"שכנים״ (מתוך אחת הבדיחות המצחיקות הבודדות בסרט: מסיבת רוברט דה נירו)

געגועיי לג׳ון לנדיס. איפה ״שכנים״ ואיפה ״בית החיות״? איפה סת רוגן ואיפה ג׳ון בלושי? פער הדורות מעולם ״שכנים״, סרטו החדש של ניקולס סטולר, הוא כמו מאש-אפ של סרטי ג׳ון בלושי: ״בית החיות״ שביים ג׳ון לנדיס מצד שמאל, ו״שכנים״ (כן, שכנים״), שביים ג׳ון אווילדסן מצד ימין. זהו סיפורם של שני בתים בפרברים – בבית האחד זוג צעיר שמתרגל חיי בורגנות טריים ומנסה להסתגל להורות; בבית הסמוך, מועדון אחווה של תלמידי קולג׳ שרק רוצים לכייף כל הלילה, לעשן ולשמוע מוזיקה. ב״בית החיות״ היה ג׳ון בלושי הפרוע שבחברי האחווה, ב״שכנים״ הוא היה הבורגני השקט שנלחם בשכניו הטורדנים. עכשיו אנחנו יודעים על מי סת רוגן חולם בלילה.

כבר השם הדהוי הזה – ״שכנים״ – מסגיר את טיבו של הסרט. זה לפחות הסרט השלישי שאני זוכר שנקרא כך (בעברית): ההוא עם בלושי מ-1981, סרט עם טום הנקס שביים ג׳ו דנטה ב-1989, ועכשיו זה. תוך כמה שבועות כבר לא נזכור מי זה מה.

סטולר, שהבריק שלוש פעמים עם ״קח את זה כמו גבר״ (אק״א: ״לשכוח את שרה מרשל״), ״הבא אותו לגריק״ ו״עד החתונה זה יעבור״, מוותר בסרטו הרביעי על שני השותפים הקבועים שלו: ג׳אד אפטאו וג׳ייסון סיגל. ולמראה התוצאה זו היתה טעות. הוא חבר כאן לסת רוגן ולאוון גולדברג, חניכיו של אפטאו, שממשיכים את הקונספט של המנטור שלהם: סיפורם של מבוגרים שלא מוכנים להתבגר וממשיכים להתנהג באופן ילדותי. הזוג הבורגני קרוע בין הבתים: הם רוצים להיות הילדים הצעירים והפרועים שחיים בבית הסמוך ועושים סמים ומסבות ערב אחרי ערב, אבל הם גם מנסים להסתגל לחייהם החדשים כאנשים מבוגרים ובעלי אחריות, כך שהמלחמה בין הבתים היא בעצם מלחמה פנימית, קונפליקט של אנשים שעוד לא החליטו מי הם באמת (כשם שהאב הטרי קצת רוצה לחזור להיות סטלן בקולג׳, כך נשיא האחווה בעצם מבטא במלחמתו בזוג ההורים את הפחד שלו מהתבגרות והתברגנות).

רעיון יפה, אבל כזה שכמעט כל סרט על חיי הפרברים – בין אם היה קומדיה, מלודרמה או סרט אימה – כבר ביטא. הפרברים כסוג של בית קברות לחיים, לליבידו, לתחושה של שחרור וחופש, ובמקום זאת כניעה לחיים של קונפורמיזם, בהם האנשים – כמו הבתים – זהים זה לזה מבחוץ, אבל קורסים ונרקבים מבפנים, כל אחד בדרכו שלו.

אז אין כאן משהו שלא היה בחומרים שהפכו את הצוות הזה למפורסם תחת הנחייתו של ג׳אד אפטאו. אז מה השתנה? לא ברור. אבל מה שכן ברור הוא שסת רוגן משחק בסרט הזה פשוט נורא. נדמה שכל הדיאלוגים שלו מאולתרים על המקום, ורוז ביירן, המשחקת מולו, מנסה להדביק את הקצב ומבט אבוד בעיניה. כל מה שהם עושים כדי להצחיק זה להפיל ניים-דרופינג של סדרות טלוויזיה: ״משחקי הכס״, ״המשרד״, ״בנות״, ״שובר שורות״, ״מד מן״. זה מה שהולך היום, והם מאזכרים שמות כאילו הם פאנצ׳ים ללא בדיחה. אבל בדיחות אין. הייתי מקבל הכל – אלתורים ושטויות (וצילום מפתיע בכיעורו)- אם זה היה מצחיק. אבל ניקולס סטולר מגיש לנו סרט שבוגד במסורת ממנה הוא בא: הוא לא מצחיק ולא מרגש.

ובעיקר: יש בסרט הזה משהו מאוד פחדני. הוא לא באמת הולך רחוק מדי עם אף אחת מהסיטואציות, אין אף בדיחה באמת קיצונית, אין רגע שבו הסרט יוצא ממצב מערכוני והופך ממש לסרט. הקומדיות המשובחות של העשור האחרון – למשל, ״סופרבאד״, שרוגן היה שותף לכתיבתו, או אפילו ״הסוף״, שרוגן גם היה שותף לבימויו – מגיעה במערכה השלישית למקום מופרע באמת, ופתאום הסרט גם משנה הילוך ונזרק לתוך עולם פרוע יותר. ״שכנים״ רץ על המסלול אבל מעולם לא ממריא.

נקודת אור: מי היה מאמין שזק אפרון הוא שחקן כל כך מוצלח. הפתעת הסרט.

ציוץ