15 ספטמבר 2009 | 12:03 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

מסיבת העיתונאים עם קוונטין טרנטינו

עדכון: הוספתי את הווידיאו המלא של מסיבת העיתונאים.



img_3792


לסיכום:

אז איך היה? במילה אחת: אחלה. קוונטין טרנטינו, באופן שאני מופתע שהפתיע אותי, התגלה כמרואיין שמסוגל לקחת את השאלה הכי מחורבנת ונדושה ולענות עליה תשובה נפלאה, מבריקה, שנונה, חכמה ושהושקעה בה מחשבה. זה לא מפתיע שרוב העיתונאים הגיעו למסיבה עם שאלות שהסאב-טקסט שלהן היה: “איך אתה מעז לגעת בשואה?”. אפילו אני באתי מהכיוון הזה. סרטו של טרנטינו הלהיב אותי קולנועית – הסרט הזה מסחרר מרוב קולנוע – אבל הציק לי מכל מיני כיוונים של “מוסר”, “יצוג” ו”אנטישמיות”. בעיקר, כי תהיתי האם טרנטינו השקיע בדל מחשבה במה שהוא עושה, או שהוא שולף מהמותן. כל השאלות שנשאלו היום שהכילו את המילים “יהודים”, “שואה” ו”נאצים” – שאלות שלכאורה לא היה ביניהן ובין קולנוע דבר, ושכל רצונן לעורר פרובוקציה לוקאלית ולמצוא סאונד בייט המתאים לכותרת – קיבלו מטרנטינו תשובות מצוינות, שבהן היה שפע של חשיבה קולנועית, ורצון אמיתי לטלטל ולעצבן.


=====================




זה הווידיאו של מסיבת העיתונאים כמעט במלואה (חסרות השאלות של מנהרדט בהתחלה). החזקתי את המצלמה ביד שמאל והקלדתי ביד ימין, ולכן התוצאה כל כך רועדת. אבל שומעים את כל דבריו של טרנטינו, ויש שם כמה רגעים מעולים. רק היזהרו: התשובות שלו עמוסות ספוילרים, אז צפו בווידיאו רק אחרי הצפייה בסרט.

להורדת הווידיאו למחשב.

====================


ככה זה התנהל בלייב, החל מהשעה 12:00


אנחנו בבלוג חי ממלון דן בתל אביב. אני חושש שלא אצליח להקליד בקצב הדיבור של קוונטין טרנטינו, אבל אנסה. השעה 12:02, טרנטינו, כריסטוף וולץ (שיהיה בקרוב מזוהה כ”השחקן המועמד לאוסקר על ‘ממזרים חסרי כבוד'”) ולורנס בנדר (המפיק), עדיין לא הגיעו. הם יגיעו ב-12:10.

אם השארתם שאלות בפוסט הקודם, הן איתי כאן. אם יהיה מספיק פנאי לשאול, אשאל את כולן. (עדכון לבסוף: לא הצלחתי לשאול כלום, אבל תודה לכולם על הרעיונות המצוינים. דווקא השאלה על “להרוג את ביל 3 ” הכי סיקרנה אותי. חבל).


תכף מתחילים.


12:20: עדיין לא מתחילים. “אנחנו רוצים להתחיל”. מו”מ עם הצלמים: “צילומים בתחילה ואז לא לצלם במהלך מסיבת העיתונאים”.


12:21: טרנטינו, וולץ ובנדר נכנסים.


(שימו לב: במסיבת העיתונאים טרנטינו דיבר על הכל, ושפך המון ספוילרים על סוף הסרט. בתמלול הבא, אני מתייחס רק לקטעים שאין בהם ספוילרים משמעותיים, אבל בסרט של מסיבת העיתונאים – כשיעלה – כדאי לכם לצפות רק אחרי צפייה בסרט כי הוא מדבר שם באריכות על סוף הסרט, באחת התשובות הכי מבריקות ומצליחות שלו. תשובה שלמעשה גורמת לי להעריך את ‘ממזרים חסרי כבוד’ כפליים).


יפעת מנהרדט מ”ידיעות” מקבלת את השאלה הראשונה: “למה החלטת שבסרט שואה הגיבור לא יהיה יהודי?”.

טרנטינו בתחילה מתפתל עם תשובות כמו “דמות היא הדמות. זו הדמות, כי עליה חשבתי”, וכאלה, אבל לבסוף מתיישר ועונה לעניין: “תבינו, יש כאן עניין גדול בזה שהגיבור הוא אמריקאי ממוצא אינדיאני ושמשתמש בטקטיקות אינדיאניות. זה עניין חשוב שנועד לחבר בין היהודים והאינדיאנים, שני עמים שעברו רצח עם”.


