03 ספטמבר 2009 | 14:00 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

ג'ט-לג

האם הוליווד סובלת מג’ט-לג? ל“אשתו של הנוסע בזמן” יש אווירת חג מולד סנטימנטלית, אבל הסרט הופץ באמריקה קיץ. שבועיים אחר כך הופץ שם “ליל המסיכות 2”, סרט שבאופן מסורתי מופץ בסוף אוקטובר, בסמוך להאלווין. ו”אקסיות לכל הרוחות”? גם הוא מעין סרט חג מולדי שכזה, לא? הוא לוקח את תבנית העלילה של “סיפור חג מולד” של דיקנס ומתרגם אותו לקומדיה רומנטית. והנה, הסרט הזה גם יצא בתחילת הקיץ. סיבה אפשרית: באיזור חג המולד תצא גרסת האנימציה התלת מימדית ה”רשמית” של דיסני ל”סיפור חג מולד של דיקנס” (בבימוי רוברט זמקיס ועם ג’ים קארי בריבוי תפקידים) וכנראה שאיש לא חשב שזה רעיון מוצלח מבחינה מסחרית להצמיד את המקור ואת הפראפרזה זה לזו. או שלא, או שסתם הוליווד מגלה שאין יותר קשר בין סרטים ולוח השנה. ובהמשך למחשבה הזאת, כך יצא שגם אני מגיע ל”אקסיות לכל הרוחות” כחודשיים אחרי בכורתו. ואיך? ראיתי אותו בטיסה. למרות שאני מחבב את מארק ווטרס, הבמאי (בזכות “ילדות רעות” ו”יום שישי הפוך” הסימפטיים שלו), לא הרגשתי צער כשהחמצתי את “אקסיות” בקולנוע. לצפות בקומדיה רומנטית של מתיו מקונוהיי זה כמו לאכול גלידת וניל: אחרי הפעם השלישית זה די משעמם את הלשון. אין שום חידושים בהנדסת הווניל העולמית. אבל על מטוס – או בכל מצב של צפייה חסרת ציפיות או מחויבות – גלידת וניל יכולה לרענן את החיך. וכך קרה – אוי למבוכה – שבטיסת אל על מציריך לתל אביב השבוע נתפסתי צוחק בקול רם מכמה מהבדיחות של “אקסיות לכל הרוחות”. לווטרס, כרגיל, יש סטייל נעים, שלרגעים נראה שבלוני, ופה ושם מצליח להפתיע עם מחשבה מקורית. התסריט – של הצמד שאחראי גם על “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס” – סובל מבעיות זהות למגה-להיט האחר שלהם: רעיון טוב, בדיחות לא רעות, אפס מחשבה בפיתוח ומימוש. וכך סיפור שהיה יכול להיות מעניין על רווק מושבע, פלייבוי מדופלם, צלם אופנה שמשכיב כל מה שזז ולא מוכן להתחייב, נפתר בדרכים הכי בנאליות: למה הוא לא מתחייב? כי הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר, גדל אצל דודו הפלייבוי המזדקן (מייקל דאגלס, במראה רוברט אוונס), והרגיש את ליבו נשבר בפעם הראשונה – ולכן גם האחרונה – על ידי אהובת נעוריו (ג’ניפר גרנר). וכך, סרט שהיה יכול להיות מעורר הזדהות ושעוסק בדור של מיסטר ביגים, מצליחנים שלא מסוגלים להתחייב בזוגיות, ומראה להם מה הם מפסידים כשהם לא מוכנים להפקיד את הלב בידיים של מישהו אחר, הופך לסיפור סתמי על מניאק שרמנטי גס לב, שמגלה שהוא בעצם – עכשיו ותמיד היה – עם מילוי של ג’לי רך ודביק מבפנים. אבל עד הסוף הרך והדביק, ההתחלה – במעין “רייצ’ל מתחתנת” בגרסת הסכרין – הכילה כמה בדיחות לא רעות. לפחות בתנאי לחץ האוויר המווסת והחמצן המדולל בשמי הים התיכון.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “ג'ט-לג”

  1. איתן 4 ספטמבר 2009 ב - 8:19 קישור ישיר

    חזל”ש. אפשר לחזור להגיב והכל בסדר. אז:

    אתמול ראיתי סרט. הזהירו אותי. אמרו שהוא קשה מאוד לעיכול. אמרו שלא קורה בו כלום והוא סתום ובלתי מובן. אמרו “איך נפלו גיבורים”. אז באתי מוכן. בכל זאת, ג’ים ג’רמוש. ואחרי שראיתי, אני חושב ש:
    זה לא כל כך נורא, אבל זה באמת סרט לא טוב.

