12 אוגוסט 2014 | 16:00 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? חלק א׳: הכרטיסים

liberal-may

בחודש מאי התחלתי לבדוק מה שלומו של הקולנוע הישראלי בסדרה של טקסטים שעדיין מתפרסמת מדי חודש בירחון החדש ״ליברל״, שעורכים רותם דנון ופיני אסקל. עשר שנים חלפו מאז 2004, שהיתה מבחינתי אחת השנים הכבירות והבכירות של הקולנוע הישראלי, ורציתי לבדוק אותו סעיף סעיף. התחלתי מכמות הכרטיסים, ועברתי למפיצים, משם לפסטיבלים הקולנוע, ומשם לאקדמיה הישראלית לקולנוע. ויש לי עוד גופים לבדוק בחודשים הבאים. בימים הקרובים אעלה את הטקסטים האלה כמיני סדרה.

השורה התחתונה שלי? אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך (חייב אפילו) להגיע למצב שבו בכל שנה נמכרים לפחות מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. זה קרה ב-2004 וב-2007, ויש סיכוי לא רע בכלל שזה יקרה גם השנה. אבל אם זה קורה, זה קורה באופן אקראי. ואני מנסה להבין מי צריך להיות אחראי לכך שהקולנוע הישראלי קודם כל ישגשג במולדתו ואצל קהל הבית שלו, לפני שהוא רץ לקטוף פרסים בפסטיבלים בעולם.

הנה החלק הראשון.

פי שניים יותר סרטים, פי שניים פחות צופים

יותר ויותר יוצרים רוצים לעשות סרטים ישראליים, אבל פחות ופחות צופים בו. האם הקולנוע הישראלי בריא או חולה?

השנה ימלאו עשור לשנת 2004, שהיא – בעיני – השנה השנייה הכי מופלאה בתולדות הקולנוע הישראלי*. אחת השאלות הגדולות בעולם הקולנוע (והאמנות בכלל) היא איך ניתן למדוד או להגדיר הצלחה. לו היינו באמריקה, התשובה היתה ברורה: כסף. מי שהכניס הכי הרבה, הוא המצליח. אבל בישראל, כמו לא מעט מדינות שבהן הקולנוע אינו ממש עסק מסחרי-כלכלי, אלא יש בו יומרה תרבותית ואמנותית, שלעיתים קרובות מנותקת מפרמטרים של הצלחה מסחרית (בעיקר בשל העובדה שהקולנוע הישראלי ממומן במלואו או בחלקו על ידי המדינה, כפי שנהוג וראוי במדינות שאינן ארצות הברית או הודו), תשאלו ״מה זו הצלחה״ ותקבלו שלל תשובות סותרות. יהיו שיגידו ״כמות הצופים״, שהרי קולנוע היא אמנות שפונה לקהל, ויכולתו של סרט לתקשר עם הקהל הוא מדד מרכזי בהערכת הצלחתו**. אבל מכיוון שקולנוע הוא קודם כל אמנות, יתכן ומדד ״הכמות״, אינו נכון לו, ומדד ה״איכות״ נכון יותר. ואיך מודדים איכות? על פי הביקורות? ואולי על פי הפרסים מפסטיבלי הקולנוע בעולם? ומכיוון שקולנוע זו גם תעשייה, אולי דווקא ההצלחה המסחרית בחו״ל היא המדד להצלחתו של סרט? כל אחד יציג את טיעוניו על פי עמדתו, ועל פי תירוציו, אבל מכל זה ברור דבר אחד: סרט יכול להיחשב ״מצליח״, אם הוא זכה לפחות באחת מההוקרות הנ״ל – שהוא הצליח למצוא לעצמו לפחות נתח אחד של צופים שהעריכו אותו, בארץ או בחו״ל. ובכן, שנת 2004 היתה שנה היסטורית בכך שלא משנה על פי איזה קריטריון תרצו למדוד ״הצלחה״, סרטי השנה ההיא עשו זאת. היה סרט אחד שהפך לשלאגר בקנה מידה היסטורי (״סוף העולם שמאלה״), ושמיד נכנס לרוטציה הקבועה ברפרטואר סרטי יום העצמאות שהקהל אוהב לראות שוב ושוב; ומהצד השני, היה סרט אחד (״אור״), שהצלחתו בקרב הקהל היתה מינורית יותר, אבל שעשה היסטוריה והביא ליוצרת ישראלית, בפעם הראשונה, את פרס ״מצלמת הזהב״ בפסטיבל קאן. ואם מדברים על הצלחה מסחרית, הרי ששני סרטים מאותה שנה (״ללכת על המים״ ו״אושפיזין״) הכניסו למעלה ממיליון דולר בהפצתם המסחרית בארצות הברית***. ״אור״ ו״הכלה הסורית״ היו להיטים מסחריים גדולים למדי באירופה. במילים אחרות, בין אם תרצו לסמן הצלחה על ידי חיבת הקהל, או חיבת המבקרים, או הצלחה בפסטיבלי קולנוע או הצלחה כלכלית/מסחרית, שנת 2004 הכילה את הכל. ובסופה של שנה נמנו למעלה מ-1.2 מיליון כרטיסים שנמכרו לסרטים ישראליים. בכל תולדות הקולנוע הישראלי, מניין השנים בהן נמכרו למעלה ממיליון כרטיסים לסרטים ישראליים מסתכם במספר חד ספרתי. בעשור הראשון של שנות ה-2000, זה קרה פעמיים: ב-2004 וב-2007****.

