"כוכב הקופים: השחר״. מט לחיות

עם ״כוכב הקופים: השחר״ מט ריבס מוכיח שהוא במאי שצריך לשים אליו לב. כבר סרטו הקודם היה מעניין: ״Let Me In״ מלפני ארבע שנים היה רימייק קטן מימדים לסרט אימה שבדי, אבל ריבס – עם המון תבונה וכשרון – הצליח לקחת את המקור השבדי המבריק, ולשפר אותו, לא מעט בזכות העובדה – שעכשיו אני יודע לזהות אותה כחותמו העיקרי – שיש לו עין מעולה לאווירה ולטון. הוא עושה את זה עם קצב ההתנהלות, עם הצילום המתון והקודר, ועם המוזיקה המבריקה שיוצרת אי נחת. וכך הוא עושה עם ״כוכב הקופים: השחר״: הוא לוקח פורמט שכבר ניתן לו עד ידי אחרים – במקרה הזה על ידי רופרט וויאט, במאי ״כוכב הקופים: המרד״ – והוא מצליח לתת בחזרה סרט שמצד אחד דומה למקור וממשיך אותו, אבל מצד שני מצליח לשדרג אותו מבחינת עומק ואמירה. אם עד סרטו הקודם נדמה היה שריבס הוא נער השליחויות של ג׳יי.ג׳יי אברמס, מגיע סרטו החדש ומוכיח שיש לו טאץ׳ משלו, והוא שונה לחלוטין מהסגנון מלא הרעש והצלצולים של המנטור שלו.

למעשה, ״כוכב הקופים: השחר״ הוא דרמה פוליטית וחברתית, שלו היתה מבוצעת – מילה במילה – עם שחקנים בשר ודם וממוקמת בתוך איזור מלחמה אמיתי מההיסטוריה האנושית, היא היתה יכולה לזכות בפסטיבל קאן. אבל בגלל שהוא מבוצע על ידי קופים, מתרחש בעתיד ומבוים עם המון אפקטים דיגיטליים, הוא נקרא סרט קיץ. ובכן, הילדים שהיו בהקרנה שבה נכחתי היום, נעו בכסאם באי נחת. המבוגרים התמוגגו. זה סרט חכם להפליא. ובכן, הרשו לי לדייק: זה 3/4 סרט חכם להפליא. יש לי בעיות קשות עם הרבע האחרון.

ביקורת וידיאו על ״כוכב הקופים, השחר״:

זה מתחיל עם סיקוונס שבעוד חצי שנה, כשנבוא לסכם את השנה, יש סיכוי שנחליט שזו הסצינה הבודדת הכי מרשימה שראינו. כמעט עשר דקות, ביער, ללא מילים, ללא בני אדם. שגרת חייהם של להקת קופים ביערות בפאתי סן פרנסיסקו, שמתקשרים ביניהם בשפת סימנים. זכרונות מפתיחה דומה מאוד של ״אי.טי״.

בפתיחת הסרט אנחנו נמצאים עשרה חורפים אחרי סוף הסרט הראשון, ובזמן הזה רוב האוכלוסיה האנושית של כדור הארץ נמחקה מעל פני האדמה בגלל הווירוס שיצרו ג׳יימס פרנקו וחבריו במעבדות הסרט הראשון; ובמקביל, אוכלוסיית הקופים בראשות סיזר (בגילומו של אנדי סרקיס, שעושה כאן מין חיקוי של מרלון ברנדו ב״הסנדק״) הולכת וגדלה, ובונה לעצמה ציוויליזציה קטנה: יש להם שפה, בית, והם אפילו ניסחו לעצמם מין גרסה קופית של עשרת הדיברות, הבסיס לתרבות שלהם. הדיבר הראשון: קוף לא הורג קוף. הדרמה תעלה הילוך כשהדיבר הזה יופר.

