״זעם״, ביקורת
"זעם״. ותהילה
דיוויד אייר, שביים את אחד הסרטים הגרועים של תחילת השנה (״חבלה״ עם ארנולד שוורצנגר) חוזר בסופה של שנה עם סרט נוסף, שאפתני ומוצלח הרבה יותר. ״זעם״ הוא לכל הפחות אחד הסרטים הכי לא-רעים של השנה. ולרגעים, זהו אף סרט מצוין. אייר, שעבר מ״חבלה״ ל״זעם״ – אפשר להבין הרבה על אופיו של אדם על פי השמות שהוא נותן לסרטיו – עשה קריירה מסרטים שמציגים מבט מציאותי ולא מחמיא על המשטרה. שוטרים מושחתים, או כאלה שבנוסף להיותם מגיני החוק צריכים להתמודד עם דילמות מוסריות ומצפוניות, הפכו ללחם חוקו מאז שכתב את התסריט ל״יום אימונים מסוכן״. ובין אם כתסריטאי או כבמאי, מסרט לסרט הבנתי שאייר הוא יוצר שלא מעניין אותי. סיפוריו נדושים (״סרפיקו״ באלף ואריאציות) וכוחות הבימוי שלו קלושים. יחד עם הצלם הכמעט-קבוע שלו, רומן וסיאנוב, אייר יצר כמה מהסרטים המכוערים של הוליווד בעשר השנים האחרונות. על פי החוקיות הזאת, ״זעם״ שלו היה אמור להיות קטסטרופה. הוא לא.
אייר, איש חיל הים האמריקאי בעברו (שהיה שותף לכתיבת סרט הצוללות ״U-571״), מספר את סיפורו של טנק אמריקאי במלחמת העולם השניה. טנק שרמן עם חמישה אנשי צוות. בראד פיט מגלם את מפקד הטנק, שהוא בעצמו מכונת הרג רצחנית. הוא שרד את הקרבות באל עלמיין ובנורמנדי, ועכשיו – רגע לפני סוף המלחמה – הוא נמצא בלב גרמניה, מנסה להכניע את הנאצים בארצם (הסרט, אגב, צולם באנגליה). הסרט, שיש לו שוט פתיחה יפהפה, בנוי סביב שלוש-ארבע סצינות קרב מאסיביות, שבהן גדוד הטנקים שאותו מוביל פיט הולך ומתמעט טנק אחר טנק. סצינות הקרב האלה, שהולכות ומתגברות מבחינת האינטנסיביות שלהן, הן למעשה לב הסרט.
ולכן, כסרט מלחמה, שמשחזר או מדמיין סצינות של קרבות שיריון בין שרמנים לטייגרים, ״זעם״ עושה עבודה משובחת. לעיתים, משובחת מדי. יש רגעים שבהן טירוף האלימות ומתח הקרב – טנקים נעים לאט והקרבות ביניהם מורטי עצבים, כמעט כמו לחימה ימית בין ספינות – אפילו הותיר אותי סחרחר, מהקלאוסטרופוביה והאימה.
כמו עם סרטי המשטרה שלו, נדמה שאייר מנוי על גישה כמעט עיתונאית שבה הוא מחפש לתעד בפנינו ״גברים בעבודה״. אלה האנשים שהבטחון שלנו, ועצם הקיום שלנו, נמצא בידיהם, ואייר מציג אותם כאנשים שהאלימות והמוות הטריפו אותם. במלחמה אין מקום למצפון או להססנות, וצוות הטנק חייב להיות מורכב מאנשים שרחוקים מלהיות קדושים, הם חייבים להיות קילרים, בעלי יצר טרף מדמם, כמו חיות, כדי לשרוד. שיקולים טקטיים או פוליטיים לא נכנסים לטנק, שם זה רק היצר הפשוט של הרוג או תיהרג. כמעט משתמע מסרטו של אייר שהוא רוצה לערוך לנו היכרות עם האנשים האלה: רואים את האנשים הנוראים, המטונפים, הבהמיים וחסרי העידון האלה? אנחנו חייבים להם את חיינו. מצד שני, הצופה חייב לשאול את עצמו איך האנשים האלה – שאנחנו מניחים שהמלחמה השחיתה אותם (ושהם לא נכנסו צמאי דם לתוך המלחמה, אלא הלכו ונהיו כרגע כתגובה לאלימות שהם ניצבים מולה) – יוכלו לחיות אחר כך בתוך חברה נורמלית, עם עבודה, משפחה וחברים? איך אנשים שרוצחים גברים ואונסים נשים – כי זה מה שעושים במלחמה, אייר מתאר את המעשים האלה כעניין של מה בכך, ואחרי הכל, הנאצים היו גרועים יותר – יצליחו לצאת משם. ואולי הם לא אמורים לצאת משם. הצלקות הפיזיות והנפשיות עמוקות מדי. אי אפשר להחלים.
