחקנים כמו גונדרי, ולא תופר סצינות וירטואוזיות קולנועית כמו ספייק ג'ונז. הבימוי שלו סביר, אבל לא מעניין. וכך אני גם מסכם את הסרט.
המסקנה שלי מהסרט היא אחת: תסריטאי, עילוי בתחומו, מחפש בדחיפות במאי מתוחכם ליצירת סרט מרגש וגדול
מהחיים. נא לפנות לצ'ארלס קאופמן…
קאט
(שתיקה על הקו)
אה, ספייק, אתה חושב שזה מורכב מדי? שצריך לצמצם? שדרושים רגעים קולנועיים גדולים ובלתי נשכחים?מממ… אז? מה אתה אומר? אתה עסוק… טוב… חבל, כי זה היה יכול להיות… כן, אני מבין… אוקיי, אז אני אנסה להשתלט על זה, למרות שאין לי יותר מדי מושג במבע קולנועי וכאלה, אבל למדתי משהו. מוזיקה? אה… אני חושב על ג'ון בריון. זה עבד בשמש אז אני אבקש ממנו לשבת כמה דקות ולכתוב איזה רימייק. מממ… כן, יש לי את סימור הופמן ודיאן ווסט ואמילי ווטסון וכאלה. נראה לי שיהיה בסדר. לחבר את כל הטיוטות לתסריט אחד?… אני לא יודע מאיפה להתחיל… אני חושב שאוותר על זה. אוקיי ספייק. דבר איתי כשתתפנה, כן? דרך אגב מה גונדרי עושה עכשיו? אה, גם עסוק…
רציתי לשאול- מה אורך הסרט בכללתו?
סליחה על הקטנוניות אבל העניין חשוב במיוחד ואודה לאדם שישיב.
וואו, תגובות עמוקות ומעניינות.
לצערי, הביקורת והתגובות פה היו יותר מעניינות בעיניי מהסרט.
כשאני הולכת לסרט, אני מצפה לאיזה חיבור רגשי, מעבר להתחכמות קולנועית ושבירת רעיונות, מוסכמות וכו'. הרי הסרט לא מיועד רק לסטודנטים לקולנוע (מה שאני לא). וכמו שרבים כתבו פה- הוא נכשל ברמה הבסיסית ביותר של חיבור רגשי, מה שבהחלט לא חסר לי באדפטיישן או שמש נצחית.
אם מנסים לשאול "מהי אומנות?", אז אני מניחה שהגישה כיום וגם בעיניי היא מעבר לאסתטיקה טהורה אלא משהו שיוצר בך רגש (מכל סוג), גורם לך להסתכל על הדברים אחרת. והסרט הזה ממש לא עשה לי את זה.
למרות ההתחלה המסקרנת, בסופו של דבר הרגשתי שהוא היה all over the place, מאוד לא ממוקד, והדברים שנשא הכומר (שבעיניי דיי מעבירים את המסר של הסרט/הכותב) הם בנאליים ולא מיוחדים בשום צורה. ובשביל מסר כ"כ בנאלי לא צריך לעשות סרט כ"כ ארוך וכאילו-מורכב, שיורה לכל הכיוונים.
חזרתי הערב מהסרט ומאוד עניין אותי לקרוא את התגובות, אבל עכשיו אני מתוסכל עוד יותר אחרי שקראתי בעיון את כל התגובות ברצף. אני מסכים עם כל מה שנאמר, לטוב ולרע. זה מבאס.
אבל מה שכן – אני בטוח שזה חשוב שסרטים כמו זה נעשים.
אורון, בנוגע ל"שמש נצחית בראש צלול", הסוף של התסריט המקורי של קאופמן לא היה אירוני במובן שאתה מתכוון אליו, ואם הוא היה נכנס לסרט לא היה שום ספק, הכוונה היא לציניות מעוקרת רגשית. למזלנו היה שם את גונדרי.
גונקל – תודה על ההקדשה 🙂
סתם בחרתי בך כקורבן מהיכרות עין-דגית עם יכולת הניסוח שלך, שהולכת לתרום רבות דווקא לדיונים עתידיים שאקיים על למה אני לא אוהב את "שמונה וחצי" של פליני (גם הוא הוזכר בקשר ל-"סינקדוכה").
