"התבגרות״ (״בויהוד״)

וגם: ״התבגרות״ (״בויהוד״) מזנק למקום הראשון בטבלת המבקרים.

ספק אם יש כרגע באמריקה במאי שכל כך מתעסק עם הזמן כמו ריצ׳רד לינקלייטר. לינקלייטר הוא במאי סרטים עלילתיים קאמריים וקטני מידות מאוסטין טקסס, אבל האמביציות שלו כבירות. מאז נכנס לחיינו ב-1991 עם ״סלאקר״, וב-16 סרטים מאז, לינקלייטר הוכיח שמעבר לסיפורים אנושיים קטנים על אנשים שלא קורה להם הרבה בחייהם, הוא בעיקר מנסה ללכוד את הזמן. פרויקט ״לפני הזריחה״/״לפני השקיעה״/״לפני חצות״ שלו הוא אולי הדוגמה הכי מפורסמת ומובהקת לכך. החל משמות הסרטים, התוחמים כל סרט לחלק אחד ומצומצם של היממה, המשך בעובדה שהסרט מפגיש אותנו עם אותן הדמויות (ואותם השחקנים) במרחק של כתשע שנים ממפגש למפגש, במה שהופך עם הזמן למעין פגישת מחזור. סצינת הכמעט-פתיחה של ״לפני חצות״ מלפני שנה, המתרחשת בשוט אחד בן כעשרים דקות במכונית, הסוקר כ-20 שנים בחיי הדמויות (שנים שהיינו עדים להן), הוא כמעט צמצום המהות של לינקלייטר כיוצר. ״זמן אמיתי״ הוא סוג של אובססיה אצלו, וסרטיו מנסים שוב שוב לבקבק זמן אמיתי – כלומר, ש-90 דקות הסרט יחפפו ל-90 דקות של עלילה – לתוך זמן קולנועי. אני סופר לפחות חמישה סרטים של לינקלייטר שמתרחשים כולם במהלך יום אחד, ולפחות שניים (״טייפ״ ו״לפני השקיעה״) שמתרחשים בערך בזמן אמת.

לינקלייטר הוא ככל הנראה הדוקומנטריסט הגדול מבין הבמאים העלילתיים. באמצעות שחקנים ותסריט מדוקדק, הוא מצליח ללכוד את הדבר החמקמק הזה שדוקומנטריסטים אורבים לו שנים: ללכוד פיסות חיים אמיתיות, לא מבוימות, שמתחבאות מאחורי הבדיון. ובכל סרטיו הוא מתעד התבגרות. ובזמן שהוא גרם לנו להשתכנע שסרטי ״לפני הזריחה/השקיעה/חצות״ הם המאגנום אופוס שלו, הוא עבד באופן חשאי ומחתרתי ומעורר קנאה על משהו אחר לגמרי. יתכן וכבר קראתם על זה, כי ״בויהוד״ (״התבגרות״) הוא כנראה הסרט הכי מדווח כרגע בעולם, מהסיבה הפשוטה שכל המחשבה עליו והביצוע שלו הם ההפך הגמור מהאופן שבו עושים סרטים עלילתיים. לינקלייטר צילם במשך 12 שנים, כמה ימים בכל שנה, את אותו צוות שחקנים, המגלמים דמויות ואת הקורה להן ככל שהזמן חולף. הילד במרכז הסרט (בגילומו של אלר קולטריין, שלוהק בגיל 6, התחיל את הצילומים בגיל 7 וגמר אותם בגיל 18) מתחיל את הסרט בכיתה א׳ וגומר בשנה א׳ בקולג׳.

״בויהוד״, מבחינתי, הוא כמעט וידיאו-ארט. זו יצירת אמנות שמקומה האמיתי הוא במוזיאון. זו עבודה קונספטואלית שאי אפשר (לדעתי) להעריך אותה או להתפעל ממנה מבלי לדעת את האופן שבו היא נעשתה. וצריך להדגיש את העובדה שזה אינו סרט סרט תיעודי (בכל פעם שאני מספר למישהו על הסרט ועל כך שהוא צולם לאורך 12 שנים, ההנחה הראשונה של כולם היא שזהו סרט תיעודי, שכן בקולנוע התיעודי תיעוד מסוג זה כבר נעשה*). אז נדגיש שוב: לא. זה סרט עלילתי, עם תסריט, ושחקנים, ודמויות  (איתן הוק מגלם את האבא, פטרישה ארקט היא האמא, בתו של לינקלייטר מגלמת את האחות). דמיינו מצב שבו מישהו מצלם סדרת טלוויזיה בת 12 עונות, אבל מעולם לא משדר אותה, אלא רק עורך ממנה תקציר בסוף העונה האחרונה.

