05 ספטמבר 2009 | 11:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"גבולות השליטה", הביקורת

וואו! תראו מה קורה עם “גבולות השליטה” בטבלת דירוג המבקרים ב”עכבר העיר”: נחמן אינגבר נתן אפס, אבנר שביט 1, שמוליק דובדבני 2, מאיר שניצר 2.5, אני 3.5, אורי קליין 4. אני זוכר סרטים שקיטבו מבקרים, אבל אני לא חושב שאי פעם ראיתי כזאת פריסה של ציונים מהכי נמוך עד הכמעט הכי גבוה. במילים אחרות: זה סרט שהוא תופעה שחייבים לראות. אני חיבבתי מאוד, למרות שאני מודה שמשהו מהעולם הפיוטי/ויזואלי של ג’רמוש נראה מעט מיושן לעיניי, אבל זה לא באמת משנה. הסרט הזה ראוי מאוד, ומנתק את הקולנוע מכל שרידיו העלילתיים. איזה כיף שהוא הובא ארצה.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 3.9.2009



תודה לאל שאחת לכמה שנים נוחת עלינו ג’ים ג’רמוש ומזכיר לנו כמה מעט צריך בשביל לעשות קולנוע טוב. ב”גבולות השליטה”, סרטו החדש והראשון מאז “פרחים שבורים”, נדמה שג’רמוש חוזר לשורשיו הכי מינימליסטיים. צופיו האדוקים ומי שגדל על תפריט קולנוע שנות השמונים עשוי להרגיש דז’ה וו, תחושת “כבר היינו שם”, אבל אני חייב להודות: יש בזה משהו מרענן. “גבולות השליטה” הוא סרט שכל סטודנט לקולנוע – בתיכון או בלימודים על-תיכוניים – חייב לראות, כדי להבין שיש אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לסיפור, אלטרנטיבה לקצב, אלטרנטיבה לנקודת מבט. לא שאני רוצה שנחזור למצב בו כולם מחקים את את הנזיריות של ג’רמוש (שצריך להודות שיש בה גם נטייה מסוימת לקשקשנות, שיכולה לייגע אם לא מתחברים אליה), אבל האלטרנטיבה הזאת משמחת. בצילום, בפסקול, בעלילה, באווירה, “גבולות השליטה” הוא סרט ששימח אותי. הוא לא חידש דבר לגבי הקולנוע של ג’רמוש, אבל הוא עומד בסתירה כה חדה לכל מה שקורה כרגע בבתי הקולנוע שהרגשתי כאילו הסרט הזה הוא בלון חמצן, רגע אמיתי וכה נדיר ונזקק של סינפיליה לשמה (סינפילים היכונו: מי מזהה על איזה סרט מדברת טילדה סווינטון כשהיא מתארת סצינה שהיא לא זוכרת האם היא מסרט או מחלום שחלמה?). העלילה? איש – בלדר? בלש? רוצח שכיר? – מסתובב ברחבי ספרד, באיזורים פחות ופחות עירוניים (ממדריד ועד אמצע-שומקום), פוגש בבתי קפה אנשים שונים ששולחים אותו למשימות, ועל הדרך מציעים לו פנכות הגות על היקום, החיים, הסוביקטיביות, הסרטים, המולקלות. בין לבין הוא מבקר במוזיאון רנייה סופיה ומתבונן בציורים שונים, שנדמה שנותנים השראה למה שיבוא אחריהם: ציור קוביסט מוביל לסצינה מפורקת, שמציעה נקודות תצפית שונות ומפוררות; ציור אימפרסיוניסטי מוביל למבט נטורליסטי, ההופך את המציאות סביבו לסדרה של תמונות טבע דומם; ועבודה אבסטרקטית, בצורת סדין לבן (מסך קולנוע?), מעביר את הסרט לעולם מופשט של דמיון. ג’רמוש מוצא פרטנר מושלם בדמותו של הצלם כריס דויל, שאולי חיפף קצת בענייני תאורה, אבל כל פריים שהוא מעמיד הוא לא פחות ממושלם בקומפוזיציה ובאופן שבו הוא משחק עם האדריכלות הספרדית והופך גם אותה לחלק מהאמנות הקונספטואלית שבסרט.


“גבולות השליטה”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"גבולות השליטה", הביקורת”

  1. איתן 5 ספטמבר 2009 ב - 11:58 קישור ישיר

    כבר כתכתי על “גבולות השליטה”, אז רק שתי הערות:

    זה שהסרט הוא אלטרנטיבה, עדיין לא אומר שהיא עשויה טוב. לטעמי לא.

    וכתבת : “מוזיאון רנייה סופיה”. אז ראשית : “ריינה” (Reina). ושנית – פירוש המילה בספרדית – מלכה. הווה אומר: מוזיאון המלכה סופיה.