מנהרדט: “למה באת לישראל דווקא עם הסרט הזה?”


טרנטינו: “אני מנסה להגיע עם כל סרט למדינות שלא הייתי בהן, והיה לי חשוב לראות איך קהל ישראלי מגיב לסרט הזה. ואת זה אראה הערב. האם המתח עובד, האם ההומור עובד. ואם לא הייתי בא לישראל עם הסרט הזה, הייתי בא בסרט הבא”.


מישהו מגיא פינס: “למה לא הבאת את בראד פיט?”

טרנטינו: “רק המובטלים יכלו להגיע. לכל השאר יש עבודות. (מסתכל על וולץ): אה, הוא דווקא השיג עכשיו עבודה!” (מתייחס לפרסום מאתמול שוולץ יגלם את הנבל ב”The Green Hornet”).


עיתונאית שלא קלטתי את שמה: “האם אתה לא חושב שיש טאבואים כשזה מגיע לקולנוע”.


טרנטינו: “אני חושב ששטאבואים נועדו לשבירה. ואני לא יכול לחשוב על טאבו שאני חושב שאסור לשבור. אבל אני חושב שאני יודע לאן את מכוונת ואני אענה על זה עכשיו כי זה תכף יעלה, כי אני חושב שאנשים שואלים אותי את זה לא כי השאלה באמת מעניינת אותם אלא כי הם רוצים לשמוע אותי עונה עליה. כך שיש משהו נטול כנות בשאלה הזאת. אבל שואלים אותי אותה הרבה. רוצים לדעת על עניין השואה. שואלים אותי ‘למה לא עשית סרט שואה’. אז כן, עשיתי סרט שואה. אבל אני חושב שסרטי השואה היו נורא מבאסים בעשרים השנים האחרונות כי הם עסקט בקורבן. אני באתי ממקום אחר. אני לא עסקתי בז’אנר סרט השואה אלא בז’אנר סרטי ההרפתקאות. אבל אני נוגע בשואה דרך הדמות של שושנה”.


שאלה מכתב צרפתי לכריסטוף וולץ: מה הסוד בגילום דמות נאצית?

וולץ: “אגלה לך את הסוד: לא גילמתי נאצי. נתתי לחליפה לעסוק בזה. שחקן לא יכול לגלם הכללה”.

טרנטינו: “כתסריטאי אני חייב לאהוב את כל הדמויות שלי”.


אני: “למה החלטת להשאיר את טעויות האיות שלך בשם הסרט?”

טרנטינו: “זו החלטה קריאטיבית שאני חושב שאני אוציא ממנה את העוקץ אם אני אנסה להסביר אותה”. (לא הבנתי).


אני: “אתה יכול לתת רשימה של הסרטים מהם ציטטת בעשיית הסרט הזה?”

טרנטינו: “זו שאלה קצת מציקה. היא היתה נכונה לסרט כמו ‘להרוג את ביל’, שם הגיבורה עוברת על רשימת הדמויות וכל דמות מיצגת שלב אחר בסרטי הפעולה וסגנון קולנועי אחר. נכון שבסרט הזה התחלתי את העבודה כמין הומאז’ לסרטי המלחמה, אבל תוך כדי הכתיבה הסרט נהיה משהו אחר, ואין שם ציטוטים לשם הציטוטים. בגלל שהסרט עוסק בקולנוע – יש בעלת בית קולנוע, שחקן, פרמיירה, וגבלס הוא מעין מנהל אולפן – אז כל האיזכורים הקולנועיים קשורים לעלילה עצמה”.


נמרוד צוק, “נענע”: “אם היית במאי והיית חי בגרמניה הנאצית, מה היית עושה?”

טרנטינו: “אני מניח שהייתי עושה כל מה שהם פאקינג היו אומרים לי! בגרמניה ובצרפת, במאי שסרב ליצור עבור השלטון הואשם בבגידה, כמו חיי שנוטש את משמרתו. עשיתי על זה קצת תחקיר וגיליתי שחוץ מלני ריפנשטאל, שכולם מכירים, הבמאי היחיד בעל השם שעבד תחת הנאצים היה ג.וו פאבסט. אבל לאורך כל שנות המלחמה הוא יצר רק סרט אחד. בשאר הזמן הוא עשה דבר מעניין, הוא משך רת הזמן. כל הזמן עשה צרות, ביקש שכובים, ומצא תירוצים למה הוא לא יכול לביים את הסרטים, מבלי שהוא באמת יסרב לעשות אותם”.