מה שהתגובה שלך מייצגת בעיניי זו אכן גישה שלא נשמעה פה – הויכוח היה על האם קאופמן הצליח במה שניסה לעשות, אתה טוען שהוא בכלל לא ניסה כמו שצריך. למעשה, אתה מכניס את קאופמן לאותה שורה ארוכה של אנשי קולנוע היוצרים מהמניעים ו/או בדרכים ה-"לא נכונות". עד עכשיו, השיח הפרטי שלי עם אנשים הסתכם ב-"כך אני רוצה את הקולנוע שלי, יומרני ושאפתני אבל עם כיסוי, לא לכל אחד". אבל אם יש חוסר הסכמה על עניין הניסיון של קאופמן ברמה הבסיסית ביותר – כלומר שהוא לא נכשל, משום שאז יש גדולה ביצירה ולא בינוניות, אלא שמראש היצירה שלו התמודדה עם עצמה בדחיפה אל הכיוון הבינוני – אולי יש משהו שבכל זאת התפספס לי בסרט. למרות שהצפיה שלי הייתה מודעת יחסית וקרו בה תהליכים מחשבתיים (ספויילר) – בסצינות בהן צופה קיידן בבתו, לא יכולתי שלא לתהות האם זוהי באמת חוסר התאמה למציאות של הגיבור כחלק מקו זמן הזוי, או אולי אמירה של קאופמן כי גברים תמיד יראו בבתם את הילדה הקטנה שעשתה קקי ירוק ולא את הגרמניה הלסבית והמבוגרת שבאמת נמצאת מול עיניהם.
(סוף ספוילר)
אני מוכרח צפייה שניה וביקורתית יותר, הפעם עם המוח שלי נוכח כל העת.
ובעניין הדמויות של קאופמן, אני מוכרח לנפץ פה איזה מיתוס מתהווה: "המין האנושי" – סרט של קאופמן *עם* גונדרי. ובכל זאת, אפס חמלה לדמויות, העלובות והאומללות והלא מודעות לעצמן בכלל. החל מהדיאלוגים וכלה בסיום הסיפורים של כל אחת מהן. והתסריט שלו שאני הכי מחבב.
בקשר להיומן נייצ'ר… זה היה הפיצ'ר הראשון של גונדרי, והוא עוד פחד להשמיע את קולו… ב"שמש נצחית" גונדרי גם הגה את הסיפור, ורק הביא את קאופמן שיעשה ממנה תסריט. וכמובן, כמו שכבר הוזכר פה, הסוף המקורי של קאופמן לא התקבל והוחלף בסוף אופטימי יותר ע"י גונדרי.
דבר ראשון: אני מאוד נהנתי מהסרט.
רציתי להכריע בדיון בקשר לשם: לעיירה שם אחד ולסרט שם אחר. סינקדקי היא עיירה במדינת ניו יורק, שסביר שנבחרה בשביל משחק מילים בין השם שלה וסינקדוכה, שכמו שנכתב היא מונח בלשני שמשמעותו ייצוג של שלם על ידי חלק ממנו, והיא גם הפעולה הבסיסית שהדמות הראשית עושה בהעלאת ההצגה-מציאות, למיטב הבנתי.
כל זאת ע"פ וויקיפדיה
http://en.wikipedia.org/wiki/Synecdoche,_New_York#Title
ועוד דבר: הביקורת על קאופמן כיוצר קר ומנוכר מהדמויות שלו, יוצר שמתעלל ביציריו, לדעתי מפספס משהו מהותי. אחרי הכל הוא לא סולונדז (שאני אישית לא סובל), והדמויות שלו מעוררות אמפתיה ולא תיעוב.
אני חושב שהסרט מתרחש במידה רבה מתוך הראש של קיידן. כל מה שאנחנו רואים עובר דרך התפיסה שלו, ולא מוצג מנקודת מבט אובייקטיבית שלה אנחנו רגילים. קיידן, כמו הדמות של קאופמן באדפטיישן ובסרטים נוספים שלו, הוא אדם מנוכר שמתקשה להתחבר אל העולם ולהבין את האנשים סביבו. למרות זאת הוא אדם יוצר שמנסה לעשות אומנות שתייצג אמת, והדיסוננס מעביר אותו על דעתו.
מה שאני מנסה לומר הוא שהדמויות לא שטחיות, הן פשוט התפיסה הלקויה של קיידן אותן. בעצם יש כאן דמות אחת, עמוקה כמו באר ועגולה כמו כדור, והיא קיידן. כל השאר מתווכים.