הנה הטריילר, אם במקרה אופיו של הסרט – שדוחס 12 שנים לשעתיים וחצי – חמק מכם בדיווחי התקשורת בחודשים האחרונים:

נדמה לי שצופה שייכנס לסרט ללא הכנה מוקדמת אולי לא יבין מה הביג דיל. זה מאותם סרטים שהפורמט שלהם מגדיר את המהות. כמו האנימציה ב״ואלס עם בשיר״. זה לא קישוט או טריק או גימיק, זה רעיון קונספטואלי שכל מהות הסרט תלויה בו. זה הרעיון של ההתמדה – כל שנה, אותן דמויות (רעיון שאפילו קובריק ניסה לבצע בעבר, בפרויקט שהוא גנז אחרי כמה שנות צילום). אבל, וזה העיקר בעיניי, רעיון התיעוד. כל מה שקורה מסביב לשחקנים ומאחוריהם. לכן הצד הדוקומנטרי בסרט הזה מסעיר אותי. כי מעבר לסיפור, בכל שנה לינקלייטר גם מנסה ללכוד את מה שקורה באותה תקופה, כדי שנבחין בחלוף הזמן. הוא מצלם ללא הרף, למשל, את משחקי הווידיאו בהם משחקות הדמויות. את מסכי הטלוויזיה, ההולכים ונהיים דקים יותר. את שידורי הטלוויזיה. את אירועי התרבות. ואם הייתי יכול לראות סרטון של אחורי הקלעים, היה מרתק אותי לראות באיזו מצלמה צילם לינקלייטר בכל שנה. והוא חד אבחנה באופן בלתי רגיל: הוא, למשל, עוקב בתחילת הסרט אחר הספרים בסדרת ״הארי פוטר״ (הם קוראים את הספר השני בתחילת הסרט, והולכים לקנות את הספר השישי כמה שנים אחר כך). זו תובנה יפה, כי לכאורה סרטי הארי פוטר עשו בדיוק מה שהוא עושה: לחזור לאותם שחקנים המגלמים אותן דמויות שנה אחר שנה. בהבדל אחד: סרטי הארי פוטר יצאו כל שנה. לינקלייטר היה מצלם את כל סרטי הארי פוטר ודוחס את הכל – מההגעה להוגוורטס ועד העזיבה – לשעתיים וחצי. והוא לא היה מכניס לשם אפילו דרקון אחד.

וגם: האזינו לפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״, עם שירים מתוך פסקול הסרט

