"שומרי הגלקסיה״

כדי לפצח את הדי.אן.איי של ״שומרי הגלקסיה״ צריך לגלות סבלנות ולחכות עד לסוף כל כותרות הסיום, עניין של כ-12 דקות בערך, ולראות את הסצינה המופיעה בחתימת הסרט. היא לא מוסיפה דבר לעלילה ולכן לא מהווה ספוילר, אבל היא מסבירה היטב את המנטליות סביב הסרט הזה. בסצינה הזאת מופיע… הווארד הברווז. הווארד הברווז היא דמות מעולם הקומיקס של מארוול שזכתה לעיבוד קולנועי בשנות השמונים בהפקת ג׳ורג׳ לוקאס, במה שהפך בזמנו לאחד הסרטים שקיבלו את הביקורות הכי מלגלגות ומזלזלות, וסרט ששמו הפך נרדף לקטסטרופה. ״שומרי הגלקסיה״, כמו ״הווארד הברווז״, הוא קומיקס שמגיע מהמדפים האחוריים במחסני מארוול. מקדימה נמצא ספיידרמן, ומיד אחריו כל החבורה שהתקבצה בתחילת שנות הששים ל״הנוקמים״ (הענק הירוק, איירון מן, תור, אנט-מן, קפטן אמריקה וכו׳), ואילו ״שומרי הגלקסיה״, שנוצרו לראשונה ב-1969 ומעולם לא זכו למעמד של בכירי גיבורי העל של חברת הקומיקס, הם הסחורה סוג ב׳ של המפעל.

כלומר, שכל הרעיון של אולפני מארוול ביצירת סרט ראשון בסדרה חדשה תחת השם ״שומרי הגלקסיה״ הוא ליצור אלטרנטיבה ליקום של ״הנוקמים״, להציג את הגיבורים-דה-לה-שמאטע – הטפשים, המרושלים והחאפערים מבין הגיבורים שאמורים להציל את היקום. זו מעין פרודיה על גיבורי על יותר מאשר הדבר עצמו. ההפתעה היא שאחרי סדרה של טריילרים שלא היו ברור מהם איזה מין סרט זה, היה מפתיע לגלות ש״שומרי הגלקסיה״ הוא סרט חינני להפליא, עם לא מעט הומור, וכמה קטעי פעולה משובחים, ובעיקר מושקע מאוד. כלומר, הם לקחו את הדמויות המשניות והזניחות, אבל הפיקו להם סרט שלא יעמוד מבויש לצד ״הנוקמים״ (ואם אני מבין משהו בהתנהלות של מארוול הרי שסרט ההמשך ל״שומרי הגלקסיה״, שכבר השבוע הוכרז על בכורתו ב-2017, יוביל את השומרים אל כדור הארץ – בחיפוש אחר אביו של סטאר-לורד, אני מניח – וזה יכין את השטח למפגש בין ״הנוקמים״ ובין ״שומרי הגלקסיה״ ב״הנוקמים 3״, בסביבות 2018-2019).

אבל הופעת האורח של הווארד הברווז חשוב להבנה עמוקה יותר של הסרט הזה. באופן מפתיע, רוחו של ג׳ורג׳ לוקאס שורה על הסרט הזה. יותר מכל סרט אחר של מארוול – שעשו מחוות לריצ׳רד דונר ולסטיבן ספילברג ולמי לא, אבל אף פעם לא ללוקאס – הסרט הזה חייב את חייו ללוקאס, החל מסצינת הפתיחה האינדיאנה-ג׳ונסית. הז׳אנר המובהק של הסרט הזה הוא אופרת החלל, הסוגה הקולנועית שמתחילה בסדרות הקולנועיות של שנות ה-40, ובראשם ״פלאש גורדון״, ושלוקאס שיכלל ב״מלחמת הכוכבים״. אבל מעניין לראות שנדמה שההשראה הגדולה על הסרט אינה ״מלחמת הכוכבים״ המקורי, אלא ״מלחמת הכוכבים, פרק 3: נקמת הסית״. או ״האלמנט החמישי״ (שסצינת הפתיחה מזכירה גם אותו). כלומר, סרט שכל מהותו הוא גודש מטורף עד כדי חנק של פרטים ומידע. עולם שכל הדמויות בו צבועות בצבעי גוף, לבושות בגדים מופרזים ושיער עטוי פיאות עד כדי קאמפ, עולם חיזרי שגם בעולם החיזרי אין סיכוי שהוא יראה דומה למציאותי. עולם שמציב את הצופה בו במצב של ניכור מתמשך, שכן אנחנו מבינים שזו הכל אמורה להיות בדיחה אחת גדולה (והבעיה עם בדיחות היא שהן לא באמת יכולות להיות מותחות). ההבדל העיקרי בין ״שומרי הגלקסיה״ ובין סרט כמו ״האלמנט החמישי״, או כל סרטיו של ג׳ורג׳ לוקאס לצורך העניין, הוא שכאן יש באמת חוש הומור. אינפנטילי, אבל חביב למדי.

