22 פברואר 2015 | 12:51 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

האם חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע שונאים את הקולנוע האמריקאי?

birdmanboyhood

מה המאבק בין ״בירדמן״ ל״התבגרות״ באוסקרים אומר על הקולנוע האמריקאי? בגלל שהמירוץ לאוסקרים כל כך צמוד, ולמרות שיש לי תחושה ש״בירדמן״ יזכה אבל אין לי באמת מושג אם זה באמת מה שיקרה הלילה, אין ברירה אלא ללכת ולהסתכל על ההיסטוריה של האוסקרים ולראות איזה מבין הסרטים – ״בירדמן״ או התבגרות״ – דומה יותר לסרט האוסקרים הטיפוסי. תוצאת הבדיקה הזאת עשויה להפתיע.

מתוך פרויקט האוסקרים בגיליון פברואר של ״ליברל״, גיליון בחירות מיוחד, שמופץ השבוע למנויים ובחנויות הספרים.

בכל שנה מנסים כתבי הקולנוע המסקרים את האוסקרים לפצח את הדי.אן.איי של הסרט הזוכה. השקפת העולם הסטרוקטורליסטית השלטת בעולם ביקורת הקולנוע בארבעים השנים האחרונות קובעת שחייב להיות איזשהו מכנה משותף, איזשהו מרכיב עלום, שהזיהוי המוקדם שלו יאפשר לנו לזהות (לפני כולם) מה יהיה הסרט הזוכה באוסקר. זו כמובן אמביציה בעייתית. יש אלמנט מסוים של שרירותיות בזהות הסרטים הזוכים. אבל אולי יש בכל זאת איזשהו אלמנט זהה בין הסרטים? חוט מקשר? ובכן, ייתכן שיש כזה.

ולמה בכלל מעניין אותנו לדעת איזה סרט יזכה באוסקר? כי למרות הנטייה של כתבי הקולנוע עצמם (ואני בתוכם) להתייחס לכל הטקס הזה כאל שעשוע בלבד, אירוע ספורט לאנשים שלא אוהבים אירועי ספורט (וכמעין הסחת דעת לימי החורף, בהם ממילא אין סרטים טובים לסקר, ולכן כיף להמשיך ולדוש במיטב מסרטי השנה שעברה), למרות כל זאת צריך גם להגיד: לפרס האוסקר בכל זאת יש חשיבות. זה לא סתם פרס הקולנוע הבכיר ביותר. וזו לא רק הנצחה של סרט או יוצר בדברי ימי הקולנוע. זה גם ייצוג של תקופה. אנחנו יכולים לזלזל עד מחר בעובדה שהסרטים הגדולים ביותר (״האזרח קיין״, ״ורטיגו״, ״אי.טי״), והיוצרים הגדולים ביותר (היצ׳קוק, כדוגמה קבועה) לא זכו באוסקר, ובכל זאת כשאנחנו מדברים על האופן שבו ההיסטוריה האמריקאית פוגשת את הקולנוע, סרטי האוסקר יהיו התחנה הראשונה לבדיקה. שנות השבעים מאופיינות בכך ש״הסנדק״, ״הקשר הצרפתי״ ו״קאובוי של חצות״ זכו בהן; הזכייה של ״הדירה״ ב-1960, מאפיינת את סוף שנות החמישים ותחילת הסיקסטיז, וכן הלאה. לא תמיד הם הסרטים הטובים ביותר, ולא תמיד הם הסרט הזכורים ביותר, אבל העובדה שהוליווד עצמה ליהקה את הסרט הזה לתפקיד ״הסרט הטוב של השנה״, אומר משהו על האופן שבו התעשייה מייצגת את עצמה, את תדמיתה, ואת הקולנוע שהיא חושבת שראוי שייעשה בתקופה זו. הסרט הזוכה מקבל את התפקיד ״שגריר הוליווד להיסטוריה של הקולנוע״. הוא נבחר בגלל מה שהוא מייצג, בגלל מה שהוא אומר. כשחבר אקדמיה בוחר בסרט בקטגוריית הסרט הטוב ביותר הוא בעצם אומר ״הלוואי ויהיו עוד סרטים כאלה״.