כי אם לא מבינים את ממדי הפרויקט שלינקלייטר יצא לבצע, מה בעצם ההבדל בין ״התבגרות״ ובין כל אפוס חובק עשורים אחר – ״1900״ של ברטולוצ׳י, או ״המשפחה״ של אטורה סקולה או ״קסם הנעורים״? שני הבדלים. האחד, התבוננות מיקרו מול מקרו. במאי המביים אפוס היסטורי שעלילתו נמתחת על פני שנים מתבונן לאחור במבט רחב, ומחפש את האירועים ההיסטוריים הגדולים ואיך הם השפיעו (או הושפעו) מהמעשים הדרמטיים הגדולים של הגיבורים. בשעה שלינקלייטר מחפש ומנציח את הרגעים הקטנים. למרות שיש בסרט חתונות וגירושין, ועוד גירושין, ועוד חתונה ולידה ושאר אירועים משפחתיים גדולים המשפיעים על חיי הילדים, האירועים עצמם אינם בסרט. בדרמה אנחנו רגילים לראות פעולות ואז את השלכותיהן, סיבה ותוצאה. לינקלייטר מתעד את מה שקורה בין ״התוצאה״ לבין הפעולה הבאה. את שעות הריק, שבהן צריך להתמודד עם המעשים והתוצאות (וזו הסיבה שכשיש סצינה אחת בסרט שמכילה משבר ביתי רועש הכולל השלכת צלחות, אלימות וצעקות, הוא כל כך חריג בתוך הסרט שיש בו משהו לא נעים). הבחירה הזאת גם מתאימה לאופיו החולמני של הגיבור, שעסוק – מהשוט הראשון – בבהייה בעננים (״מביט בגלגלי השמים מסתובבים סביב סביב״, היה קורא לזה ג׳ון לנון), ובהמשך טרוד יותר במה שקורה לדמויות של ״מלחמת הכוכבים״ בין הסרטים למשחקי המחשב, מאשר מה שקורה לאמא שלו או לאמריקה בזמן אמת (ואני מניח שלינקלייטר עיצב את דמותו של מייסון, הילד שהופך לנער, על פי דמותו, ומתאר כאן ילדות של מי שעשוי לגדול ולהיות אמן. אם זה אכן פורטרט של נעוריו, הרי ש״התבגרות״ הוא סוג של יומן משוחזר). לינקלייטר מביים אפוס אינטימי מאוד, של רגעים שהם ברובם אנטי-דרמטיים. הוא לוקח את הז׳אנר הכי בומבסטי של הקולנוע ומבצע אותו בהרכב קאמרי, אקוסטי.

ההבדל השני קשור לפעולת ה״בדיעבד״ מול ״פעולת ה״לכתחילה״. סרט תקופתי מתבונן בהיסטוריה לאחור, ואז יוצא לשחזר אותה – את סממני התקופה, תלבושותיה ומנהגיה. לינקלייטר, לעומת זאת, צילם סרט תקופתי, אבל בזמן אמיתי, בעוד התקופה מתרחשת. זה רק אנחנו, הצופים, שחווים אותה בדיעבד, דחוסה ומצומצמת. הוא היה כל הזמן צריך לחשוב איך לתעד את התקופה באופן כזה שהיא תיראה מאופינת כשהסרט יהיה גמור, שנים אחר כך – אפרופו משחקי הווידיאו וספרי הארי פוטר.

אבל עוד הבדל מהותי, והוא אחת ההברקות הגדולות של ״התבגרות״. על פי רוב, סרט תקופתי ישים דגש על מעברי הזמן. כותרת בתחילת סצינה תציין את השנה בה אנחנו עוסקים. ״התבגרות״ לא. העיסוק הכפייתי של לינקלייטר בזמן מביא אותו להחלטה הכי נועזת והכי נפלאה בסרט: אין כותרות המציינות מעבר זמן. כשאנחנו עוברים מסצינה לסצינה – ואנחנו יודעים, על פי אינטואיציה של צופי קולנוע, שמעבר בין סצינות הוא גם מעבר זמן, בין אם של שניה אחת, או של אלפי שנים – אין לנו דרך לדעת האם הסצינה הבאה תהיה ההמשך הישיר לקודמת, מתרחשת במקביל אליה, יום למחרת, או שנה אחר כך. אנחנו מבינים את זה בדיעבד, תוך כדי הסצינה, שבעצם היתה לנו קפיצת זמן. פתאום הילד קצת גדל. פתאום האמא מחזיקה עבודה אחרת. אולי שלט בבית הספר שמציין את השנה בה מתרחשת הסצינה. לינקלייטר עורך סרט הנפרש על פני 12 שנה כאילו הוא מתרחש ברצף זמן אחד. כמו בחיים: מצמצתם לרגע, הפסדתם שנה. לא שמתם לב איך הזמן חלף. גם כאן, יש משהו שגורם לי לחשוב שהמוזיקה של ג׳ון לנון היתה השראה, האיש שלו מיוחסת האמירה ״החיים הם מה שקורה בזמן שהאדם מתכנן תוכניות״ (ואכן, לביטלס וללהקות ביטלסיות באופיין, כמו ווילקו, יש תפקיד מרכזי בפסקול הסרט ובעלילתו). לכן בצפייה השניה בסרט נהניתי יותר מאשר בצפיה הראשונה, כי שם כבר חיפשתי את נקודות המעבר, את המקומות שבהם הסרט לא קופץ דקה קדימה, אלא שנה קדימה.

