"שושנה חלוץ מרכזי״. קלוב העליזים (צילום יח״צ: נועם יוסף)

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

ב״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, המדריך שמסווג את כל כוכבי הלכת הראויים לביקור תיירותי בכל מערכות השמש והגלקסיות ביקום, מתואר כדור הארץ – אחרי שנים של התבוננות, ביקורים וביקורות – באמצעות שתי מילים בלבד: Mostly Harmless. ובעברית בשלוש: ״בלתי מזיק ברובו״. ״שושנה חלוץ מרכזי״, שביים שי כנות על פי תסריט מאוד עודד רוזן, הוא בדיוק כזה. בלתי מזיק ברובו.

המאבק נמשך. הקולנוע הישראלי כבר למד לייצר יצירות מופת. בעשור האחרון סרטים ישראליים זכו בפסטיבלי קולנוע בכירים, היו מועמדים לאוסקרים, וכיכבו בצמרות רשימות הסרטים הטובים של השנה של מבקרים זרים. אבל היכולת הזאת באה עם מחיר: הכחדת השלאגרים.

בואו ננסה להגדיר את המילה הזאת ״שלאגר״, מילה משנות השבעים שאני באופן אישי מאוד אוהב להשתמש בה, כי יש בה משהו יפה ומדויק בכל הקשור לקולנוע הישראלי. ״שלאגר״ זה לא סתם ״להיט״ או ״הצלחה״, אלא מוצר – שיר, סדרה, סרט – שנוצר מתוך כוונה להיות להיט. מוצר בידורי – לא אמנות – שכל מי שמעורב בו יודע את המתכון שיעניין קהל רחב ככל האפשר. כדי ליצור שלאגר לא צריך להבין בקולנוע, צריך להבין בחטיפים וממתקים – האם עדיף מלוח או מתוק? קריספי או קראנצ׳י? מה יתפוס את החך המקומי. שלאגר הוא תלוי מקום ותלוי מועד.

אחד הדברים שהיו גדולים בקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים היתה הנוכחות של אנשים שידעו את המתכון הזה, ליצור שלאגר. לזהות סיפור טוב, ללהק אותו נכון, ולהשקיע כמה שפחות בהפקה, כדי למקסם רווחים. מנחם גולן, למשל, ידע לעשות את זה בישראל. כשהוא הגיע עם החושים האלה להוליווד, הוא נפל (אני חושב על גולן הרבה השבוע, בעקבות הסרט התיעודי ״גו גו בויז״ של הילה מדליה, שהוקרן השבוע בפסטיבל ירושלים). בעשור האחרון היו לנו להיטים ולהיטי ענק, אבל חוץ מ״זוהי סדום״, לא היו לנו שלאגרים.

״שושנה חלוץ מרכזי״ הוא סרט שנתפר להיות שלאגר. יש מאחוריו מפיק שהכניס יד לכיסו מתוך אמונה שקומדיית טעויות עמוסה בדיחות על סקס וכדורגל תביא קהל. ואני מהמר ששכר שני כוכבי הסרט – אושרי כהן וגל גדות – היה שווה, אם לא יותר, מתקציב ההפקה כולו. ככה, אגב, מזהים שלאגר מהסוג של פעם: כשה-above the line יותר יקר מה-below the line (ע״ע ״בלתי נשכחים 3״), הכוכבים יותר יקרים מיום הצילום.

צפו: שתי הדקות הראשונות והמושקעות (ורבות האפקטים) של ״שושנה חלוץ מרכזי״:

ואני, שכל כך רוצה כבר תעשיית שלאגרים בישראל, מחכה כבר למפיק עם האף שלא מזייף ויודע לזהות להיט על פי המרכיבים הנכונים והכוכבים הנכונים. אז הליהוק של ״שושנה״ מושלם מנקודת מבטו של הקהל. והפנייה לשי כנות לבימוי הסרט, גם היא היתה נכונה. כנות הביא סרט מלוטש ומהוקצע ועם קצב סביר בהחלט. למעשה, אני חייב להודות שמבחינת קצב וליטוש, הסרט הזה הפתיע אותי לטובה. לא היה רגע שבאמת סבלתי בו. אבל בכל סצינה וסצינה שחלפה הבנתי את גודל ההחמצה שיש כאן.

בואו ננסה לסכם ולהזכיר את האג׳נדה שלנו כאן: ישראל, הבי לנו קומדיות! מהסוג הפרוע ביותר, חסר האחריות, נטול הפוליטיקלי קורקטיות. אני יודע, למשל, שאילולא המחויבות שלי לקולנוע הישראלי, אם הייתי רוצה לראות בסוף השבוע הזה קומדיה וולגרית על סקס הייתי הולך ל״סקס טייפ״ ולא ל״שושנה חלוץ מרכזי״. כי כאן נמצאת הבעיה: אני יכול להצמיד לסרט הזה כמה וכמה שמות תואר מחמיאים, פחות או יותר, למעט אחד, והוא הקריטי: הסרט לא מצחיק. זה די מדהים. יש בו המון סט-אפים קומיים ואין בו אפילו פאנץ׳ אחד. אני חייב להיות ברור כאן: זה לא שיש בו פאנצ׳ים אבל לדעתי הם לא מצחיקים. לא. פשוט שכחו לכתוב את הפאנצ׳ים. כל סצינה וסצינה חולפת ואתה יוצא ממנה ותוהה: איזו מין קומדיה זו? אני כבר מעדיף את הרישול הנוראי של ״גבעת חלפון אינה עונה״, סרט שמבחינה קולנועית הוא מהנוראיים שנעשו בארץ, אבל זה סרט שיש בו מחויבות אדירה לפאנץ׳, ובסופו של דבר תמיד יהיה אחד הסרטים הכי מצחיקים שנעשו בישראל. ובקומדיה, הפאנץ׳ יותר חשוב מתנועת המצלמה. ״לצוד פילים״ מהשנה שעברה, למשל. אני יכול לבקר בו המון אלמנטים – ליהוק, עיצוב דמויות, מתח דרמטי. אבל זה סרט שנתן פאנצ׳ים, וככזה הוא היה מצוין. ובלי פאנצ׳ים, מה נותר מ״שושנה חלוץ מרכזי״?

