04 ספטמבר 2009 | 17:17 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"עיניים פקוחות", הביקורת

לא ממש הבנתי למה קוראים לסרט “עיניים פקוחות”, מישהו יכול להסביר? ביני ובין עצמי אני קורא לו בחיבה “ידע הבשרים”, גם כי הגיבור הוא קצב (ולכן בטח יש לו ידע בבשרים), וגם כהומאז’ לסרט המצוין ההוא של מייק ניקולס, שעסק במשבר הגבריות של שלהי המהפכה המינית. למרות אי אלו הסתייגויות, אני חיבבתי למדי את “עיניים פקוחות”.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 3.9.2009


במערכה הראשונה של “עיניים פקוחות”, סרט הבכורה הארוך של חיים טבקמן על פי תסריט יפה של מירב דוסטר, מופיעה סצינה נפלאה. למעשה, הסצינה החזקה, העוצמתית והיפה ביותר בסרט. למעשה, אחת הסצינות היפות שראיתי השנה בקולנוע הישראלי. הסרט מתרחש בשכונה ירושלמית חרדית. זוהר שטראוס מגלם קצב שקם מהשבעה על אביו ויורש את מקומו באיטליז. המסר ברור: מבחינתו, התחנה הבאה היא המוות. רן דנקר, כולו נעורים וחיים, הוא מעין נער אסופי שנפלט ממסגרות החינוך ומחפש מקום לינה ביום גשום, והוא מגיע  במקרה אל מפתן דלתו של הקצב המאוכזב. כמה סצינות אחר כך, הם יושבים על גג, משקיפים אל הלילה הירושלמי, וכאן מגיעה הסצינה החזקה: דנקר מנסה להתנפל על שטראוס בהתקף של תשוקה. באופן אישי, אני פספסתי את הקטע שבו נוצר קליק בין השניים והם זיהו שמבעד לחליפות השחורות, המגבעות, הזקנים והפאות הקצרות המקופלות מאחורי האוזן שניהם מסתירים סוד שלחברה סביבם אסור לגלות, אבל הנחתי שהבעיה איתי, וזרמתי איתם. אז דנקר מתנפל על שטראוס, מנסה לנשק אותו, אבל שטראוס בולם אותו, ודורש ממנו להילחם. בפועל הוא נותן לו דרשה קצרה, שמתארת את חייו עד כה: להילחם בדחפים, לכבוש אותם, שכן זו הדרך היחידה הנכונה לחיות, לא להתמסר ליצר, לתאווה. וזה מצליח לו: היצר נכבש. הרגע חולף. לרגע נדמה שזה עובד. האמונה, החינוך, הלימוד, המשמעת: שיש דרך באמת להילחם ביצר הרע, ביצר החטא. אלא שאז זה מתפרץ פעם נוספת. וביתר שאת.


“עיניים פקוחות” הוא סרט שהולך בין הטיפות. גם בגלל החורפיות העזה שבו, אבל בעיקר כי הוא נוגע בשתי אוכלוסיות שאך באחרונה גילינו עד כמה החיבור ביניהם נפיץ וחסר סובלנות (הדדי, חייבים להגיד). והנה, הסרט הזה מצליח להיות רגיש למדי לשני הכיוונים, והוא מתייחס אל גיבוריו באופן מקסים, ללא שיפוטיות. שכן, סרט חרדי לו היה נעשה על הומואים היה מוקיע אותם על חטאם (כפי שכתוב בתורה בספר “ויקרא” פרק י”ח פסוק כ”ב). וסרט חילוני בנושא אם היה נעשה, הייתם מצפים בו שמול האמפתיה להומואים, יגלה חוסר סובלנות לדת. והנה, “עיניים פקוחות” מפתיע כי הוא לא. ככזה הוא סרט שמצטרף לקבוצה הולכת ומתגבשת של סרטים בקולנוע הישראלי שלא מתייחסים אל העולם הדתי באופן שיפוטי ומתנשא. וכך, אל מול “קדוש” של עמוס גיתאי, שגילה חוסר אהדה לגיבוריו והלכותיהם, “עיניים פקוחות” קרוב יותר ל”הסודות” ו”חופשת קיץ” (ואפילו, במעט, ל”אושפיזין”), כסרט שמציג את הקונפליקט שבחיי הדת והאמונה, אבל לא מתוך שטנה וצרות מוחין, אלא מתוך קבלה ואפילו אמונה.