האם ההחלטה טובה או לא, זה כבר עניין של טעם לדעתי. כמו שסרט על שיעמום לא אמור להיות משעמם, אולי לא צריך להיות מנוכר. אבל מצד שני אולי כן.
נחמד שאפשר לכתוב כאן את המונח "לא לכל אחד" ולא לרבל על זה נזיפה כמו שעשו לי בעין הדג (ואני מצטט): "איך אני אוהב שיש דברים שהם 'לא לכל אחד'. במיוחד כיף להגיד את זה, ככה אתה יודע שאתה מגניב."
ועוד דבר – יניב, הרהרתי רבות בפיסקה האחרונה בקיטרוג שלך. ולאחר מחשבות רבות, אני חושב ששנינו פירשנו אחרת את עלילת המשנה של הבת, ואת סצינת האיחוד. [ספויילרים, כמובן:] הסצינה הזו הייתה אכן שיאה של עלילת המשנה, שביטאה את תסכולו הנמשך של האב מכך שאישתו גנבה ממנו את ביתו ומנעה ממנו להיות חלק מחייה. בכל המשך קורותיה אחרי הנסיעה לגרמניה, מדובר כמובן בהקצנה בוטה שבשבילי הייתה חלק בלתי נפרד מההקצנה הכללית של הסרט. ובסצינת האיחוד, הדברים שהרגשתי מדמות האב הם אכזבה ועלבון צורב, מכך שאחרי כל השנים וכל העוול שהעבירו אותו (לא הילדה, אלא האמא והחברה שלה שהפכה למאהבת שלה או מה שזה לא יהיה), אז אחרי כל זה הבת שלו עוד מאשימה אותו שהוא אשם, שהוא עזב אותה, ועוד מעבירה אותו את המשחק החולני שבו היא מבקשת ממנו לבקש מחילה ואז מסרבת לסלוח. לא הרגשתי שהבעיה שלו היא עם זה שהיא לסבית או דוברת גרמנית, ולא הרגשתי שהוא מאשים את עצמו על זה שהיא גוססת, אבל שוב, זו רק הפרשנות שלי.
טוב, אני פורש מהדיון, היות ורק מי שהיה נוכח בכל שלבי כתיבת התסריט של "שמש נצחית" או "המין האנושי" ואף רשם במחברת קטנה לאיזה פסיק אחראי קאופמן ואיזה הוא תוצרת גונדרי – יכול להיות להשתתף בו מעתה.
אז תודה על ההעשרה חברים.
(אידלשטיין, אין מצב שאתה עומד מאחורי הדברים שלך אבל אני מתכוון לעמוד מאחורי שלי – הסוף של "שמש נצחית", ומצידי שארנון צדוק יהיה חתום על הגרסה הסופית שלו, הוא אירוני בריבוע ויכול להתפרש כציני על-ידי ציניקנים אמיתיים. כזהו קאופמן – מציג את הדמויות שלו במלוא אנושיותן (ועליבותן) ונותן לצופה לשפוט).
אורון, תקרא את התסריט המקורי של "שמש נצחית בראש צלול" בניק לינק. הסוף שלו יכול להתפרש רק בציניות.
צ'רלי קאופמן אצל סטיבן קולבר:
http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/213523/december-09-2008/charlie-kaufman
וואו, קאופמן היה ממש חמוד אצל קולבר!
פרנק: סליחה אם לא הבהרתי את עצמי. לא התייחסתי לקיידן כדמות אלא כנציגו של קאופמן ביקום של הסרט.
קאופמן (כמה מפתיע: אב לילדה במציאות) טפל על קיידן המסכן (ועלינו, הצופים) את כל הטרגדיות האפשריות המדירות שינה מעיניו.