א. עלייתו של הבמאי הזר ושל קולנוע על קולנוע

בעת כתיבת שורות אלה, המירוץ בין ״בירדמן״ (סרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו) ו״התבגרות״ (סרטו של ריצ׳רד לינקלייטר) על פרס הסרט הטוב צמוד מאין כמוהו וקשה להמר באופן סמכותי על אחד מהם כזוכה ודאי. ההימור הבטוח מציב את שניהם כזוכים שותפים (האחד בפרס הסרט, השני בפרס הבימוי) אבל לא משנה מי מהם יזכה ומי יישאר בתפקיד הטוען לכתר, נדמה שכבר עכשיו אפשר לנתח על פי הדמיון והשוני ביניהם, מה זה אומר על הקולנוע האמריקאי. יותר נכון: מה זה אומר על האופן שבו הקולנוע האמריקאי רואה את עצמו.

בחיפוש שלי אחר קווי דמיון בין הסרטים הזוכים, אני רואה את הקולנוע האמריקאי מתחלק לתקופות. אנחנו נמצאים עכשיו עדיין בתוך תקופה שראשיתה בתחילת שנות השמונים. זה הרגע שבו, למעשה, האקדמיה האמריקאית התחילה להפנות עורף לקולנוע האמריקאי, ולהעדיף על פניו את הקולנוע הבריטי. ״מרכבות האש״ ניצח את ״אדומים״, ״גנדי״ ניצח את ״אי.טי״, ״שייקספיר מאוהב״ ניצח את ״להציל את טוראי רייאן״. מאז 1981 ועד היום, אני מוצא שלושה סוגים של סרטים שזוכים באוסקר: הראשון והבכיר שבהם הוא הסרט ההיסטורי. מאז ומתמיד, לאוסקרים היתה חולשה לסרט היסטורי, המבוסס על סיפור אמיתי. זו כמעט תמיד ההגדרה של הקולנוע ל״סרט חשוב״ (והו, כמה שהוליווד רוצה לעשות סרטים חשובים). השני הוא הסרט הבריטי. זה חידוש של שלושים השנים האחרונות. מרגע שהוליווד הפכה לתעשייה של תאגידים, קונגלומרטים בינלאומיים, אנשי הוליווד עצמה ביטאו את הגעגוע שלהם לקולנוע אורגני על ידי הצדעה ליוצרים בריטיים, שלכאורה משוחררים מהמגבלות המסחריות שהושתו על הקולנוע המיינסטרימי ההוליוודי מסוף שנות השבעים ואילך. הסוג השלישי, וזה אחד החידושים הכי מעניינים של ימינו, הוא הסרט שעוסק בעסקי השעשועים עצמם. זו נגזרת של תופעת ״הסרט החשוב״. אם האולפנים ההוליוודיים הפסיקו להפיק סרטים חשובים, לפחות נריע לסרטים שמזכירים לנו שקולנוע, ואמנות בכלל, זה דבר משמעותי, ולא סתם בידור רגעי. ״הארטיסט״ ו״ארגו״ הם שני סרטים משלוש השנים האחרונות שבהם הוליווד התרגשה לראות את עצמה הופכת לכוכבת קולנוע.

וזה מוביל אותנו ל״בירדמן״. כמו ״הארטיסט״ ו״ארגו״, זהו סרט על אנשי קולנוע, שמנסים להשתחרר מהכבלים החונקים של הקולנוע המיינסטרימי המסחרי. אני לא בטוח שזה מה שהסרט אומר באמת, אבל לא מעט חברי אקדמיה רואים ב״בירדמן״ סרט מחאה נגד הסרטן התאגידי שהוא סרטי גיבורי העל שהוליווד התמלאה בהם. ״בירדמן״ היא התשובה לשאלה ״איך זה שאף סרט גיבורי-על מעולם לא היה מועמד לאוסקר?״. ״בירדמן״ הוא לא רק המשך של ״הארטיסט״ ושל ״ארגו״, הוא גם ממשיך את ״שייקספיר מאוהב״ ואת ״אמדיאוס״, כסרטים המתארים את תשוקתו ואת טירופו של האמן.