לא שאין מגרעות ב”עיניים פקוחות”. הפנייה של הסרט אל המלודרמה היא, בעיניי, החמצה. אכן, זו מלודרמה שנונה למדי, שכן היא לוקחת את חוקי הז’אנר ממציאות חברתית/ג’נדרית מסוימת ומעבירה אותה למציאות חברתית/ג’נדרית אחרת, ומוכיחה שהדחקה היא הדחקה לא משנה באיזה שפה היא מדוברת ומה מינו או נטייתו של המדחיק (ואכן, הקולנוע הקווירי כבר ניכס לעצמו את המלודרמה). המלודרמה גם יוצרת תעצומות רגשיות שקשה להתעלם מהן. אבל היא מחמיצה את העולמות שבהן נטוע הסרט. וזו הבעיה הרגשית העיקרית שלו: גבר דתי נשוי שלא יכול לכבוש את יצרו וחוטא (ולשם הדיון לא משנה מה החטא שלו – ויפה עושה הסרט כשמציג ממול עלילת משנה העוסקת בניאוף, שכן זהו חטא שווה ערך בחומרתו בעולם הדתי), לכאורה ניתנת לו הבחירה: או שתכבוש את היצר כי ככה ציווה לך אלוהים – ככל הידוע לי, האהבה עצמה אינה חטא ולא משנה כלפי מי היא – ואתה מעדיף לדבוק בו, או שתפנה עורף לדת שלא מגלה התחשבות בצרכים הייחודים שלך, ותחיה את חייך על פי סט החוקים שאתה קובע לעצמך (ויהיה מעניין לראות סרט היברידי שינסה ללכת לכיוון הזה. “ואהבת” של חיים אלבום הוא סוג של ניסיון ראשון, שנגמר מהר מדי). אם היינו מרגישים ביתר שאת מה יש לגיבור שלנו להרוויח או לאבד אם הוא מחליט לוותר על אחד העולמות כדי לחיות בשני, אם היינו מרגישים את עוצמת הקריעה שהוא חש, ולא רק מבינים אותה שכלית, אולי הסוף היה יכול להיראות עוצמתי יותר (ואני חייב להודות שהעובדה שהסוף של “עיניים פקוחות” זהה לסוף של הדרמה “עבדי השם” מבאסת אותי, גם אם זה לא יותר מצירוף מקרים, זה וצר רושם מצטבר ששני הסרטים מסרבים לתת תקווה, ובזה, למעשה, כפירתם האמיתית בעולמם של הגיבורים).


אז כן, יש כמה קלישאות – גם מהכיוון ההומואי וגם מהכיוון החרדי – וכמה פתרונות קלים מדי, ותחושה כללית שנראית כאילו כל החרדים חיים בדיקטטורה (אני גם לא ממש מקבל את זה שכל “החרדים” זה עולם אחד, יש המון זרמים וסוגים וחסידויות וסגנונות, וכל אחד מטפל בקהילתו אחרת ומציע לחסידיו סגנון מעט שונה). אבל בסופו של דבר יש בסרט הזה רגעים יפים מאוד. חלקם פשוט נובעים מהצד הווזואלי של הסרט, שנדמה שהוא מביט בעולם במבט סקרן ורך ויש בו נטייה מפתיעה לליריות.



“עיניים פקוחות”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

22 תגובות ל - “"עיניים פקוחות", הביקורת”

  1. יעקב 4 ספטמבר 2009 ב - 17:52 קישור ישיר

    אני מנחש שהשם עיניים פקוחות מתקשר לכך שהגיבור מפסיק להדחיק , להכחיש ולהתעלם מהטבע שלו. פוקח עיניים.