אני בטוח שלקאופמן עצמו תהיה בעיה קשה עם זה שהבת שלו תהיה לסבית, או גרמנייה, או חשפנית, או כל אחד מהדברים האחרים שמניתי קודם. זאת בדיוק הסיבה שהוא הפיל את כל תהפוכות הגורל האלה על הבת של קיידן האומלל. למעשה הוא יצר סרט מסוג שהיה פופולרי פעם, של יוצרים שפותרים את תסביכיהם, במקום ללכת לפסיכולוג, ע"י שפיכתם על הבד. אולי הוא אפילו מאמין שבמין טקס וודו, הוא יוכל להעביר את כל הדברים האלה אל הדמות בסרט כדי שלא יקרו לבת שלו במציאות. הדמות של הבת היא לא באמת דמות, וגם לא האישה או בת זוגה. אין שום היגיון או אמינות לפעולות שלהן. ההצדקה היחידה לקיומן היא לגרום סבל לגיבור, שבו ורק בו הסרט עוסק. וזאת הבעיה שלי עם הסרט: ה"אני ואפסי עוד", ההתעסקות העצמית האינסופית שנמשכת ונמשכת עד שיוצאת הנשמה.
וזה חבל במיוחד בגלל שקאופמן הוכיח שהוא מסוגל לכתוב דמויות מעולות כשהוא רוצה.
יניב, זה שהסרט עוסק רק בדמות של קיידן זו לא הבעיה של הסרט – זה כל הסרט. הסרט הזה נצמד לתודעתו של קיידן, אנחנו רואים רק את מה שהוא רואה (אשמח אם מישהו יזכיר לי אם יש איזושהי סצינה נטולת קיידן), וחווים רק את מה שהוא חווה.
להתלונן על כך שהסרט הזה מלא בהתעסקות עצמית זה כמו להתלונן על כך ש"הסנדק" מלא מאפיונרים.
קאופמן, תוך שהוא נצמד לאדם אחד בלבד (שהוא אגב, עם כל הדמיון האפשרי לתסריטאי, דמות דמיונית לחלוטין), הוא מנסה ליצור מסר חובק אנושות, במילים אחרות – להסיק מהפרט הבודד אל הכלל, במילה אחרת: סינקדוכה.
כמו בחלום, שבו כל דמות היא בעצם השתקפות של עצמך, כך בסרט הזה כל דמות היא השתקפות של קיידן.
לא ניתן ליצור דמויות אמיתיות אחרות, כי אין עוד דמויות מלבד קיידן. גם הבת, גם הקופאית, גם אדל (קתרין קינר), וגם כל השחקנים ושאר הדמויות, כולם הן קיידן קוטארד.
ראיתי את זה עכשיו, לא קראתי את הביקורת כי אני לא רוצה שמשהו יהרוס לי. מה שמרתק בסרט הזה הוא שכמעט בלתי נתפס שקאופמן, שלא יצר כל כך הרבה טקסטים, מנפק כבר בשלב הזה של הקריירה טקסט ברמה של פינטר (שהוא חולק לו כבוד בסרט) או אפילו חנוך לוין. אני חושב שזאת היצירה אולטימטיבית שלו ולא פלא שהוא ביים אותה: היא מזקקת את כל שאר המוטיבים שהיו בסרטים קודמים שלו ויוצרת את הזיווג המושלם שבין החיים ובין הכתיבה. הוא נגע בזה בכל שאר הסרטים שלו, והכניס את עצמו לכל תסריט אותו כתב – הפעם הוא מייצר אמירה כללית על כל מה שהוא עשה עד כה, ועל האופן שבו החיים שלו מתמזגים לתוך היצירה והולכים לאיבוד בתוכם. לדעתי, טקסט ברמה של פוליצר. ועל הסרט יש כל כך הרבה מה לכתוב: על רצך הזמנים המתסמס, על הדמויות שהולכות לאיבוד אחת בתוך השניה, על הניצבים שמשחקים בכל הסרט הזה שנקרא החיים. אני מקווה שאני נשמע לפחות קצת ברור, כי גם הסרט הוא לא לגמרי כזה.
לא ברור לי מה יש בסרטים מסוימים של קאופמן שגורמים לי לשנוא אותם כל כך ("שמש נצחית" והסרט הזה), ומצד שני, להעריץ כמה סרטים אחרים שהוא עשה (בעיקר "וידויים של מוח מסוכן" ו "אדפטיישן"). בכל מקרה, את הסרט הזה שנאתי מהרבה סיבות שכבר נכתבו כאן. ההרגשה הכללית היתה של אוננות אינטלקטואלית ולא הרבה מעבר לזה. יותר מדי דמויות או רעיונות באו והלכו ולא תרמו כלום פרט לסוריאליזם של הסרט.