״שושנה חלוץ מרכזי״ מספר על כדורגלן-על (אושרי כהן), מלך השערים, בקבוצה ירושלמית שהיא כמו בית״ר אבל לא. מהלך פזיז מול חברתו של הגנגסטר המקומי מסבך את הכדורגלן עם הבוס (אלי פיניש) שבמקום להרוג אותו מטיל עליו משימה, שעבורו היא כנראה גרועה מגזר דין מוות: עליו להכריז בפני העולם שהוא הומו. וכך הוא יתנקם בו על ניסיונו לגנוב ממנו את בחורתו (שדווקא נראה שהיא רוצה שיגנבו אותה). מכאן מתחיל מהלך שלם שמצד אחד מציג את הירושלמים, אוהדי לא-בית״ר כחבורת הומופובים, שמיד מנדים את אלילם מרגע שהוא יוצא מהארון, ומצד שני, הכדורגלן – הומופוב לא קטן בעצמו – מגלה שבעולם שמחוץ לכדורגל הירושלמי, ב-2014, להיות הומו זה דווקא להיט. הוא הופך לסנסציה, מבוקש, נחשק ומצליח מאי פעם.

הרעיון הזה, של החלפת זהות מינית כדי להתחמק מהמאפיה, הוא הבסיס עליו נבנה ״חמים וטעים״ של בילי וויילדר. שם נאלצו ג׳ק למון וטוני קרטיס להתחפש לנשים כדי לברוח מגנגסטרים, אבל אגב כך, נראה שלמון מגלה – בעודו בדראג – צדדים לזהותו המינית שהוא לא היה מודע להם קודם. באמריקה של 1959 הומור הבורלסקה שמחביא בתוכו אמירות המאתגרות את המוסכמות השמרניות של זהויות והעדפות מיניות היה חצוף למדי. ומאז, אחת לכמה שנים מגיע סרט שבו הסטרייטים מגלים שלהיות הומו זה דווקא לא רע. ״לצאת מהארון״ של פרנסיס ובר, בו מתחזה ז׳ראר דפרדייה להומו, הוא גם אחד הסרטים שנראה ש״שושנה״ נשען עליהם.

באופן משונה, למרות החשש הראשוני שלי שקומדייה כזו תעשה שימוש נצלני ומעליב בבדיחות על הומואים, ההפתעה הגדולה היא שמדובר דווקא בסרט חינוכי למדי, שמצליח להגניב לתוכו גם סצינה אחת בעלת ערך חתרני בלתי מבוטל: ההפקה הצליחה לארגן, במסווה של צילומי סרט, מצעד גאווה קאמפי ורועש בתוך ירושלים, מהסוג שירושלים לא היתה מוכנה לקבל אילולא היה מדובר בסרט.

אז מסרים חינוכיים על ללמוד לקבל את האחר, יש. סטריאוטיפים, גם יש (אבל זה הולך עם הז׳אנר). הבעיה היא שבדיחות אין. וזה המקום שבו הסרט הזה נראה כמו מהומה רבה על לא כלום.

===============

פרט טריוויה משונה: ״שושנה חלוץ מרכזי״ הוא לא הסרט היחיד השנה המופץ על ידי חברת יונייטד קינג, המצולם בירושלים, ושבנוי על פי נוסחה בתקווה להפוך לשובר קופות קומי. הסרט השני הוא ״זינוק בעלייה״, וגם הוא בא עם ליהוק אטרקטיבי: שלמה בראבא, איתי טיראן ומלי לוי (מלי לוי מעולה בסרט הזה). משום מה, המיזם לקולנוע בירושלים השקיע בהפקת ״זינוק בעליה״ אבל לא ב״שושנה״, למרות ששניהם צולמו בירושלים, כמעט באותם לוקיישנים. מעניין למה (אני לא הרגשתי שהתסריט של האחד ירוד יותר מהשני). אבל הנה הקטע המשונה: שני הסרטים מכילים שתי סצינות זהות. בשני הסרטים יש סצינה שבה פציינטית יושבת מול מנתח פלסטי המציע לה גדלי שצלים לניתוח הגדלה חזה. המנתח מציע משהו סולידי, פרופורציונלי, הגיוני, והפציינטית מבקשת (או בא-כוחה מבקש) יותר גדול. ב״זינוק בעליה״ זה מנקודת מבטו של המנתח הפלסטי (בראבא וטיראן מגלמים אב ובנו מנתחים פלסטיים), וב״שושנה״ זה מהצד של הפציינט (אלי פיניש הגנגסטר גורר את חברתו, גל גדות, לבצע ניתוח פלסטי להגדלת חזה).

סצינה כמעט-זהה נוספת: שני הסרטים הפיקו סצינת סיום באירוע ציבורי המוני המצולם בגיא בן-הינום, מתח לסינמטק. ב״שושנה״ זה סיום מצעד הגאווה וב״זינוק בעלייה״ זה ההזנקה והסיום של מירוץ המרתון. תמוה.

ציוץ