  2. Spartak 5 ספטמבר 2009 ב - 0:02 קישור ישיר

    לא ממש אהבתי את הסרט,כנראה זה נובע משלושה דברים.הראשון שיאיר משום מה החליט להשאיר בצד,וזה לא היה נדמה לו,כי גם אני לא ראיתי את הקליק בינהם,ההתנפלות הייתה בשבילי די פתאומית…השני,הם סצנות אהבה (ובטח זאת שבמקרר),הם פשוט לא היו אמינות (לפחות בשבילי),לדוגמא ב”הבועה” הם היו הרבה יותר טובים.והשלישי,הוא הסוף,הגישה שהסוף הטרגי (מוות של גיבור) תמיד מחזק את הסרטמחזה היא לא נכונה.אני חושב שעדיף היה לסיים בססצנה הקודמת להתאבדות (עם אשתו)…

  3. דן 5 ספטמבר 2009 ב - 0:55 קישור ישיר

    תודה על הפאקין ספוילר SPARTAK.
    סאמק.

  4. אסף 5 ספטמבר 2009 ב - 2:25 קישור ישיר

    יאיר אתה מלך, אל תתייחס לרעלי הלב שהגיבו פה כנגדך בגלל האהבה שלך למקורות.

    תודה על הפוסטים, אני נהנה.

  5. מה עובר עליך 5 ספטמבר 2009 ב - 4:32 קישור ישיר

    יאיר רוה אלהים אדירים תסריט יפה…? אם יש נקודת תורפה לסרט הזה הרי שזהו התסריט הצפוי, הפלקטי, החנפני, האוריינטליסטי, המיופיף, שכל המהלכים שבו הם בגדר ניסים שאתה צריך או לשכנע את עצמך שפספסת את ההגיון שמאחוריהם, כפי שקרה לך, או פשוט לקבל אותם כמו שהם, נטולי הגיון ואחיזה במציאות. בושה למירב דוסטר, בושה לך, בושה למפיקים, בושה לקרנות, התסריט הזה הוא סמל הבינוניות ולהתייחס אליו כאל משהו יפה זה לעודד את הבינוניות ולתת לה לגיטימציה. פויה. פויה. פויה. כל הכבוד לטבקמן ולשחקנים שהצליחו לרגעים קטנים ליצור פיוט מגבב הסצנות המפוספסות שהוא התסריט של הסרט הזה.

  6. יובל 5 ספטמבר 2009 ב - 6:40 קישור ישיר

    “הוא נוגע בשתי אוכלוסיות שאך באחרונה גילינו עד כמה החיבור ביניהם נפיץ וחסר סובלנות (הדדי, חייבים להגיד).”
    לקרוא ליחסים בין שתי הקבוצות הדדיים זה עיוות מאוד מכוער של המציאות. אני לא יודע מה הטעם שאתה מוצא בו. אתה לא נשמע שקול ובעל תפיסה מורכבת של המציאות, אם לזה התכוונת.

    ” כסרט שמציג את הקונפליקט שבחיי הדת והאמונה, אבל לא מתוך שטנה וצרות מוחין, אלא מתוך קבלה ואפילו אמונה.”
    אם אלו האופציות היחידות שמופיעות בסרטים האלו, לא פלא שכולן וריאציות על מלודרמות. מזל שבמציאות אתה יכול לא לקבל, לא האמין ולא להצר את המוח.

  7. kobecablemaker 5 ספטמבר 2009 ב - 8:17 קישור ישיר

    בקשר למגיבים מספר 1,2,3 ו-4, אני חושב שהן הוכחה לכך שלפעמים צריך לסנן תגובות. במיוחד כאלה של טמבלים.

  8. עין 6 ספטמבר 2009 ב - 1:42 קישור ישיר

    ההשקפה המדויקת של ההלכה על הומואים איננה משתקפת בתגובות ציבוריות פוליטיות של עסקנים חרדים. עצם קיום הנטיה, וההתאהבות בגבר, אינה חטא כלל. האיסור והחטא הוא לקיים “משכב זכר”.

    מבחינה זו ההומו הדתי הוא אומלל (בכך שאינו יכול למלא את תשוקתו) בדיוק כמו כל סטרייט דתי שהתאהב באשה שאינה אשתו ואסור לו למלא את תשוקתו איתה, בשום אופן, לתמיד. מבחינה זו ההומו אפילו יותר חופשי, כי מותר לו ליצור קשר מכל סוג שהוא עם הגבר מושא אהבתו (חוץ מקיום יחסי מין, כמובן).