ההתעוררות המחודשת של הקולנוע הישראלי התחילה בשנת 2000-2001, והסיבות לה רבות. בראש ובראשונה, הגעתו של דור קולנוענים צעיר, שידע לעשות קולנוע משובח – כזה שגם מצליח לעניין את הקהל הרחב ולהיות מהנה, ושגם יש לו משהו להגיד על החברה בה אנו חיים. אלה היו שנים נדירות שבהן הסרטים הישראליים הכי מצליחים היו גם אלה שזכו לביקורות הכי טובות (בשעה שבעבר, הקהל התרחק מכל מה שהמבקרים אהבו, והמבקרים שנאו את כל מה שהקהל אהב). דובר קוסאשווילי, יוסף סידר, ניר ברגמן, ערן קולירין, ולצידם יוצרים ותיקים יותר כמו איתן פוקס, ערן ריקליס, אבי נשר, שמי זרחין וארי פולמן, יצרו קולנוע שהוא תמהיל משובח בין הרלוונטי והמהנה. צרפו לכך את כניסתו לתוקף של חוק הקולנוע וההגדלה המשמעותית של תקציב הקולנוע (שהקפיץ את התפוקה השנתית מחמישה סרטים בשנה לפני עשרים שנה, ל-20 סרטים בשנה לפני עשר שנים וכיום כבר לכמעט 40), וכן את כניסתה לתמונה של קרן קולנוע נוספת לתמונה (קרן רבינוביץ, שהאמינה ב״אור״ וב״עטאש״), כמו גם כניסתו של כתרי שחורי לניהול קרן הקולנוע הישראלי, ופעילותו הנמרצת כשר החוץ של הקולנוע הישראלי בזירות הבינלאומיות, ונמצא איך כל אלה הביאו לכך שמהפכה שהיתה קטנה, ספורדית ומקומית מאז שנת 2000, הפכה לסנסציה בינלאומית משנת 2004 ואילך. פתאום, אף פסטיבל קולנוע שמכבד את עצמו לא יכול היה להרשות לעצמו לא להכניס לפחות סרט ישראלי אחד לאחת המסגרות הרשמיות שלו. ב-2004 ״ללכת על המים״ היה סרט הפתיחה של מסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין ו״מדורת השבט״ הוקרן במסגרת הצדדית, הפורום. ואז, שנה אחר שנה: חנה לסלאו זכתה בפסטיבל קאן בפרס השחקנית (על ״איזור חופשי״ של עמוס גיתאי), ״בופור״ זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ״ביקור התזמורת״ ו״ואלס עם בשיר״ הפכו לסרטים הכי מדוברים בפסטיבל קאן, ״מדוזות״ זכה בפרס מצלמת הזהב, ״לבנון״ זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה, ושנה אחר שנה, אחרי שנים של בצורת, סרטים ישראליים מועמדים לאוסקר. ובתוך כל זה, נדמה שגם הקהל הישראלי מתאהב מחדש בסרטים המקומיים, אחרי שנים של עוינות הדדית.

כדרכם של גלים, זה נדמה היה בלתי נמנע שגם סיפור ההתאהבות המופלא בין הקולנוע הישראלי ובין העולם יגיע מתישהו לסופו. כשם שקשה לתת סיבה מובהקת אחת לפריצתו של הגייזר הזה שנקרא הקולנוע הישראלי מ-2004 ועד 2010, כך קשה להסביר היטב מה גורם לאהבה הזאת להצטנן.