אני גם מכליל בתוך הרובריקה הזאת, של סרטים העוסקים בקולנוע, את הזכיות בשנות התשעים של ״רוקד עם זאבים״, ״בלתי נסלח״ ו״לב אמיץ״. שלושתם סרטים שביימו שחקנים, ובהם הם מורידים את מגבעתם בהכנעה ובהוקרה לז׳אנרים הגדולים של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. שלושתם סרטים שלוקחים חירות מודרנית על הנראטיב הז׳אנרי הקלאסי. במילים אחרות, מאז ״אמדיאוס״, מלפני שלושים שנה בדיוק, ועד ל״בירדמן״, הוליווד נמצאת בתקופה הפוסט מודרנית שלה, שבה הדבר הכי חשוב באמנות הוא העיסוק באמנות עצמה.

החיבה של הוליווד לחבק סרטים שעוסקים בעסקי השעשועים והתקשורת אינה חדשה כמובן. ״צלילי המוזיקה״ ו״אנני הול״ הם נציגי שנות הששים והשבעים של המגמה הזאת. ״האזרח קיין״ משנות הארבעים ו״שיר אשיר בגשם״ משנות החמישים זכו לתהילה בזכות העיסוק הפנימי שלהם, אבל הם הפסידו את האוסקר. מה שהיה קוריוז עד לשנות השמונים, הפך מאז לטעם השליט.

״בירדמן״ מייצג עניין נוסף של הוליווד בת זמננו: ההתבטלות בפני כל מה שהוא לא-אמריקאי. שימו לב לנתון הזה: כל ארבעת הזוכים האחרונים באוסקר על הבימוי לא היו אמריקאים (מקסיקני, צרפתי, סיני ובריטי). השנה, ככל הנראה, יצטרף לרשימה הזאת מקסיקני נוסף (איניאריטו). שניים זה צירוף מקרים. חמישה זו כבר הכרזה. אם זו לא דרמה היסטורית, או סיפור פנים-תעשייתי, האקדמיה האמריקאית הפסיקה לאהוב סרטים אמריקאים.

ב. היעלמותו של הקולנוע הכל-אמריקאי

על פי הקריאה הזאת, דווקא ״התבגרות״ הוא הסרט החלש יותר מבין השניים בבואו לטקס האוסקר. דווקא העובדה שזהו סרט אמריקאי, על משפחה אמריקאית מאת במאי אמריקאי, מציבה אותו בעמדת נחיתות. הוא לא סרט היסטורי או תקופתי, הבמאי שלו אינו נתין זר והוא לא עוסק בקולנוע. למעשה, ״התבגרות״ מזכיר לנו מה נעלם מהאוסקרים: הסרט הכל-אמריקאי. זה היה הלחם והחמאה של הוליווד בשנות השבעים. ״התבגרות״ מחזיר את הקולנוע האמריקאי לימים של ״תנאים של חיבה״, ״קרמר נגד קרמר״ ו״אנשים פשוטים״. בשלושים השנים האחרונות רק ״מיליון דולר בייבי״, ״ארץ קשוחה״ ו״השתולים״ הם סרטים שלא עונים על שלושת הקריטריונים המאפיינים את זוכי האוסקר, ושלושתם בוימו על ידי יוצרים אמריקאים. אלא ששלושתם סרטים מעובדים (שניים מספרים, אחד הוא רימייק). סרט כל-אמריקאי מקורי, מאת במאי אמריקאי, על משפחה אמריקאית, לא זכה באוסקר מאז ״איש הגשם״ ב-1986. עד כדי כך סרט כמו ״התבגרות״ הוא שמורה של זנים נכחדים באוסקר. סרטים כאלה נעשו, ואף הצליחו, ואף זכו לאהדה, אבל לא הגיעו לגביע הקדוש, האוסקר לסרט הטוב ביותר. האם ״התבגרות״ הוא ״מיס סאנשיין הקטנה״ של השנה? הסרט העצמאי האהוב, שיגיע רחוק מאוד, אבל לא רחוק מספיק? קחו כדוגמה את אלכסנדר פיין. אם הוא היה פועל בין 1967 ל-1980, שניים מסרטיו כבר היו זוכים באוסקר. אבל הוא עושה סרטים אמריקאיים קטנים (״דרכים צדדיות״, ״היורשים״, ״נברסקה״), אינטימיים, דקי אבחנה, ולכן הוא זוכה לאהדה, למועמדויות רבות, אבל אין לו באמת סיכוי לזכות כרגע בפרס הגדול, רק בפרסי ניחומים. יוצרים אמריקאיים עצמאיים, שעושים סרטים אישיים קטנים, יכולים כיום לחלום על האוסקר לתסריט מקורי. לשם הגיעו ״דרכים צדדיות״, ״מיס סאנשיין הקטנה״ ו״אבודים בטוקיו״. האם זה יהיה גורלו של ״התבגרות״?