    מבחינה זו גם סטרייט חילוני בחברה חילונית שיתאהב לדוגמה באשתו של אחר (נגיד, להעצמת הטרגיות שבדוגמה, אשתו של חבר טוב, או קרוב משפחה, או אשה שאינה מעוניינת בו) ונופל למישור טרגי ביותר של התנגשות בלתי ניתנת לפתרון בין רגשותיו לבין נאמנותו לאשתו ולקוד המוסרי של החברה שבה הוא חי.

    חשוב לציין שאין שום מקור להתבטאויות של אותם עסקנים כאילו נטיה הומוסקסואלית היא “מחלה” או ביטויים דומים. ההלכה מכירה בכך שיש אנשים שיש להם כזו נטיה באופן גנטי.

    ברור שיש התנגדות לסוג של תרבות שמתירה או אפילו מעודדת חיים כאלה, כמו שיש התנגדות לכל סוג של תרבות שמתירה ומעודדת חיי מין שאינם מבוססים על התורה.

  9. עין 6 ספטמבר 2009 ב - 1:48 קישור ישיר

    עכשיו ראיתי שכתבת כבר את עיקר דברי בפוסט על “ואהבת”. אז טוב שכיוונתי לדבריך.

  10. קוקי 6 ספטמבר 2009 ב - 9:44 קישור ישיר

    קראו לו עינייפ פקוחות כי חשבו שאם אלוהים לא יעזור אז אולי קובריק יוכל לעשות משו

  11. דיסקו 6 ספטמבר 2009 ב - 14:19 קישור ישיר

    לדן: מוות של גיבור נשמע לך כזה ספוילר מופרך לסרט שכזה??? באמת לא העלת על דעתך עוד לפני שבכלל שמעת על הסרט שאם יהיה סרט כזה הוא יסתיים במוות של הגיבור? זה כזה מופרך ומפתיע? כאילו בא לך משום מקום?
    לא. זה הסוף הכי צפוי.
    כשאין מה להגיד על החיים הורגים גיבורים, תסריטאות פוסט מודרנית.

  12. אבינתן 6 ספטמבר 2009 ב - 23:23 קישור ישיר

    לא הייתי מעיר על כך, אבל לצערי דיברתי עם מישהו מההפקה על הנושא הזה.

    השבוע ראיתי את הפרסום לסרט באחד המוספים, לצערי לא מצויין שיש כתוביות לכבדי שמיעה, אז אני מניח (אולי בטעות) שאין…

    לעומת זאת, שמחנו לפרסם באתר הארגון שלנו את הסרט “נימפות בערפל”

    נושא כתוביות עברית.

    http://www.hearing.org.il/43-1223-he/Bekol.aspx?pos=2

  13. אורון 7 ספטמבר 2009 ב - 10:35 קישור ישיר

    דיסקו – ספויילר הוא ספויילר הוא ספויילר. ומה עם לאחרים אין את יכולת הניתוח מבעוד מועד המבריקה שלך? מה עם מישהו בכלל לא ידע כלום על הסרט עד שהוא נכנס לפה וקרא את התגובות? זה שהסרט צפוי (לדעתך) לא אומר שצריך להרוס לאחרים.
    וסליחה על ההתנשאות, אבל אה התחלת 🙂

    ניק-לינק: עוד ידיעה קולנועית שריגשה אותי בימים האחרונים. מרגש זה לא מילה. אולי “חלאס” תתאים יותר.

  14. אורי 1 7 ספטמבר 2009 ב - 11:11 קישור ישיר

    זאת ההפצה המתוכננת ל”נימפות בערפל”? רק ב”אוזן” בתל אביב? לא ראיתי את הסרט, אבל אמרו לי שהוא טוב, מקווה שיופץ בצורה יותר מסודרת.

  15. קובי 7 ספטמבר 2009 ב - 19:38 קישור ישיר

    זה מסוג הפעמים שקשה להבין את מר רווה. ראיתי את ‘עיניים פקוחות’ ולא ידעתי אם להתאכזב או להתעלם, כנראה שבמאי חילוני סטרייט לא יוכל לביים סרט שבו תשוקה בין שני גברים ומשבר עמוק ורגשי בין אמונה ו’צורכי השעה’ נראים אמינים ומצליחים באמת לגעת. סרט מוחמץ על נושא חשוב, חבל.