אבל לעומת ההתפעלות העצומה שלי מהרעיון של הסרט, וגם מהביצוע – שבו אין הבדל בבימוי בין 2002 ו-2012 ** – אני גם מרגיש מצוקה קלה אל מול הסרט. זה יכול להיות בגלל שהוא מגיע אלינו אחרי שמונה חודשים של תשבחות, מאז בכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר. והסרט הזה קטן מדי רגשית כדי להכיל את כל הסופרלטיבים. וכך, בעוד אני שותף להשתפכות סביב הרעיון והביצוע הגאוניים של הסרט, אני מרגיש שהיצירה הכבירה הזאת לא הצליחה לסחוף אותי. וזו, ככל הנראה, בעיה עקבית שיש לי עם רוב סרטיו של לינקלייטר. הוא האריק רוהמר של אמריקה (בעבר השוויתי אותו לז׳אק ריווט). הוא מציע התבוננות אימפרסיוניסטית בחיים ובבני אדם, אבל יש בסרטיו משהו כה צנוע, כה low key, ולעיתים אפילו פלגמטי, שמעבר להתפעלות השכלית, קשה לי לחוש התלהבות רגשית. זה גם נובע מהבדלים תרבותיים מהותיים. בתור מי שגדל על סרטי התבגרות בפרברי אמריקה, ציפיתי שהסרט ידבר אליי, אבל לינקלייטר מציע גרסה של התבגרות כזאת שאני מתקשה למצוא איתה נקודות הזדהות. ואני משתומם מול זה: מייסון הוא כמוני כילד – חושב על חיזרים וסרטי מדע בדיוני במקום על החיים ועל ההורים. ואני אמור להזדהות עם הוריו – גם אם הם לא לחלוטין מתפקדים – כי חוויית ההורות האישית שלי חופפת באופן מושלם לשנים המתוארות בסרט. זה היה סרט שהייתי צריך להתבונן בו ולהגיד ״אלה החיים שלי!״, להרגיש הזדהות מוחצת ולהימעך רגשית. אבל זה לא קורה. לינקלייטר מציג חוויית ילדות כה אישית עבורו, כה ממוקדת זמן ומקום, שהיא לא מצליחה להפוך – עבורי – להמנון האבסולוטי של ילדות או של הורות (ושוב, מבקרים אמריקאים רבים חשו אחרת, וראו בסרט ייצוג אולטימטיבי של חיי הפרברים האמריקאיים).

וכך, מול תשואות להישג אמנותי ומחשבתי כביר, אני צופה ב״התבגרות״ כבר פעם שניה, מצדיע לו וליוצרו על גאונות, אבל נשאר מתוסכל מכך שהגיבור של הסרט לא היה חכם כמו הסרט שהוא נמצא בתוכו. כשהגיבור קצת אדיש, יוצר סרט קצת אדיש.

===================

*) רבים מזכירים את סדרת ״7 אפ״ של מייקל אפטד כפרויקט תיעודי הדומה ל״התבגרות״. וזו השוואה בעייתית. ב״7 אפ״ אמנם אנחנו עדים, מסרט לסרט, להפיכתם של הילדים לנערים ולבוגרים, אבל כל סרט בסדרה מתעד שנה. התיעוד חופף לשנות החיים. לינקלייטר צילם ושם בצד. פרויקטים תיעודיים בעלי אופי דומה יהיו, לדוגמה, ״יומן״ של דוד פרלוב ו״Hoop Dreams״ של סטיב ג׳יימס.

**) זה די מדהים לחשוב שבמאי יוצר לעצמו סגנון קולנועי ומצליח להחזיק אותו בלי למצמץ כל השנים האלה. דמיינו מה היה קורה אם לוק בסון היה מביים את הסרט הזה. כל שנה היתה מבוימת בסגנון אחר לגמרי. שנה אחת מצולמת בשחור-לבן, אחת כולה בסטדי-קאם, אחת עם אפקטים דיגיטליים.

ציוץ