את ״כוכב הקופים: המרד״ ראיתי בעיצומו של מבצע צוק איתן (אני כותב את המשפט הזה בלשון עבר לטובת דורות הקוראים הבאים שיגיעו לפוסט הזה – אינשאללה – בעוד שבוע). צה״ל מפציץ את חמאס בעזה, חמאס מפגיז את תושבי ישראל. הסרט נעצר באמצע לאזעקה, ולרגע נדמה היה שהתרעת ״צבע אדום״ היא חלק אינטגרלי מהסרט הזה, שמשרטט כרוניקה של הסלמה. באתי לסרט קיץ מדע בדיוני על קופים, וקיבלתי סרט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סרט שאומר לנו שוב ושוב: אל תכלילו. אין חברה אחת שהיא א-פריורית רעה וראויה להשמדה, גם אם היא נראית נחותה ומפחידה משלנו. הסרט הזה הוא כולו מטאפורה אחת גדולה על כך שהפחד והבורות הם הבסיס לאלימות ולדעות קדומות. והוא מראה היטב איך דווקא הפחדנים שבכל צד הופכים להיות לקיצוניים ולאלימים, שמהר מאוד מדרדרים מצב של סטטוס קוו לעבר מלחמה. בתוך חברה שמבחינתה כל האחרים נראים אותו דבר, אנחנו מקבלים שיעור בניואנסים – לכל אחד יש אופי משלו, לא כולם אותו הדבר.

מאז 1968 סרטי ״כוכב הקופים״ מתפקדים כמטאפורות. הסרט הראשון, שיצא בשנה שבה נרצח מרטין לותר קינג, ניסה להציג עולם הפוך, שבו הלבנים הם המיעוט הנרדף ונטול הזכויות. הסרט הקודם בסדרה הציג עולם שבו החיות הם בני האדם, והקופים הם הקורבנות. הסרט הנוכחי מנסה להציג מצב של מלחמה בין תרבות שבטית, נחשלת (בעיני האדם הלבן) ובין הקולוניאליזם המערבי. כל הסרטים יכולים לתפקד כנקודת פתיחה לדיון. אבל לכל הסרטים האלה יש באג אחד מאוד משמעותי שדי מביס אותם: בכולם, האחר מוצג בתור קוף. וכך, סרטים שמנסים ליצר אמפתיה כלפי האחר, למעשה עושים את זה עם רטוריקה מאוד גזענית. אם הקוף הוא המשל, מי הוא הנמשל? (וזו הסיבה שג׳יימס קמרון – ש״אווטאר״ שלו הוא סוג של השפעה על הסרט הזה – הציב מול בני האדם גזע חיזרי. חיזרים בעל מראה אנושי יכולים לייצג את תרבות האחר מבלי להשפיל אותו).

כלומר, שבתוך הדרמה הסמיכה והמשובחת של ״כוכב הקופים: השחר״, בתוך הבימוי רב הדקויות, מסתתר מכשול אינהרנטי שמכשיל את הסרט. הוא אומר זאת מפורשות: בכל מה שקורה, הקופים אשמים (אבל הם אשמים, כי בני האדם התחילו, בסרט הקודם). אבל מצב שניתן היה לעצור אותו בשלב מוקדם, מידרדר מהר בגלל מוחות חמומים. אם יש מסר אוניברסלי אחד מדכא מאוד שעולה מהסרט הזה, הוא לא קשור למלחמות בין עמים, שבטים או תרבויות, אלא ההבנה שבכל חברה אין מנוס ממלחמת אזרחים בשלבי ההיווצרות שלה, כדי להכריע איזה אופי יהיה לה. ותמיד, הקיצוניים והמיליטנטיים ינצחו.

השילוב בין האקלים שבו ראיתי את הסרט ובין הרצינות התהומית שלו, גרמה לכך שכבר הרבה זמן לא יצאתי עם כזו מועקה מסרט. והרבה זמן לא ראיתי סרט הוליוודי גדוש אפקטים, טכנולוגיה וגם לא מעט אקשן שמפקיד באופן כמעט עקרוני לא לתת לצופיו קתרזיס.

=========================

הנה הצצה לעבודת האפקטים בסרט:

ציוץ