יוני פרת, “מקו”: “איך אתה מגיב לשואת היהודים?”

טרנטינו: “פפפפ… איך אני אמור לענות על זה?”

לורנס בנדר: “לא שזה קשור, אבל אתמול היינו ביד ושם”.

טרנטינו: “אני מגיב לשואה כמו שכל בנאדם אמור להגיב לשואה. לא משהו שאני יכול לשים לך מרכאות לפני ואחרי שייתן לך ציטוט”.


עיתונאי: “למה הצגת את היהודים כקורבנות בסרט?”

טרנטינו: “זה נכון רק בסצינה הראשונה, עם משפחת דרייפוס. בהמשך היהודים הם אלה שמשיבים מלחמה. זה גם חשוב לשים לב שהיהודים שנלחמים בסרט הם חיילים יהודים אמריקאים. זו נקודה מהותית. כי ליהודים הפולנים לא היתה האפשרות להשיב מלחמה. ליהודים האמריקאים היתה את האומה הכי חזקה מאחוריהם. באחד הדראפטים של התסריט היה משפט של אלדו (בראד פיט) שאומר לחיילים כשהוא מצביע על חייל גוי שעובר באיזור: ‘לחייל הזה יש את הזכות להיות חייל. לכם אין זכות, לכם זאת חובה, כי אתם במלחמת קודש נגד אומה שרוצה להשמיד את העם שלכם’. הסיבה שכתבתי את כל זה היא כי את כל הסרטים האחרים על השואה כבר ראיתי וכבר חטפתי מהם בחילה. וכשדיברתי עם חבריי היהודים על הסיפור, בייחוד הגברים, כולם אמרו ‘כן! זה הסיפור שאנחנו רוצים לראות! את כל השאר כבר ראינו”.


ליעל שוב היתה שאלה מצוינת שטרנטינו ענה עליה נפלא, אבל התשובה היתה ארוכה ומלאת ספוילרים, אז אחכה שתקשיבו לה בסרט. אבל הפאנץ’ שלה הכי חשוב כרגע:

יעל: “אתה כותב את התסריט בעט?”

טרנטינו: “כן. אי אפשר לכתוב שירה על מחשב”.


אדם אבולעפיה, “העיר”: “שמתי לב שבסרטיך יש המון משחק מקדים. גם לפני סצינות האקשן, עם המון דיאלוגים. אבל גם לפני סצינות אהבה. אבל סצינות אהבה מעולם לא מגיעות לכדי מימוש אצלך. אתה חושב שיגיע יום ובוא תגיע סצינה עם אהבה ממומשת?”.

טרנטינו: “אתה מדבר על אהבה או על סקס? כי אני חושב שיש אהבה בסרטים שלי. אבל למרות שאני לא חושב שיש לי איזושהי פילוסופיה בנושא, זה נכון שככה זה יצא בסרטים שלי”. (התשובה היתה קצת יותר מפורטת, אקשיב שוב להקלטה ואעבה אותה).


=============


13:00

זהו. מסיבת העיתונאים הסתיימה. בעוד חלק מהשאלות שלי נשאלו ממילא על ידי עמיתיי, לרוב השאלות שלכם לא הספקתי להגיע. אבל יש עוד הרבה חומר מעבר למה שהעליתי כאן. חלק אשלים מיד, וחלק תשמעו כשאעלה את הסרט המלא של מסיבת העיתונאים.


וכריסטוף וולץ אמר כאן, לפני מסיבת העיתונאים שהצילומים על “The Green Hornet” של מישל גונדרי וסת רוגן, מתחילים בשבוע הבא.

21 תגובות ל - “מסיבת העיתונאים עם קוונטין טרנטינו”

  1. משה גל 15 ספטמבר 2009 ב - 12:38 קישור ישיר

    האם אפשר לבקש מטרנטינו שיבוא מחר גם לסינימטק.

  2. משה גל 15 ספטמבר 2009 ב - 12:41 קישור ישיר

    לטרום בכורה בסינימטק יגיעו חובבי קולנוע רבים האוהבים את עבודותיו של טרנטינו. האם הוא יסכים להופיע בפניהם (הפתעה נהדרת) .

    יאיר תפעיל את כישוריך בנושא.

  3. ינון כהן 15 ספטמבר 2009 ב - 12:44 קישור ישיר

    למיטב ידעתי הטרום בכורה היום, לא מחר.
    http://www.jer-cin.org.il/webSite/Modules/films/Program.aspx?id=87

  4. משה גל 15 ספטמבר 2009 ב - 12:48 קישור ישיר

    היום למוזמנים ומקושרים.
    מחר כרטיסים בתשלום בסינימטק.
    (16.09.2009)

  5. משה גל 15 ספטמבר 2009 ב - 12:53 קישור ישיר

    ליאיר,
    אתה מתייחס לסינמטק – ירושלים. נכון היום.
    אני מתייחס לתל-אביב. מחר.

