12 ספטמבר 2009 | 10:00 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"רכבת האימה", הביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.9.09


אני בעד. אני בעד סרטי אימה. אני בעד בי-מוביז. אני בעד במאים ישראליים שהולכים ומשתפשפים כהוגן בבי-מוביז ובסרטי אימה. זה מסלול הכשרה נורמטיבי בהוליווד, ואני מוריד את הכובע בפני גידי רף שהלך ועשה לא רק סרט אחד כזה, אלא שניים, והוכיח בשניהם שהוא יודע את המלאכה. יותר מזה: בסרטו הקודם, “טיוטה לרצח”, הוא אפילו הצליח להפתיע אותי עם תסריט שהיה לו פאנץ’ שנון למדי. עם “רכבת האימה” הוא מתחבר לשוק שזכה בקרב המבקרים האמריקאים המבוהלים לכינוי הגנאי “פורנו-עינויים”, ויוצר סרט שנראה כמו ספין-אוף של סרטי “הוסטל” של איליי רות. הפעם, במקום שחבורת צעירים אמריקאיים ייטבחו באופנים אלימים ובוטים למטרות שעשועי הספורט והעינוגים של תושבי מזרח אירופה, הם נטבחים על גביה של רכבת הדוהרת בערבות אוקראינה ושעל גבה נקצרים איבריהם של הספורטאים הצעירים ונמכרים לפציינטים המגיעים לרכבת להשתלות פיראטיות. רכבות מוות? ספורטאים מתים? אדמת אוקראינה ספוגת דם? (ופתאום, בצירוף מקרים משונה, גם קצירת איברים על ידי רופאה בעלת מראה שבדי?). הסרט הזה אמריקאי, אבל רואים מאיזה עולם דימויים הוא צמח.


רף – בנו של איתן רף, יו”ר בנק לאומי, ומחבר הספר “מיומנו של סטארטפיסט”, בו קיבץ טורים שכתב בעילום שם ב”מעריב” ודיווחו בארסיות על עולם ההייטק הישראלי – עזב את ההייטק לטובת לימודי קולנוע בלוס אנג’לס לפני חמש שנים. כעת הוא שוב בארץ, עובד על סדרת טלוויזיה. איזה מין יוצר עתידי הוא יהיה? מסקרן לגלות. אבל את מסלול האימה הזולה, בדרך להישגים קולנועיים משמעותיים יותר עשו רבים לפניו, מפרנסיס פורד קופולה ועד אבי נשר. מי מהם הוא רף?


הבעיה העיקרית עם “רכבת האימה” היא שזה מסוג הסרטים שבמאים צעירים רוצים לעשות כי הכלכלה של עולם סרטי האימה מאפשרת שם יחסית חופש: הסרטים לא יקרים, יש להם קהל בילט-אין שיהפוך כל סרט עם מינון סביר של סקס ואלימות, דם ועירום, להצלחה כספית, וזה מקום שלגיטימי להשתולל בו. פיטר ג’קסון, סם ריימי, ווס קרייבן, ג’ו דנטה, ג’ון סיילס: סרטי האימה, סרטי הזוועה, סרטי ה-gore, סרטי ה-shlock, תקראו לזה איך שתרצו, יש בהם מקום לווירטואוזיות, ללהטוטי קולנוע. אבל “רכבת האימה” חף מהם. זה לא שהוא לא נטול רגעים בעלי ערך קולנועי, אבל נדמה שהכל בסרט מדוד מדי, כמו תרגיל בבימוי “נכון”, עם פה ושם יציאה ויזואלית מסקרנת או זווית צילום מעניינת. הכל בסרט הזה קצת רציני מדי. וכשזה רציני מדי בסרט שכל כולו הוא חגיגת דם, לרגעים זה מרתיע. גם עבור חובבי הז’אנר, כאלה שאוהבים את הקולנוע שלהם מדמם, כמעט על גבוך הסנאף בברוטאליות שלו, דומני שהסרט הזה קצת מרובע מדי. וזו החמצתו העיקרית. זה, והעובדה שסרט שנדמה שכל תכלית קיומו הוא לצפיית אמצע-הלילה בערוץ בתשלום או בדי.וי.די, סרט שכל כולו הוא גילטי פלז’ר אחד גדול, הצפייה בו על מסך קולנוע גדול, בעבור כרטיס במחיר מלא (מילא בהצגת חצות מוזלת), נראית כמעט חוטאת לז’אנר.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"רכבת האימה", הביקורת”

  1. אורי 1 12 ספטמבר 2009 ב - 21:06 קישור ישיר

    “לבנון” לקח את הפרס בונציה! סרט ראוי, מזל טוב

  2. אורי 1 12 ספטמבר 2009 ב - 21:45 קישור ישיר

    והנה הכרזה של “לבנון”:
    http://www.unitedking.co.il/movie_Soon.asp?Movie_Id=275

  3. _LiBERTiNE_ 15 ספטמבר 2009 ב - 14:38 קישור ישיר

    שום תגובה שקשורה לביקורת עצמה?

    אני חייבת להגיב בתור חובבת סרטי אימה גרועים הסולדת דווקא מז’אנר הטורצ’ר-פורן, שצפתה בסרט בקולנוע. מהביקורת עולה כי לא היה לך הרבה מה לומר על הסרט כיצירה עצמאית המנותקת מהיוצר, וזה בעצם מזקק את האמירה המצערת עליו – עוד זוועתון נטול חשיבות. טורה בירץ’ היתה לי עוגן להמשיך בצפייה, במשחק הכי סביר ובדמוּת היחידה (זולת זו של הרופאה, אולי) שהתאמצו לבנות.


השאירו תגובה ל - אורי 1