12 דצמבר 2014 | 02:31 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

״אקסודוס, אלים ומלכים״, ביקורת

״אקסודוס, אלים ומלכים״

״אקסודוס, אלים ומלכים״

הידעתם? ״אקסודוס, אלים ומלכים״ הוא הפרויקט התנ״כי השני של רידלי סקוט, אחרי ״גלדיאטור״. לא מאמינים? כך כתוב בדף הטריוויה של הסרט ב-imdb, האורים והתומים של הקולנוע בעולם. העובדה ש״גלדיאטור״ מתרחש בימי האימפריה הרומית לא גרמה לאף אחד לתהות מה תנ״כי בו. הנה עדות:

SC20141207-142919

ויודעים מה? יש סיכוי ש״אקסודוס״ תנ״כי בדיוק כמו ״גלדיאטור״. במובן הזה שהוא אינו כזה.

הידעתם? בגלל שאולפני פוקס מקווים למשוך לסרט הזה קהל נוצרי גדול, מדובר בסרט שהוא באופן יחסי נקי מסקס ועירום (אבל עשיר באלימות), דבר שגרם לכך שבהקרנת הסרט שאני הייתי בה הגיע די הרבה קהל דתי.

הבה נפתח את העיון שלנו בסרטו החדש של רידלי סקוט, ״אקסודוס, אלים ומלכים״ בעיון בשם המאוד טעון של הסרט. סקוט מביים אפוס תקופתי עצום מימדים (ראיתי את הסרט באיימקס תלת מימד, אז הוא היה גם עצום וגם בעל שלושה מימדים וגם מחריש אזניים) שאמור לגרום לנו לשכוח את ״עשרת הדיברות״ של ססיל בי. דה מיל. איכשהו, ארבע השעות של דה-מיל נראות לי קצרות יותר מעבודת הפרך שהיא הצפייה בשעתיים וחצי של סקוט. במהלך הסרט, ולרגעים ארוכים במהלכו – לפחות עד לסצינת מכות מצריים, נשאתי תפילה שכשם שנגאלנו ממצרים, כך גם נזכה להיגאל מהסרט הזה במהרה בימינו.

בחזרה לשם. סקוט לא רק מנסה למחוק את ״עשרת הדיברות״ בן ה-60, אלא גם סרט קודם בשם ״אקסודוס״. ב-1960 נוצר שובר קופות היסטורי בשם ״אקסודוס״, שביים אוטו פרמינגר על פי ספרו של ליאון יוריס, העוסק בימי הקמת מדינת ישראל, וסיפורה של אניית המעפילים אקסודוס (יציאת אירופה). זה לא רק היה להיט, אלא גם אחד הסרטים הבולטים הראשונים שהציגו את סיפור הקמת מדינת ישראל. הוליווד מצדיעה למפעל הציוני, עם פול ניומן בתפקיד הראשי. ״אקסודוס״ ההוא גם צולם ברובו בישראל והיה אירוע קולנועי מכונן בארץ. אבל מעתה בכל פעם שנגיד ״אקסודוס״ נצטרך להבהיר לאיזה מהם אנחנו מתכוונים (אבל לתנועות העממיות יש דרך לפתור את הבעיות האלה ללא עזרת מתרגמים: היום כבר שמעתי אנשם שקוראים לסרטו של סקוט פשוט ״משה״). ״אקסודוס״ הוא שמו הלועזי של ספר שמות, שסקוט מעבד בדילוגים רבים את 15 הפרקים הראשונים מתוכו. ואחרי השם ״אקסודוס״ התווסף שם משני: ״אלים ומלכים״. ועכשיו הסבירו נא לי מה פירוש ״אלים״? איך סרט העוסק באלוהי אברהם, אל אחד, ובסיפור גאולת עמו מעבדות מצרים נקרא ״אלים״? כמה אלים היו בסיפור הזה?

אני אגיד לכם איך. ״אקסודוס, אלים ומלכים״ הוא ספר שמות לו היה מסופר על ידי רעמסס, ולא על ידי משה רבנו. ולרעמסס היו אלים רבים, והוא ניסה להסביר את מה שקורה סביבו באמצעות ידעוניו על פי הסברים רציונליים. רידלי סקוט הוא הרעמסס הזה, והסרט הזה הוא הפירמידה שלו. בני ישראל, בכנות, לא מעניינים אותו.