    ב”גבולות השליטה”, עד כמה שהבנתי מגעת, מנסה ג’רמוש להגיד משהו על הצורך בהפלת הסדר השולט בעולם, סדר עולמי המושתת על כוח, עושר, ואולי גם שחיתות, ולהחליפו בסדר עולמי אחר, המושתת על אנושיות והבנה פילוסופית עמוקה של החיים. באופן פרדוקסלי, את ה”הפיכה” הזו, צריך לעשות באלימות. אבל זו רק הפרשנות שלי. מה שיש על המסך הוא אדם נטול הבעה (איזאק דה בנקולה. דווקא הופעה סימפטית בעיניי) שנמצא בספרד במשימה, ועובר מנקודה לנקודה באמצעות הוראות הנמסרות בקוד שאף אחד (מהצופים) לא מבין, חוץ ממנו.

    יש משהו יפה בעיניי, פמיליארי, בטקסים החוזרים ונשנים וחוזרים ונשנים בסרט. יש עניין שלם עם קופסאות גפרורים. יש עניין עם העובדה שכל דיאלוג בסרט נפתח במשפט “אתה לא מדבר ספרדית, נכון ?” (משפט שנאמר בספרדית, כמובן). יש עניין שלם עם כוסות קפה. וגם עם הליקופטר שמרחף באויר. ויש עוד כמה טקסים שחוזרים, ומספקים לי, כצופה, משהו להישען עליו. שהרי מראש באתי מוכן ל”סרט בלי סיפור”. אבל משהו באוירה של הסרט לא התיישב לי. יש עריכה קופצנית מאוד, שבהרבה מקרים נראתה לי לא נחוצה ומפריעה. רציתי להתענג על המוזרות של הסרט, אבל העריכה הפריעה לי. המוזיקה שג’רמוש בחר היתה יפה (את זה הוא תמיד עשה טוב), אבל השילוב של המוזיקה בסרט לא תמיד ישב לי נכון. ויש גם עניין עם השחקנים האורחים:
    שורה של שחקנים מהטופ העולמי מופיעים כאן. חלקם מצוינים (טילדה סווינטון מלכה), חלקם איומים (לואיס טוסאר, שחקן ספרדי מעולה, מוכר בארץ מ”קח את עיניי”, למשל). טוסאר נראה כאילו אמרו לו “תהיה מפוחד”, אז הוא מפוחד. אבל הוא לא הבין ממה הוא צריך להיות מפוחד, אז הוא עושה את זה שטוח וסטיראוטיפי. וזה מגוחך. סווינטון, שעשתה גם אונגארד בעברה, מתחברת בקלות לאוירה ההזויה, וזורמת מצוין.

    ויש גם עניין עם חפצון האשה. פאז דה לה הוארטה מסתובבת לכל אורך הסרט בלי בגדים בכלל, או עם בגדים שקופים, או רק עם חולצה (אבל בלי תחתונים). היא לא דמות. היא סמל.

    וחוץ מזה, היה נדמה שבכל שיחה שמתפתחת בין הדמות הראשית לבין האנשים שמעבירים אותו מתחנה לתחנה, יש עניין פילוסופי שלא ממש קשור, אבל ג’רמוש מנסה לדחוף לי. ואחרי הנאום הסתום, מגיע העניין עם קופסת הגפרורים. כאילו העניין הפילוסופי הוא החשוב, אבל מכיוון שהוא תלוש, לא קלטתי אותו, לא הבנתי אותו, ובעצם, לא הייתי ממש מרוכז במה שהוא אמר.

    ואי אפשר לא להזכיר את הצילום בסרט. ג’רמוש חבר הפעם לכריסטופר דויל המהולל. והוא באמת עושה עבודה טובה. רק לא אחידה לטעמי. יש בסרט רגעים מדהימים בבחירת זויות הצילום המשונות, או בתכנון שוטים מדהימים. במיוחד אציין שוט אחד באמצע הסרט, בו דה בנקולה מגיע אל חדר בקומה ראשונה של בניין. המצלמה מצלמת את דה בנקולה מלמעלה למטה, ובזמן התנועה של המצלמה ימינה, דה בנקולה נעלם מהעין, ומופיע דרך גרם המדרגות בתזמון מושלם עם המצלמה. ויש גם עניין עם תמונה עמומה שמלווה את כותרות הפתיחה, שכאילו סימנה בעיניי את עמימות הסרט כולו. ויש צילומי דרך יפים. אבל לפעמים היה נדמה לי שמדובר בפוזה, בשוטים יפים שלא תמיד באים לשרת את הסרט.

    וכל זה מתחבר לסרט עמום בכוונה, מאוד לא אחיד, שיש בו דברים יפים, אבל עלי פשוט לא עבד.


השאירו תגובה