  2. דוד 5 ספטמבר 2009 ב - 13:17 קישור ישיר

    ביקורת שטחית משהו…

  3. מישהו 5 ספטמבר 2009 ב - 23:56 קישור ישיר

    תגיד, אני לא בטוח אם אתה האדם המתאים לשאלה, אבל אולי בכל זאת ישסיכוי שתדע אז אני שואל בכז”ת- מה קורה בארץ עם 9? שבוע הבא הוא עולה באמריקה ועד היום לא היה כתוב על זה שום דבר בארץ, ופתאום העלו לאתר סרט שהוא גם אצלנו יעלה השבוע ב-9.9.09..
    ומנגד, אצל לב כתוב שהוא יעלה בכלל ב10.10, ככה ששני התאריכים מאוד מוזרים בעיניי, מצד אחד יש לך את השבוע ,שלמרות המגניבות והגימיק השיווקי יש לך סרט שהציבור לא יודע עליו כלום (בדר”כ שבוע לפני יש כבר פרסומת בעיתון לפחות) בתאריך שיוצא בדיוק לפני ראש השנה ותחילת הלימודים (ואף אחד לא ילך לראות סרט בערב חג או בדיוק שבוע שבועיים אחרי שנגמר החופש…)

    ומהצד השני יש לך את ה-10.10 שזה, אם תבדוק, היום האחרון ממש של סוכות, מה בכלל עבר להם בראש? להוציא סרט בדיוק אחרי השבוע של החופש סוכות, מה הרעיון???

    בכל מקרה, אשמח אם תוכל לבדוק מה באמת קורה איתו בארץ ובהצלחה

  4. Jack-In-Box 6 ספטמבר 2009 ב - 1:10 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול. אני מאוד אוהב ג’רמוש. האמת היא שאני עדיין לא בטוח מה אני חושב על הסרט, אבל משעמם הוא לא היה, בטח שאם באים מוכנים מראש למה שהולך לקרות על המסך.
    אבל אני מסכים איתך שבתוך כל הקשקשנות ההולוודית, הקשקשנות של ג’רמוש מרעננת.

  5. הגיע הזמן 6 ספטמבר 2009 ב - 17:55 קישור ישיר

    סוף סוף יש דיון פוליטי אמיתי בין יוצרי הקולנוע כאן
    אודי אלוני , מולו יובל גרנות , עצומות מתנגדים בהם חתומים במאים ישראלים..

    הגיע הזמן לקצת מעורבות

  6. אורי 1 6 ספטמבר 2009 ב - 21:23 קישור ישיר

    פסטיבל חיפה – 7 סרטים ישראלים יוקרנו בתחרות: בנא, היו לילות, חמש שעות מפריז, ציון ואחיו, 9.99, פובידיליה ועוד אחד שזהותו לא ידועה.
    בתיעודיים יש של מוחמד בכרי, רן טל, עמוס גיתאי ועוד.

  7. שי 8 ספטמבר 2009 ב - 17:36 קישור ישיר

    המלצה קטנה: אם תוסיף את שם הסרט גם באנגלית זה מאד יעזור למצוא טריילר שלו וביקורות ברשת…
    אתה הרי יודע (ואף מתרעם על זה בעצמך) כמה קשה להבין מה השם האמיתי של הסרט בשפה המקורית.
    תודה מראש…

  8. גלעד 28 דצמבר 2009 ב - 2:11 קישור ישיר

    לא לא לא ולא. אחרי שראיתי ש”גבולות השליטה” נכנס לרשימת עשרת סרטי השנה איני יכול עוד להבליג. אוקיי, הוא באמת עשוי במיומנות ששמורה לבמאים בקליבר של ג’רמוש, אבל זוהי סטירת לחי מצלצלת, טיפה מרה שסותרת את הטעם-של-עוד שהשאיר “פרחים שבורים” על חיכנו. ראיתי שוב הערב – במקרה – את “קפה וסיגריות” הנהדר והשתכנעתי: ג’רמוש, אלוף המפגשים האנקדוטליים – שמהלכים ללא הפסק על הגבול בין הסוריאליסטי לאידיוטי, בין המונומנטלי לטריוויאלי עד לזרא – ממש פליני של הקולנוע העצמאי, הופך לו, בלי ששמנו לב, לדיוויד לינץ’. יאיר, אני זוכר לך חסד נעורים בזכות הביקורת הקטלנית על “מלהולנד דרייב”, ששיכנעה אותי, בייאושי, שהמלך אכן עירום. ציפיתי למשהו דומה גם על הקשקוש המייגע הזה – ויותר מהערת סוגריים.


השאירו תגובה