    תודה

  6. משה גל 15 ספטמבר 2009 ב - 13:00 קישור ישיר

    http://www.cinema.co.il/movies/movie.asp?movieId=4890

    תודה לינון כהן

  7. _LiBERTiNE_ 15 ספטמבר 2009 ב - 13:26 קישור ישיר

    תודה על ההצצה מבפנים ועל שחזור שו”ת שהיה קשה לצופים בסטרימינג הרעוע של וואינט להתחקות אחריה.
    מהמעט שהצלחתי לצפות לאור בעיות הסטרימינג, השאלה של אבולעפיה היתה הראשונה שהוציאה ממני אנחת רווחה וטוויט מרוצה. רוב השאלות שהצלחתי לשמוע היו בנאליות וצפויות ועצבנו אותי שככה מיוצגת עיתונות הקולנוע/תרבות הישראלית, כאחת יהודו-צנטרית שלא מצליחה לצאת מנקודת המבט היהודית המתבקשת ולגעת גם בהקשר הקולנועי בכלל והטרנטינו-יי בפרט. טרנטינו כמוּבן ענה מקסים בכל מקרה, והתרשמתי מאוד לטובה מוולץ ובנדר שזוהי לי “הכרות” ראשונה עמם.
    מחכה לקרוא את העדכון עם השאלות שלך.

  8. מיכאל 21 15 ספטמבר 2009 ב - 14:53 קישור ישיר

    (2009) ממזרים חסרי כבוד INGLORIOUS BASTERDS (ללא ספויילרים!)

    אם המחשב והפייסבוק היו קיימים לפני 70 שנה, יש להניח כי הייתה מוקמת קבוצה בשם
    ”דרושים יהודים: ציידי נאצים בע”מ” וכך, כל יהודי שחשקה נפשו לגרום לגרמנים לסבול ולצרוח
    מכאבים, היה מצטרף בשמחה וששון, כי מה יותר כיף מנאצי נאנק עד מוות?
    הפרוייקט של טרנטינו היה בתהליכי כתיבה כמעט 8 שנים, עד שהגיע כעת התוצר המוגמר.
    טרנטינו כמובן נזהר כבר בהתחלה, בגישה ג’נטלמנית משהו, כשהוא מציג את הפרק הראשון
    בשמו המחייב – ”היה היה בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת”. ה”היה היה”, once upon a time,
    הוא בעצם כרטיס הכניסה שלנו לעולם הפנטזיה הפרטי, לאלטרנטיבה האישית של טרנטינו בכל הנוגע
    לעיוות הסטורי של אירועי מלחה”ע ה2 בכלל וסיפור היהודים בזמן המלחמה בפרט. הנראטיב העלילתי
    נע בין שני סיפורים מצטלבים, כמתבקש מתסריט טרנטינואי מובהק: ב1941, צייד יהודים מפורסם בשם
    הנס לנדה (כריסטוף וולץ גדול! זכה בפרס השחקן בקאן) מגיע לחוות משפחה צרפתית ומגלה כי היהודים
    לא רחוקים ממנו בכלל. שושנה דרייפוס (מלאני לורן, שחקנית נפלאה ויפהפייה, שיגשה אותי בסרט
    ‘אל תדאגו, אני בסדר’ מ2007) היא הניצולה היחידה מציפורני לנדה. בעזרת דרכון מזוייף, היא מגיעה
    לפריז ורוכשת בעלות על בית קולנוע במרכז העיר. כשמיידעים אותה על פרמיירה לסרט פרו נאצי
    המבוסס על אירועי אמת, ונקרא ‘גאוות האומה’, בה ישתתפו מגדולי הצוררים הנאצים (היטלר, גבלס
    ושאר יקיריהם לצמרת הפיקוד של הרייך), היא מחליטה שהנה הגיעה ההזדמנות להגיש נקמה יהודית
    קרה ומתוקה, במי שגזל ממנה את משפחתה.