אני מניח כרגע בצד את נושא העיבוד של סיפור דתי לטקסט דרמטי הנושק לאגנוסטי, ומתמקד בצד הקולנועי בלבד, ומגלה ש״אקסודוס״ הוא תערובת מבולגנת של טעמים. סקוט מצטיין בספקטקלים. כל פעם שהמצלמה חותכת למבט מרוחק, עליון, על פני נוף או עיר או קו רקיע, הסרט מספק את ליטרת הראווה שלו. כלומר, כל מה שבוצע בחדרים ממוזגים על גבי מחשב. אבל בכל פעם שאנחנו עוברים לתקריבים, לסצינות דרמטיות של משחק ואינטראקציה בין דמויות בשר ודם, מתגלה ש״אקסודוס״ הוא סרטו המרושל ביותר של סקוט. מי יודע מה עושה שם סיגורני וויבר, שלא אומרת דבר כל הסרט? האם היא טיזר לגרסת הבמאי? האם בשביל זה היא שרדה את עלילות החללית נוסטרומו, כשרידלי סקוט גילה ופרסם אותה ב״הנוסע השמיני״? כדי להיות סטטיסטית בתור אמו הזועפת של רעמסס. האיש שנחשב לבמאי ויזואלי דגול מביים רצף של סצינות מביכות, שבמרכזן הופעת המשחק האיומה ביותר של כריסטיאן בייל, שעומד שם כמי שלא אכפת לו. Christian, מיינד יו. למי שמחפש נימוקים לגבי אופיו של הסרט, שגורם לגרסה של דה מיל להיראות כמו העתק נאמן למקור.

״עשרת הדברות״ של דה מיל זכה למעמד יוצא דופן: במשך 60 שנה הסרט הזה חקק בתודעת מיליוני צופים את הצד הוויזואלי של סיפורי התנ״ך. דה מיל היה גוסטב דורה בן זמננו, מישהו שהאינטרפרטציה שלו לתורה הפכה איקונית. אני בספק אם גרסתו של רידלי סקוט תזכה למעמד דומה (הוא למעשה סרט פחות טוב אפילו מ״נסיך מצרים״ המצויר). למעשה, נדמה שסקוט ניסה לחתור נגד הדימויים המוכרים והמשומשים, ליצור סרט נטול קלישאות. ים סוף, למשל, לא נקרע, אלא נסוג. ובכל זאת, הסרט גדוש קלישאות עצלות (כמו זו שמראה, שוב, את בני ישראל בונים את הפירמידות. לא כבר סוכם שזה לא קרה?). והסרט נע הלוך ושוב בין נאמנות פנאטית לטקסט והתנתקות ממנו.

אין לי מושג מה רידלי סקוט ניסה לעשות כאן. הרי ניכר בעליל שאין לו עניין בסיפורי התורה. הוא הופך את אלוהים לילד קטן שרק משה רואה (אחת המטאפורות הכי אינפנטיליות שבמאי יכול לייצר), וכדי להתחבר לנושא הוא הופך את סיפורו של משה רבנו לוואריאציה למיתוס היחיד שסקוט כנראה באמת מאמין בו: לא אקסודוס אלא סיפור האקסקליבר. משה רבנו שלו הוא בעצם המלך ארתור. ולרגעים הוא לוחם חופש בן זמננו: הוא לא מחכה להתערבות האלוהית אלא יוזם ומוציא לפועל שורה של פיגועים נגד מטרות מצריות אסטרטגיות, כדי להחליש את לב העם ולשכנע את רעמסס שייתן להם ללכת.

ובכל זאת, אני גם חייב להודות שבתוך הקקופוניה המטורפת, היו גם כמה רגעים לא רעים. את הדראפט האחרון של התסריט כתב סטיב זייליאן, תסריטאי פיקח, ואני די משוכנע שאני יכול לזהות את הסצינות שהוא הוסיף, אלה שמוותרות על קיטש, ומנסות להפוך את ״אקסודוס״ לסיפור שיש לו תוקף לימינו, על רצונו של עם לצאת לחופשי, למצוא מולדת ולזכות בהגדרה עצמית, ועל ההבנה שיש בעולם הזה משהו שגדול ממך. אני די משוכנע שזייליאן, שכתב את ״רשימת שינלדר״, הוא זה שהוסיף את הסצינה שבה המצרים מבצעים אקציה ביהודים, מעין פוגרום, ואלו מסתתרים מפניהם מתחת לקורות הרצפה. ההיסטוריה היהודית כרצף אינסופי של משפחות המסתתרות מתחת לרצפה.