עד כמה שזה קשה (ואולי אף חסר אחריות) לתאר את ההיסטוריה בזמן-אמת, ללא מרחק התבוננות מספיק, נדמה היה – לפחות לכותב שורות אלה – שהשנה החולפת סימנה את בואו של משבר. מה שעולה, חייב גם לרדת. הביטו ברשימת הסרטים הישראליים המצליחים ביותר של השנה החולפת: כמעט כל כוכבי הקולנוע הגדולים של 2004 נמצאים שם, אבל כמו בבורסה אחרי מפולת, כולם מציגים מספרים הקטנים בחצי – ואף יותר – ממה שהם הורגלו להם לפני כן. ובזירה הבינלאומית, כתף קרה. אילולא ההצלחה התקשורתית והמסחרית העצומה של ״שומרי הסף״ (התיעודי) ושל ״מי מפחד מהזאב הרע״ (שהוא נקודת פתיחה לנראטיב חדש ומשמח בתולדות הקולנוע הישראלי, שלא זה המקום לעסוק בו), כמעט ולא היינו רואים סרט ישראלי בולט בזירה הבינלאומית (עוד דבר שקרה בשנים האחרונות: האירופאים, שכה היו להוטים לסרטים ישראליים לפני עשר שנים, מגלים כעת יחס צונן – בין אם מסיבות אמנותיות או פוליטיות – אבל דווקא האמריקאים התחילו לחזר אחר היוצרים הישראליים).

בשנה שעברה, אף סרט ישראלי לא הצליח להביא יותר מ-200,000 צופים. ורוב מוחלט של הסרטים הישראליים הוקרנו מול אולמות ריקים, הוסרו במהרה מבתי הקולנוע, וסך הצופים בהם נמנה באלפים הבודדים. כשבתחילת השנה לא נכלל ולו סרט ישראלי אחד בפסטיבל ברלין, שהיה הפסטיבל הראשון לחבק אליו את הקולנוע הישראלי בעת החדשה, נדמה שהיה שאנחנו על סיפה של קטסטרופה חדשה, שיבה אל הימים האפלים של סוף שנות התשעים, כשאף אחד לא ממש התעניין בסרטים ישראליים: לא הקהל המקומי ולא זה בחו״ל. נדמה היה שהחגיגה נגמרה. זה אפילו נראה הגיוני: עשר שנים טובות, ואז עשר שנים רזות.

ייתכן והתחזית המוצגת כאן היא בלתי נמנעת, ושעכשיו צפויות כמה שנים שחונות יותר. האופוריה של העשור הקודם לא תשוב. אבל רגע, נמצא דופק מתחת להריסות. נדמה שהקולנוע הישראלי לא ממש מת. אולי אפילו להפך.

כאמור, מדד הצופים הוא רק פרמטר אחד. ושם, אכן נרשמה הצטננות. אבל שימו לב מה קורה מהצד של יוצרי הקולנוע: 38 סרטים עלילתיים באורך מלא נרשמו לתחרות פרסי אופיר השנה. כמות שיא. ובמקביל לפרץ היצירתיות הזה, תקציבו של הקולנוע הישראלי הוגדל בשנת 2014 והוא עומד כעת על 80 מיליון שקלים, מה שאומר שבשנה הבאה יהיה כסף להפקת מספר גדול עוד יותר של סרטים. שיהיה ברור: ברגע זה, התפוקה של הקולנוע בישראל, מדינת בת 7 מיליון תושבים, כמעט זהה בגודלה לתפוקת הקולנוע של ברזיל, מדינה בת כמעט 200 מיליון תושבים. וגם שם, רוב הסרטים המקומיים נכשלים.

במילים אחרות: אם המצב כל כך רע, למה כך כך הרבה אנשים רוצים לעשות עוד ועוד (ועוד!) סרטים ישראליים? התשובה: כי המצב לא באמת כל כך רע. ולראייה: בעודכם מחזיקים גיליון זה, נפתח בצרפת פסטיבל קאן, ובו – מי היה מאמין – מספר שיא של סרטים ישראליים: ששה. ששה! זה יותר מסך כל הסרטים הסינים והיפנים בפסטיבל השנה. לא יאמן. ובעוד הבמאים הישראליים אורזים לקאן, זכתה טליה לביא בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה, עם ״אפס ביחסי אנוש״, שיש לו הפוטנציאל להפוך ללהיט הישראלי הגדול הראשון של השנה.