למעשה, ההרגשה שלי כשהסרט נגמר, היתה שקאופמן יכול להמשיך ולמשוך את האוננות המעגלית הזאת עוד שעה או שעתיים כרצונו, כי אחרי הכל – למה להסתפק ב-4 אלגוריות חוזרות אם אפשר לעשות 8 או 80.
בנוסף , אני לא רואה בכל ההתחכמויות החוזרות ונשנות האלה גאונות קולנועית. ברמה הבימויית ודאי שלא – כי בכל סילנסיו של לינץ', נוצה של זמקיס, שמלה אדומה של שפילברג, תמונת ראי של מנדז, מונטאז' של סקורסזה, פציחה בשיר של פ"ת אנדרסון או סצינת סיום של פיטר וויר יש הרבה הרבה יותר כשרון. אבל גם ברמה התסריטאית, הסרט הזה כושל. כי כמו שאמרתי, קאופמן נתפס על רעיון חיקוי המציאות והדיכאון שקיים בו, מתישהו בתחילת הסרט, ומשם רק המשיך ושיפשף.
דבר אחד שכן אגיד, ואני די בטוח שזה מכוון – דיאן וויסט מאד מאד דומה למישל ווליאמס. אפילו יותר ממה שסמנת'ה מורטון המובגרת דומה לסמנת'ה מורטון הצעירה, ודי ברור לי שקאופמן התכוון בכך להחזיר במשהו את דמותה של ווליאמס. מצד שני, מדובר רק בנדבך נוסף של אוננות מעגלית כך שמבחינתי הדמיון הזה רק מזיק לסרט. שוב.
מדהים יצירת מופת
ביקורת מעניינת על הסרט ניתן למצוא בבלוג http://a-2da-z.blogspot.com/2009/05/blog-post_15.html
זמן הוא הנושא של "סינקדוכה ניו יורק".
דרשת הכומר בסרט, העוסקת בזמן, מתכתבת לא רק עם דרשת הכומר ב"שקרים קטנים" [בגילומו של דונלד סאתרלנד], אלא, בעיקר, עם האגדה שמספר הכומר ב"משפט" של קפקא על האיש הממתין "בשער החוק". סמנתה מורטון, אגב, קוראת את "המשפט" ומשמשת כקופאית, כלומר כמין שוערת של התיאטרון. נאום הכומר ניתן לסיכום במימרה הלטינית הידועה "ארס לונגה, ויטה ברביס" – האמנות נצחית, החיים קצרים.
אפשר להרהר בזיקה הפונטית שבין השמות קפקא וקאופמן.
ראיתי את הסרט לראשונה היום ונחוץ זמן לחשוב עליו ולעכל אותו ואולי באמת לצפות בו שוב. ביצירה הגדולה ביותר של קאופמן, בינתיים, היא קאופמן עצמו. כשהוא מדבר השילוב של רגישות ועדינות בפניו מהמם. אלה אגב סגולות יהודיות יחודיות. במערב מתקשים להבין אותו בעיקר משום שהוא יהודי.
המוסיקה הפריעה לי. השירים היו יפים אך הפתוס של בליווי המוסיקלי נותן לסרט לפעמים אופי של סרט שנועד לתלמידי קולג' רציניים בחוף המזרחי. כשהאמריקאים מנסים להיות רציניים וחמורי סבר כמו האירופים הם לא אחת מגחיכים עצמם. זה לא קרה לאל פאצ'ינו בסרטו שהקדיש לריצ'ארד השלישי, אך זה בדרך כלל מה שקורה לוודי אלן ואחרים.
I've wanted to post about something similar to this on a single of my blogs which has given me an idea. Thanks.
great post I subscribed to your blog!
I’m curious if you ever have problems with what people post? Recently it seems to have become an epidemic, recently though it has turned around. What do you think?
If you're still on the fence: grab your favorite earphones, head down to a Best Buy and ask to plug them into a Zune then an iPod and see which one sounds better to you, and which interface makes you smile more. Then you'll know which is right for you.
Most of the times i visit a blog I see that the construction is poor and the writting bad. Regarding your blog,I could honestly say that you writting is decent and your website solid.
The leading source for trustworthy and timely health and medical news and information.
Very interesting site. Hope it will always be alive!
I truly appreciate this post. We require much more persons like you bringing value towards the community. Can I put this post on my blog? I'd give you credit and link back of course.
Do you don't like my site?