  16. אבינתן 7 ספטמבר 2009 ב - 19:53 קישור ישיר

    אורי 1, אני מקווה שההפקה וההפצה של “נימפות בערפל” רק מחממים מנוע. מקווה שיהיה המשך.

  17. בן 8 ספטמבר 2009 ב - 2:59 קישור ישיר

    תודה לכולם על הספוילרים 😛

  18. ניר עוד 8 ספטמבר 2009 ב - 8:38 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול, ודי התאכזבתי, ההרגשה שלי היא כי יש כאן אוסף של גימיקים,ופחות מידי הבנה של הנושא.
    זהו סרט בוסרי,עם רעיונות קצת פשטניים שלא מטופלים בעומק וברגישות. וגם יש הרגשה שראינו את הסרט הזה כבר פעם… אולי לפני 20 שנה או משהו כזה.אין אמירה מודרנית,אלא משהו מאד מסורתי ולא ממש מחדש וחבל, דווקא השחקנים לא רעים, במיוחד צחי גראד שיוצר דמות שלמה אמיתית ואמינה.

  19. קוקי 9 ספטמבר 2009 ב - 19:00 קישור ישיר

    יאיר, קשה קצת להבין, למה ההסתפקות הזו במועט. שלך, אני מתכוונת. האם די לנו, למי שמעריך את הדת, בכך שלא יעלבו בה או יגלו כלפי האמינים איבה. אם כבר ייצוג לדתיים למה שלא יהיה אמין? אם כבר עיסוק בדת למה שלא יהיה עיסוק במוסר? אם כבר סרט על דת, מדוע אלוהים לא משמש בו כדמות? (לא במובן בשר ודם אלא במובן התפקיד שמשחקת האמונה בו בחייו של כל אדם דתי) קשה שלא להרגיש שדי לך בכך שאין שנאה בסרט לדתיים, אבל בינינו גם אהבה אין פה ויתרה מכך, אין הבנה. בניגוד מוחלט לואהבת כמובן

  20. דפנה 14 ספטמבר 2009 ב - 22:01 קישור ישיר

    ממליצה בחום ללכת לנימפות בערפל ביום רביעי באולם האוזן השלישית, לא הבנתי אם זה רק הקרנות הרצה, או הדבר עצמו, אבל זה סרט מרענן ומתוק להפליא ולמרות העשיה האינדית הפשוטה הוא ממש מפתיע לטובה, מאמינה שעוד יגלו אותו ושהוא ייצא מהמחתרתיות שלו 🙂

  21. נועה 13 נובמבר 2010 ב - 11:19 קישור ישיר

    אני מפרשת את השם “עיניים פקוחות” בהתייחסות לעיניים הפקוחות, הבודקות והשופטות ללא הרף של החברה החרדית את הפרט השוכן בה.

    בקשר לסוף, הסצנה נותרת פתוחה בעיניי וכלל לא בטוח שהוא מתאבד. לא רואים אותו מת ולא רואים אותו יוצא מהמים, אפשר לפרש את זה איך שרוצים. אני מעדיפה לחשוב שהוא לא התאבד, הרי הוא אמר לאשתו מפורשות שאיתה הוא רוצה להיות.

  22. יפעת 4 אפריל 2011 ב - 16:33 קישור ישיר

    שלום רב
    ראיתי את הסרט, חיפשתי תגובות, מצאתי, ורציתי להעיר:
    למרות שתמונת הסיום מוכרת מסרטים אחרים, וקצת נדושה ומאכזבת ביחס לאמירה שלו שהוא רצה להיות עם אשתו, ביחס לאומץ שלו להתיחס ברצינות לרגשותיו ולהתמודד איתם, (נדיר ולא ברור אם אמין בחברה שלו), אהבתי את הסמליות שבה: המים שאמורים לטהר אותו, “מטביעים” אותו ואת חייו, אם לא הפיזיים הנשמתיים.
    אהבתי.


השאירו תגובה