הכתיבה על האוסקרים, וניתוח המגמות המשתמעות מרשימת הזוכים, היא מדע הבדיעבד. זה לא עוזר לנו בחיזוי, אלא רק בניתוח לאחור. ואולי, בעוד שלושים שנה נגלה שהזכייה של ״התבגרות״ באוסקר השנה היא תחילתה של תקופה חדשה, שבה האקדמיה טיפחה והיללה שוב את הקולנוע האמריקאי האישי, שמספר סיפורים על אנשים ולא על תופעות היסטוריות, סוציולוגיות ותרבותיות. סתם, אנשים.

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “האם חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע שונאים את הקולנוע האמריקאי?”

  1. איתן 22 פברואר 2015 ב - 14:01 קישור ישיר

    אני מסכים עם רוב מה שאמרת, אבל צריך לציין משהו שהוא מבחינתי ההבדל הגדול בין “בירדמן” לבין “התבגרות”: “בירדמן” הוא סרט שזועק בכל אחת מדקותיו: תסתכלו עלי! אני סרט קולנוע מ-י-ו-ח-ד!!! הצילום הבלתי אפשרי שלו (אוסקר לצילום מובטח, וגם מוצדק), מעברי הזמן בתוך השוט הרציף, שהם התחכמות בפני עצמה, אפילו פתיחת היוגה, הכל הכל הכל זועק קולנוע של זיקוקי דינור (וזו היתה, פחות או יותר, גם הטענה של המבקרים, כולל אותי, שאהבו פחות את הסרט. ראה טבלת המבקרים).

    הוליווד אוהבת סרטים מיינסטירימים. גם סרטים שמדברים על אמנות וקולנוע כמו “ארגו” או “שייקספיר מאוהב” הם סרטים בסגנון מיינסטרימי בסופו של דבר. עשויים טוב, מהודקים כאלו, מרגשים. וגם אם נבחן לרגע את “הארטיסט”: נכון, מעשה נועז. סרט אילם בשחור לבן. אבל, שוב, מרגע שהתיישבת לצפות ב”ארטיסט”, כמה זמן לקח עד ששכחת שאתה צופה בסרט אילם בשחור לבן? כמה זמן לקח עד ששקעת לחלוטין בסיפור, ובדמויות? עשר דקות? רבע שעה? (וחוץ מהסצינה באמצע שם, שבה האזאנאוויציוס, או איך שלא קוראים לו, מוסיף אפקטים של קול, הסרט הזה שוקע לחלוטין בסיפור, ולא מנפנף בייחודיותו).