אבל אם היתה לאייר איזושהי תובנה עמוקה לגבי האדם במלחמה – היא נקברת בבוץ שדה הקרב. הניסיון להציג רגע של הפוגה בקרב כמין מראה לנפשם של החיילים, למי הם היו יכולים להיות אלמלא המלחמה, הופך לסצינה הכי מעיקה ומיותרת בסרט. אייר, אני מגלה שנית, עובד מתוך סטריאוטיפים וקלישאות בבניית הדמויות שלו. כך שההישג האמיתי של ״זעם״ הוא טכני, בבימוי קרבות שיהיו מורטי עצבים, מלהיבים ובעלי תחושה מציאותית. וזה הפרדוקס הגדול של סרטי המלחמה: הרצון להציג את המלחמה כגיהנום, אבל לעשות את זה באמצעות סרט שהוא עצמו מלהיב למדי והופך את המלחמה לסוג של לונה פארק (אני תמיד מרגיש רגשות אשמה כשאני מתלהב מסצינות קרב, וטוען שאין באמת סרט שהוא אנטי מלחמתי, ולא משנה מה יוצריו אומרים. כי סרט קולנוע, מטבעו, יהפוך כל מלחמה להרפתקאה עוצרת נשימה). כך שאם אתם רוצים סרט מלחמה, אבל כזה שגם מטלטל את הנשמה, מערבל את המצפון, ומטשטש את הגבולות, ועושה זאת בכלים אמנותיים, הרי שהסרט הטוב ביותר על טנקים לדורנו הוא ״לבנון״ של שמוליק מעוז. ״זעם״ לא מתקרב אליו.
====================
נביאי האוסקר תהו לפני כמה שבועות האם יש סיכוי שבראד פיט ואנג׳לינה ג׳ולי יהיו מועמדים שניהם השנה לאוסקרים. הוא כשחקן על ״זעם״ והיא כבמאית על ״Unbroken״, סרט הישרדות במלחמת העולם השניה שהיא יצרה (על פי תסריט של האחים כהן). אחרי שראינו את ״זעם״ קל לנחש שהסרט הזה לא ישתתף באוסקרים בקטגוריות הבכירות. אולי עריכת פסקול. ואולי איפור. גופו המצולק של בראד פיט בסרט עשוי לגרום לכך שקטגוריית האיפור באוסקרים תציג את הזוג פיט-ג׳ולי זה נגד זו: הוא כמאופר עם כוויות וצלקות ב״זעם״, והיא עם איפור הקרניים ועצמות הלחיים הבולטות ב״מליפיסנט״.
===================
שימו לב למוזיקה של סטיבן פרייס. עד לפני שנה לא שמעתי עליו, ואז הגיע ״כוח משיכה״ ופרייס זכה עליו באוסקר, ובזכות הסרט ההוא, הוא קיבל את הג׳וב להלחין את ״זעם״. דווקא כשהאנס זימר, אולי המלחין הכי רועש ומתלהם של הוליווד העכשווית, בחר ללכת לכיוון האינטימי והשקט ל״בין כוכבים״, פרייס מלחין את קרבות הטנקים בשיא הבומבסטיות ההאנס זימרית – תזמורות ומקהלות. לרגעים נשמע שהוא מלחין את המלחמה מהצד הנאצי, הכל כל כך ואגנרי וקרל אורף-י, אבל לרגעים זה דווקא אפקטיבי מאוד.
לי נראה הסרט מיקס של לבנון שלנו ושל האדומה
הגדולה של פולר- אבל לא ברמה שלהם.
בכ"ז נהניתי עקב האקשן..