החמצה גדולה שלפני הקרנת "עיניים פקוחות", סרט הבכורה של חיים טבקמן שיצא אתמול להקרנות מסחריות, לא מוקרן הסרט הקצר (30 דקות) "ואהבת" של חיים אלבום. לא רק ששני הסרטים האלה משלימים זה את זה, שניהם חושפים שני יוצרים צעירים, בוגרים טריים של בתי ספר לקולנוע (אלבום מ"מעלה", טבקמן מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), שחושפים כשרון מרשים. שניהם גם עוסקים בנושא זהה, אבל כל אחד מטפל בו באופן קצת אחר.

"עיניים פקוחות" נגמר במקווה, "ואהבת" נפתח שם. בכלל, כבר ציינתי את זה לפני כמה שבועות: המקווה הפך ללוקיישן מאוד פוטוגני בשנים האחרונות. הדר גלרון לבדה היתה בשלושה מקוואות: כמחזאית ב"מקווה", כתסריטאית ב"הסודות" וכשחקנית ב"ברוריה". והיה גם את "עבדי השם", "סרוגים", וכעת את "ואהבת" ואת "עיניים פקוחות" (שאלה למנהלי הלוקיישנים: המעין/מקווה ב"עיניים פקוחות" וב"ברוריה", זה אותו מקום?).

בחברה החילונית נדמה שהקונפליקט הכי טעון הוא בין הדתיים ובין ההומואים. שני הצדדים, כך נדמה, שונאים זה את זה. שני הצדדים, כך נדמה, רואים בשני אנומליה. "עיניים פקוחות" הוא צעד אחד קדימה בייצוג של הקונפליקט היותר מסובך: הקונפליקט הפנימי של הומו דתי. עולם שנחשף לראשונה בסרט התיעודי "לפניך ברעדה", עבר לעלילתי הקצר ב"ואהבת" ועכשיו הגיע לקולנוע העלילתי הארוך, זה שגם מגיע לתודעה של הקהל הרחב. דומני שאף אחד – לא הומואים, לא דתיים ובוודאי שלא סטרייטים (דתיים או חילוניים) – יכול להבין את המורכבות של הקונפליקט הזה. העולם הספרותי מכיר קונפליקטים כאלה רק בספרות הרומנטית, של הגבר או האשה נשואים המתאהבים באדם אחר. זו קריעת נפש שהעולם הסטטריטי/חילוני מבין. האם לחיות בחטא? האם להתאפק ולקוות שזה יחלוף? או האם לשבור מסגרת אחת וליצור לטובת מסגרת אחרת? (ויש לציין ולזכור שגם בעולם המלודרמה הרומנטית, וגם בעולם הדרמטי של ההומו הדתי, אין שום בעיה עם לאהוב מישהו אחר. הבעיה ההלכתית היא רק עם הסקס).

הדואליות בליבו של הגיבור של "ואהבת" מתחילה בשם הסרט. זה נשמע פשוט, רומנטי: "ואהבת". ברור, גבר אוהב מישהו אחר. לא משנה מאיזה ג'נדר. אבל לא ממש: "ואהבת" היא המילה הראשונה בפרשה הראשונה מבין שלושה בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זו נקודת המוצא גם של "ואהבת" וגם של "עיניים פקוחות", ואסור להחמיץ אותה: הגיבורים שם אוהבים את ה', את עולם המצוות, רק שיש שם מצווה אחת שהם נורא מתקשים איתה. מה עושים עם זה? מדכאים? נלחמים? נכנעים? פורשים? "ואהבת" מקצין את הקונפליקט של הגיבור עוד יותר: הגיבור הוא כהן, וברכת הכהנים היא אלמנט עלילתי מרכזי בסרט. כמו שאומר לו רב הישיבה: אתה כהן, יש לך קשר ישיר לקב"ה. ואולי לפיכך זה בעצם הנושא העיקרי של הסרט: התקשורת. גיבור "ואהבת" מנסה בתחילה לפתור את מצוקתו על ידי שימוש באמצעי התקשורת הנתונים לו: תפילה מצד אחד, ושיחות טלפון מחזקות עם איזשהו קו יעוץ לנוער דתי (הסרט מלא בפרטים מהעולם המושגים הפנימי של הישיבות והדת, ואני מניח שלא את כולם קלטתי, אבל אני מניח שיש עניין בכך שהגיבור הוא מרקע של כיפה סרוגה, אבל הוא מנסה להתחזק – די בהסתר – לכיוון של חסידות ברסלב). אבל בחצי השני של הסרט הוא מגיע למבוי סתום, ומגלה שערוצי התקשורת האלה חסומים בפניו. התפילה הובילה למבחן נוסף, וקו הייעוץ התומך, הופך לקו של תוכחה ואיום . והגיבור נותר לבד, ועליו לבצע בחירה. בחירה ב"ואהבת", אבל ואהבת את מי.

חבל נורא ש"ואהבת" לא מוקרן לפני "בעיניים פקוחות" (אני מקווה שאחרי ש"עיניים פקוחות" יירד מבתי הקולנוע המסחריים ויעבור לסינמטקים, ששם הם יצוותו זה לזה), וחבל שאין אותו לצפייה באינטרנט. זה סרט, שמעבר לכל הנ"ל, גם מצולם ומבוים נורא יפה, והוא מתאר את עולם הישיבה בשוטים יפים, מלאי הדר וכבוד, ומציג את עולם החברותא הגברי מנקודת מבט ויזואלית מרתקת. ובכלל זה סרט שהאמונה והקולנוע בו משחקים תפקיד שווה ערך. כי החלק של ה"ואהבת" לגיבור הסרט, זה החלק הקל. החלק הקשה זה הציווי שמגיע בסוף הפרשה השלישית של קריאת שמע, הנאמרת בכל יום פעמיים לפחות, בבוקר ובערב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". החיפוש הזה – שהוא קשה לסטרייט החילוני והדתי באותה מידה בדיוק – אחר הדרך להיות קדושים לאלוהינו, מניב כעת גל קולנועי מסקרן מאוד, שאמנם פונה למלודרמה, אבל עושה את זה בעין פיוטית.

(עוד על "עיניים פקוחות" בהמשך היום).

ציוץ