    “בירדמן” מהבחינה הזו, הוא סוג של אוונגארד. סרט שבכל רגע ובכל שניה מנפנף באקסטראוואגנטיות שלו. ואכן, גם אני הבנתי את הסרט הזה כשאלה: מה אתם מעדיפים, סרטי גיבורי על, או דרמות חשובות כאלו (ומהסוף שלו, שהשאיר לא מעט מבולבלים, הבנתי שהלב שלו נמצא לחלוטין בצד גיבורי העל. ואולי בגלל זה אתה אוהב אותו כל כך, ואני פחות)

    ו”התבגרות”? כן, גם הוא מעשה נועז של קולנוע. לינקלייטר יצא למסע של 12 שנים מבלי באמת לדעת מה יקרה במהלך אותה תקופה. היה לו רעיון כללי, ולמרבה הפליאה הוא הצליח לממש אותו. אבל במהלך הצפיה באותו פלא שנקרא “התבגרות” די שכחתי מאותה עובדה. הרי לינקלייטר לא מפריד בין שנה לשנה בעזרת כותרת בסגנון “מייסון בן 8” או “מייסון בן 12”. יש משהו מאוד הומוגני בסרט הזה. משהו שרק בסוף, כשאותו מייסון בגר והפך לגבר צעיר, רק אז אותו עניין של 12 שנים שוקע באמת. אבל במהלך אותן 3 שעות הסרט זורם בנעימים, עשוי טוב, משוחק נהדר, מצולם נפלא – כל מה שזוכה אוסקר צריך.

    אני חושב שהסרט היחיד שבאמת הפתיע אותי כשהוא זכה באוסקר היה “לא ארץ לזקנים” של האחים כהן. סרט נפלא ומשובח בעיניי (אחד מהכי טובים שלהם לטעמי), אבל הפינאלה שלו באמת מושך קצת לכיוון האוונגארד, או אולי לכיוון הקולנוע האירופי, שלא מציית לקונבנציות הוליוודיות. זה יוצא הדופן. כל השאר הם בסך הכל סרטים מרגשים שעשויים טוב, כאלו שלא סוטים מקונבנציות קולנועיות “מקובלות”, אלו מנצחים את האחרים שדוגלים בחדשנות קולנועית (ע”ע “מטען הכאב” נגד “אווטאר”).

    מי יזכה הלילה? לא יודע. משאלת הלב שלי (שבחלקה מוסברת בתגובה הזו שלי) היא “התבגרות”. להתראות בשלוש וקצת בלילה.

  2. רז-ש 22 פברואר 2015 ב - 14:11 קישור ישיר

    פוסט מעניין והבחנות יפות. תודה.
    אני חושב שיש סיבה נוספת, משתמעת מהכתוב, שלבירדמן יש יתרון. רוב אם לא כל חברי האקדמיה הם כמובן אנשי קולנוע. הסרט הזה מדבר עליהם ואליהם. כמו שקראש הנוראי זכה רק בגלל שהוא התרחש בלוס אנג’לס ודיבר אל רוב חברי האקדמיה שגרים בלוס אנג’לס. במילים אחרות, למרות שהוא נעשה על ידי יוצרים “זרים” בירדמן נהנה דוקא מיתרון הביתיות – סרט על הוליווד. הארטיסט זו באמת דוגמא מצויינת מהשנים האחרונות: יש סרטים טובים יותר, הסרט הוא בעיקר אוסף של גימיקים ורעיון שהוא נחמד מאוד ולא הרבה יותר. אבל הנושא מספיק מרגש את חברי האקדמיה ברמה האישית בשביל שזה יהיה הזוכה.
    כאחד שרק אוהב סרטים ולא “חיי קולנוע” אין לי ספק שהתבגרות סרט טוב, חשוב יותר, ויהיה בעל יותר השפעה מבירדמן. אבל בירדמן הוא גם ההימור שלי לזוכה.

  3. ערן 22 פברואר 2015 ב - 19:13 קישור ישיר

    גם שתיקת הכבשים מהשלושים שנים האחרונות.

  4. עידן 22 פברואר 2015 ב - 21:38 קישור ישיר

    יאללה הימורים –
    סרט – התבגרות
    במאי – איניאריטו
    שחקן ראשי – אדי רדמיין
    שחקנית – ג׳וליאן מור
    שחקן משנה – ג׳יי קיי סימונס
    שחקנית משנה – פטרישיה ארקט
    תסריט מעובד – משחקי החיקוי
    מקורי – גרנד הוטל בודפשט
    צילום – בירדמן
    זר – אידה
    אנימציה – שישה גיבורים


השאירו תגובה