אז מה הבעיה?! אם נעשים כל כך הרבה סרטים, והנוכחות הבינלאומית נמצאת בשיאה, איפה כאן המשבר?

התשובה היא שהמשבר, כרגע, נמצא בבית (אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שאם יש משבר בבית, הוא עד מהרה יהפוך למשבר בינלאומי). אם לפני עשר שנים כמות קטנה של סרטים הגיעה לכדי הפצה רחבה, וכמות נכבדת מתוך הסרטים האלה זכו לתהילה כלשהי, ונדמה היה שכל סרט ישראלי חדש הוא הצלחה – אמנותית או מסחרית – הרי שהשנה, בגלל ריבוי הסרטים המופקים, וההיעדר המוחלט של סינון הסרטים, שמגיעים כולם לרשתות הקולנוע, הפך הקהל להיות חשדן ויגע, והתחיל להיזהר מסרטים ישראליים. הקהל הישראלי הוא יצור הפכפך: הוא אוהב קולנוע בעברית, אבל הוא קצר סבלנות אליו. הוא רוצה שיגישו לו סרט אחד או שניים בשנה ושהם יהיו הטובים שבחבורה. הקהל לא רוצה מזנון שירות עצמי בו הוא צריך לבחור בין ארבעה סרטים ישראליים שונים המוצגים באותו מתחם. לקהל הישראלי יש, על פי רוב, אינסטינקטים מעולים. הוא יודע להריח בולשיט ממרחק. אבל גם עוד אין לו את האמון שכל הסרטים המוצעים לו יהיו מספיק טובים כדי להמר עליהם א-פריורית. ועם 38 סרטים בשנה, הקהל פשוט טובע בהיצע ונמנע מהכל (או לפחות מעיז פחות להמר על סרטים שהוא לא שמע עליהם). וכך, יוצאים יותר סרטים, אבל באים אליהם פחות אנשים.

מה שאומר, שהבעיה האמיתית של הקולנוע הישראלי לשנת 2014, היא בעיית הפצה. הפצה שיוצרת הצפת שוק. ולכן, עלינו כעת לשאול: מה הבעיה עם המפיצים הישראליים?

ועל כך מחר.

=========================

*) במקום הראשון במצעד ״השנה הכי מופלאה בתולדות הקולנוע הישראלי״ אני ממקם את 1978: השנה של כמעט 4 מיליון צופים עם ״אסקימו לימון״, ״הלהקה״ ו״הצילו את המציל״ ושל המועמדות לאוסקר של ״מבצע יונתן״ ושל הזכייה באוסקר של משה מזרחי על הסרט (הצרפתי) ״כל החיים לפניו״.

**) אני לא מכיר במאי, ולא משנה כמה סרטיו אלטרנטיביים ומאתגרים, שלא יגיד שהוא רוצה להגיע לכמות צופים גדולה ככל האפשר.

***) עם הכנסות של 2.7 מיליון דולר בבתי הקולנוע בארצות הברית, ״ללכת על המים״ נותר אחד הסרטים הישראליים הכי קופתיים באמריקה. רק ״ביקור התזמורת״ עקף אותו, שלוש שנים אחר כך.

****) 2007 היתה גם שנה נדירה בכך שסרט ישראלי היה לסרט הכי קופתי, כש״אביבה אהובתי״ של שמי זרחין הביס את ״שודדי הקריביים 2״ במצעד מכירות הכרטיסים.

פורסם ב״ליברל״, גיליון 1, מאי 2014

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? חלק א׳: הכרטיסים”

  1. ויקטור 13 אוגוסט 2014 ב - 21:35 קישור ישיר

    אני יודע מה היא הבעיה בקולנוע הישראלי. הבעיה היא בשחקנים ובז’אנרים.

    בזמן שהוליווד יש מבחר ענק של שחקנים וז’אנרים פה בארץ יש מבחר מצומצם של שחקנים איכותיים (מה שלא תגידו יהודה לוי לא שחקן אצלי בקטגוריה)
    והז’אנרים של הישראלים מסתכמים ב: או סרט מלחמה או סיפור אהבה שכונתי.

    אין אצלינו אימה או מדע בדיוני או את התקציבים לעשות זאת. עדיף אולי להתמקד בסדרות וזהו


השאירו תגובה