עלילת הסרט מפגישה חמישה פושעים מקצה היקום. גנב קטן יליד כדור הארץ בשם פיטר קוויל, או סטאר-לורד (בגילומו של כריס פראט מ״גנים ונוף״); רוצחת שכירה ירוקת עור בשם גאמורה (בגילומה של זואי סלדנה שכבר היתה חיזרית כחולת עור ב״אווטאר״, אם לדבר על טייפ-קאסט); דביבון מדבר עם רובה גדול ופה מלוכלך (בדיבובו של ברדלי קופר), שמסתובב עם עץ מהלך שיודע להגיד שלוש מילים בלבד (שאותו מדבב וין דיזל), שהם ציידי ראשים; אליהם מצטרף אסיר נמלט שלא יודע מה זה מטאפורות ולוקח את כל מה שנאמר לו באופן מילולי. החמישיה הלא מאוד מבריקה הזאת נקלעת למזימה להחרבת היקום – לא מעט באשמתה – שאותה הם צריכים לשבש. גרוט ורוקט, העץ המהלך וחברו הדביבון, הם בעיניי ההברקה של החבורה הזאת, ולא אתפלא למצוא ספין-אוף שלהם בקרוב.

כבר שיבחתי בעבר את ראשי מארוול – בעידן שאחרי אבי ארד – שיודעים לבנות את העולמות שלהם ולקשר ביניהם, ויותר מזה: הם יודעים ללהק נכון את הבמאים שיעמדו בראש הסרטים, באופן כזה שהנוכחות שלהם תורגש ביצירה הסופית, גם אם מי שאחראי לכל אלמנט שם הוא האולפן עצמו והעומד בראשו. ול״שומרי הגלקסיה״ לוהק לתפקיד התסריטאי והבמאי ג׳יימס גאן. איזה שדרוג מטורף לקריירה של האיש שהתחיל את דרכו כתסריטאי באולפני טרומה בתור התסריטאי של ״טרומיאו וג׳ולייט״. תזכורת מהירה: אולפני טרומה הוקמו בניו יורק על ידי הישראלי-לרגע, לויד קופמן (שגם מופיע בסרט לשניה, כמו גם סטן לי, האבא של מארוול, שכבר הפך את זה למסורת להיות סטטיסט בכל סרט של החברה). טרומה התמחו ביצירת סרטי אימה סוג ז׳, גדושים בסקס ואלימות ומפלצות מפלסטיק. זה נראה זול ומכוער בכוונה תחילה. ושם ג׳יימס גאן התחיל את דרכו. הוא התחיל את תהליך השדרוג לקריירה שלו כתסריטאי של ״שחר המתים״, שבעיקר זכור בתור הסרט שגילה לנו את זאק סניידר, הבמאי. והנה, עשר שנים אחר כך, ובעוד זאק סניידר, שמביים עכשיו את ״באטמן נגד סופרמן״, ובונה את דרכו לקראת בימוי סרט ״ליגת הצדק״ (הסופר-גרופ של גיבורי די.סי. קומיקס), גאן מתייצב מולו, כמי שעשוי לרשת את ג׳וס ווידון בבימוי סרטי ״הנוקמים״ לקראת סוף העשור הזה.

״שומרי הגלקסיה״ מכיל כמה קטעי פעולה מצוינים – ובראשם הסצינה שמפגישה את ארבע הדמויות הראשיות ברחובות העיר נובה (שבראשה עומדת גלן קלוז) – למרות גודש עצום שלעיתים מכביד ומתיש. ואם יש לי טרוניה עיקרית כלפיו היא שנדמה שגאן כל כך מעריץ את ״כלבי אשמורת״ של קוונטין טרנטינו, שהוא פשוט הרים משם את כל עניין הפסקול של שירי פופ משנות השבעים. בעולם הטהרני שלי, ברגע ששיר כמו ״Hooked on a Feeling״ של בלו סווייד, מקבל תפקיד במרכזי בסרט כמו ״כלבי אשמורת״ ואז נשדד שוב לצורך סדרה כמו ״אלי מקביל״, הרי שהשיר הזה שרוף מעכשיו לסצינות מרכזיות (שלא לדבר על קמפיין שיווקי). אלא אם אתה רוצה להגיד ש״כלבי אשמורת״ היא המחווה שאתה רוצה להנציח בסרט. נדמה שגאן ושותפיו לסרט השקיעו לא מעט שעות של יצירתיות בבריאת העולם והדמויות, עוד קצת השקעה בבדיחות ובפסקול מקורי יותר היו הופכים את הסרט לקצת יותר מבריק גם למי שאינו בן 13.

ציוץ