דניאל רדקליף מגדל צמד ב״קרניים״

תייקו תחת ״הפתעה!״. אלכסנדר אז׳ה (או ״אייג׳ה״, כפי שהאמריקאים קוראים לו) הפך ליקיר חובבי סרטי האימה מאז סרטו הצרפתי ״מתח גבוה״, שהוכיח שהוא אוהב ללכת רחוק וקיצוני עם האלימות שלו. הרימייק שלו ל״לגבעות יש עיניים״ היה סביר ול״פיראנה״ היה איום, ובכל מקרה לא החזקתי במיוחד מבמאי שכל מה שהיה לו להציע זה את העובדה שהוא הולך קצת יותר רחוק מעמיתיו באלימות קיצונית בסרטיו. אם אני מחפש פסיכופטים מטורללים נטולי גבולות או טעם כבמאים, אני מעדיף את רוב זומבי.

גם מדניאל רדקליף לא היו לי ציפיות. בכנות, חשבתי שסרטי הארי פוטר יהיו הדברים הנורמליים האחרונים שהוא יעשה, ושכמו עשרות שחקנים אחרים שהתפרסמו בלהיטי ענק (מארק האמיל, אנתוני פרקינס, למשל) גם הוא יעלם ויישכח בסרטים זניחים עד רעים, או במקרה הטוב יקבל סדרת טלוויזיה. היה לי ברור שאמה ווטסון תהיה היחידה מילדי הארי פוטר שעוד נמשיך לשמוע עליה (היא עוד תזכה באוסקר).

והנה, מגיע ״קרניים״ (לא הסרט ההוא המצחיק שביים עידן אלתרמן) ומפתיע פעמיים. שוט הפתיחה שמזכיר את המסע אל תוך העשבים בפתיחת ״קטיפה כחולה״; עיר חוטבי העצים בצפון-מערב ארצות הברית, שם יורדת הקהילה מהפסים כשהנערה המלאכית של העיר נמצאת מתה ביער, ממש כמו ב״טווין פיקס״; והמשא ומתן עם השטן שנראה כמו רגעים מ״לב פראי״. ואם כל זה לא די, הרבה שאז׳ה בחר בפרדריק אלמס, הצלם של ״קטיפה כחולה״ ו״לב פראי״, לצלם את סרטו. הכיוון ברור: אלכסנדר אז׳ה מכוון לדיוויד לינץ׳, ולפחות בחצי הראשון של הסרט יוצא לו לא רע.

האזינו: ״קרניים״ בפודקאסט השבועי של ״סינמסקופ״. וגם: מה הם הסרטים הכי רעים כרגע בקולנוע?

מישהו רצח נערה (ג׳ונו טמפל), את המלאך הטהור והשמימי של עיירה קטנה ופסטורלית, וכולם בטוחים שזה היה איג, החבר שלה (רדקליף). הוא זועק את חפותו, אבל נדמה שאיש אינו מאמין לו, כולל הוריו. בוקר אחד הוא מתעורר ומגלה שהוא מתחיל להצמיח קרניים. של תיש. או של שטן. עבור בני העיירה זו העדות הסופית והמושלמת: הוא רצת את חברתו ועכשיו השטן נכנס לתוכו כדי להעניש אותו. אבל קורה דבר מה נוסף: הפיכתו ההדרגתית לשטן של ממש גורמת לכל מי שעומד לידו להתחיל להחצין את כל המאוויים הכי אפלים, הכי אלימים, הכי אסורים שבליבם. כל מה שאנחנו עסוקים בלהשתיק והדחיק ולהעלים מחיינו ביומיום, צף כלפי חוץ. בתחילה רק בדיבורים, ובהמשך גם במעשים. תנו לאנשים רישיון לעשות כל מה שבא להם, בלי לדאוג להשלכות, והעולם נהיה תוך שניה מוצף בסקס ואלימות, ותאוות מוטרפות, שנעשות בפרהסיה במקום במחשכים. החצי הראשון של ״קרניים״ הוא סאטירה מקברית למדי המציצה אל האופל שבתוך נפש האדם ושולפת אותו החוצה. יש משהו פרוורטי, אך מצחיק, באופן שבו העיירה הכי שלווה ונינוחה הופכת פתאום למעוז של טירוף.

החצי השני של הסרט מחזיר אותנו אל הנושא שאיתו התחלנו: מי רצח את הנערה. כשהוא חמוש בכוחות על טבעיים, וביכולת לגרום לאנשים לדבר ללא עכבות, מתחיל גיבורנו לברר מי הרג את ארוסתו. חקירת רצח בנוכחות השטן? מחשבות על ״ליבו של אנג׳ל״ צצות, אולי גם בראשו של הגיבור שמתחיל לתהות האם הוא לא בעצם הולך ומגלה שהוא עצמו ביצע את הרצח.

״קרניים״ עושה זיגזגים, עולה ויורד, משתפר ומידרדר, אבל בכל כמה רגעים מצליח להפתיע, גם עם סיפור לא רע, וגם עם אז׳ה שמתגלה כבמאי שגם בלי אלימות קיצונית (ברוב המקרים) מצליח ליצור סרט שיש בו משהו פרוורטי, אבל גם לא נטול תבונה. בסופו של דבר, וככל שאנחנו מתקרבים לסוף, אז׳ה (אגב, בנו של הבמאי הצרפתי היהודי אלכסנדר ארקדי, מי שביים בישראל את הסרט ״אהבנו את לורה״, עם יעל אבקסיס) הופך את סרטו לדיון תיאולוגי שמוותר על הסמיות והופך להיות הדבר עצמו. מעין ״החותם השביעי״ לבני הנעורים, מפגש בין מלאך ושטן, וכמו ב״מעיין הבתולים״, כל המאבק הזה סביב הטוב והרוע מתנהל סביב זירת רצח ואונס של נערה שהיתה כולה מלאת אמונה (אבל לא מלאכית ותמימה כמו שכולם חשבו). על הציר שבין לינץ׳ לאינגמר ברגמן, לקהל של ״דמדומים״, עם לא מעט כשרון והפתעות, ״קרניים״ הוא סרט שאינו נטול פגמים, אבל שיש בו לא מעט הברקות.

ציוץ