אבל אותו עם שמגלה מהר מאוד שלהיות עבדים למעשה יותר קל מאשר להיות בני חורין. היאם עבאס, בתפקיד בתיה, בת פרעה שהפכה לאמו המאמצת של משה, זוכה לרגעי המשחק הנכבדים ביותר בסרט. ומדי פעם, בעיקר בהתחלה, הניסיונות של התסריטאים להמציא סיפור לתוך הרגעים שעליהם הטקסט המקראי מדלג, מציג כמה אופציות לא רעות (כמו קרב בין המצרים ובין החיתים, כנראה הסצינה הבודדה הכי טובה בסרט שמעלה את המחשבה שסקוט יכול להיות הבמאי המושלם לרימייק המיותר של ״בן חור״).

גם סיקוונס מכות מצרים, המוצגות כרצף אסונות טבע, עשוי לא רע, מהבחינה הזאת שהסרט באמת מציג סדרה של שיטות של מוות נוראי, ואת העובדה שהתורה הוא ספר שכמעט בלתי נעים לצלם מרוב שהוא אלים ושטוף דם. אבל שוב ושוב סקוט ותסריטאיו בוחרים להשמיט סצינות מרכזיות מהטקסט המקורי, שאני מתקשה למצוא את החוקיות לקיומן של אלה ולהיעדרן של אלה. כל השמטה כזאת היא עדות לכך שסקוט מאמין שהגרסה שלו היא זו שצריכה להישמע. אין עוד מלבדי.

ולכן האופן שבו הסרט מתייחס לאמונה ולקיומו של אל יוצא קצת משונה. אם סקוט רצה ליצור גרסה חילונית לספר שמות, הוא נכשל. ״אקסודוס״ הוא קרב בין שני אחים – אחד מאמין באלילים, השני מגלה שיש רק אל אחד, שהתגלה לאבותיו. האל האחד מנצח. אבל אגב כך, הוא גם מתאכזב מבני ישראל ומפנה להם את עורפו (מה שמתיישב עם הפרשנות הנוצרית לכך שהיהודים אינם העם הנבחר יותר, נושא הנרמז בסרט כמה פעמים). כך שבסופו של דבר הגרסה של סקוט לסיפור המונותאיסטי נגועה בלא מעט עבודה זרה.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “״אקסודוס, אלים ומלכים״, ביקורת”

  1. איתי 12 דצמבר 2014 ב - 9:51 קישור ישיר

    יאיר, להזכירך – לאוכלוסיה לא מבוטלת בעולם “בייבל” משמע גם הברית החדשה שעלילותיה מתרחשות בזמן האימפריה הרומית. לפחות במובן זה אין בעיה בהגדרת גלדיאטור כסרט biblical.

  2. גלעד פרי 12 דצמבר 2014 ב - 10:47 קישור ישיר

    הסרט נהרס מהרגע של ‘מעמד הסנה’ אם אפשר לקרוא לזה כך. מהרגע שהופיע הילד כאפות המעצבן הזה, שאין לי מושג איך מוזס האמין בו. בכל פעם שהופיע שוב הילד הרגשתי שהוא עומד לצרוח על משה “אתה לא מחליט עליי! אני רוצה את הפלייסטיישן שלי!”
    אחד הרעים של רידלי.
    מה אתם אומרים? גמר את הסוס שלו?

  3. גלעד פרי 12 דצמבר 2014 ב - 10:48 קישור ישיר

    הסרט נהרס מהרגע של ‘מעמד הסנה’ אם אפשר לקרוא לזה כך. מהרגע שהופיע הילד כאפות המעצבן הזה, שאין לי מושג איך מוזס האמין בו. בכל פעם שהופיע שוב הילד הרגשתי שהוא עומד לצרוח על משה “אתה לא מחליט עליי! אני רוצה את הפלייסטיישן שלי!”
    אחד הרעים של רידלי. מה אתם אומרים? גמר את הסוס שלו?

    • לא היחיד 15 דצמבר 2014 ב - 14:34 קישור ישיר

      הרגת אותיייי רוצה את הפלייסטישן שלי חחחחחח…. כנראה שלא רק אני הרגשתי את זה

  4. דיסקו 14 דצמבר 2014 ב - 14:46 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט וכנראה לא אראה אותו, אבל התגובה של גלעד פרי הרגה אותי מצחוק. ..

  5. פז 14 מרץ 2015 ב - 19:07 קישור ישיר

    אלוהים ישמור, תרתי משמע.
    סרט מביך ברמות הגבוהות ביותר. מסוג הסרטים שאם לא היו עושים אותם היה טוב יותר. לא מבין איך בייל הסכים לשחק בבדיחה הזאת.
    פלופ קולנועי רציני.


השאירו תגובה