    במקביל, סגן אלדו ריין (בראד פיט) מפקד על יחידה מובחרת מיוחדת, הפועלת בשירות צ’רצ’יל, ומורכבת
    מיהודים זועמים ואכולי רגשות נקם: דוני דונוביץ’ המכונה ‘הדוב היהודי’ (איליי רות’ מצחיק רצח!),
    הוגו סטיליץ (טיל שווייגר מפחיד!), סמית’סון יוטוביץ’ (בי.ג’יי. נאבוק) ועוד 5 חבר’ה עצבניים לא פחות.
    היטלר שומע עליהם ועל הכינוי שדבק בהם – ”הממזרים”, שמעלליהם מסתכמים בקרקוף ראשים אכזרי
    וחריטת הצלב הנאצי על מצח שבוייהם בעזרת סכין ענקית ומושחזת היטב. בינתיים, סוכנת כפולה בשם
    ברידג’ט ואן האמרסמארק (דיאן קרוגר) נפגשת עימם כדי לשתף פעולה למען המטרה המשותפת של
    הפיתרון הסופי היהודי – השמדת כל בכירי הנאצים כליל, כדי להביא לסיום המלחמה.

    אז השאלה הכי גדולה וחשובה העולה מהסרט היא: ”האם טרנטינו אכן מבצע שימוש/ניצול ציני של
    השואה ומלחה”ע ה2 וגורם לזילותן המוחלט, ע”י כך שהוא הופך אותן כרצונו לבידור מהנה ומגניב,
    נטול כל סממנים עובדתיים או בעלי טאקט מוסרי בסיסי?” אולי. ואולי לא. תלוי איך הסרט גורם לכם להרגיש.
    זה יהיה שונה מאוד מצופה לצופה. טרנטינו ללא ספק מצליח במשימתו ומזימתו לזרוע אי נעימות מקוממת
    ועוכרת שלווה, כשהוא מפיל את הצופה למלכודות שונות, כמו לצחוק בקול רם יחד עם הנאצים הנמצאים
    על המסך, לאחר בדיחה גזענית שנונה ומוצלחת.

    הדמויות של טרנטינו מתנהגות כאילו הן מצויות בסיפור קומיקס סאדיסטי, בו קיים קרב נצחי בין כוחות
    קיצונים בהווייתם ושהפינאלה מאותת להגיע כל רגע בצעדי ענק. הסרט ניחן בתכונות ילדותיות, אבל בזה
    טמונה ההברקה המופתית, המייצגת את התת מודע של מיליוני צופים, שהסרט הוא עבורם כמו חלום ילדות
    שלא התגשם.

    אהבת הקולנוע הבלתי נתפסת של טרנטינו, היא אחד המוטיבים המרכזיים והמרעננים, המוליכים את
    ”התינוקות היפהפיים” (כך כינה טרנטינו את סרטו) שלו למסרים כמו – הקולנוע כמדיום פיזי, על שלל דמויותיו
    ורעיונתיו, יחיה לעד ויהיה נצור בקולקטיב האנושי-תרבותי, כמו אוצר השמור היטב בכספת חסרת מנעול.
    בעוד שאנו, בני האדם, נולדנו גוססים וכל חיינו מקווים לגאולה, שתבוא בדמות מוות בלתי נמנע. הקולנוע
    הוא בא כוחו של האדם, של מחשבות ורצונות המתורגמים לסדרת תמונות ויזואליות על מסך ענק.
    בין האזכורים והציטוטים הקולנועיים, אפשר למצוא כאן את לני רפנשטאל (במאית גרמנייה של סרטי תעמולה
    נאציים, לפני ובזמן המלחמה), ‘קזבלנקה’, מרלן דיטריך, ‘חבלה’ של היצ’קוק (ממנו שאב טרנטינו את
    ההשראה לכיצד להערים על הנאצים ולחסלם), צ’רלי צ’פלין ועוד. לא פלא שמיקומן של סצינות השיא הוא
    בבית הקולנוע של שושנה דרייפוס. הסמליות של העניין משפריצה לכל עבר, וזה תענוג לא קטן, התמוגגות
    צרופה לנוכח הסיקוונסים. והפסקול? שירים בגרמנית, נעימות מערבוני ספגטי, קצת מוזיקה קלאסית
    ובעיקר הרבה דיאלוגים בצרפתית וגרמנית.

    בשורה התחתונה, טרנטינו משדרג את אוצר המילים/מושגים שלו, לפאזה שהיא קצת מעבר לחיי היומיום
    של גנגסטרים וסמוראים. התוצאה היא סרט חריג, נועז, חסר התחשבות או עמדה כללית מוצקת וברורה
    באחד הצדדים ובעיקר מתובל בהרבה חוצפה טרנטינואית ארוגנטית אלגנטית.
    לכו לסרט בסופ”ש! לא להחמיץ אנשים!
    לסרט מגיע המשכון קטן, לנוכח הסיום. הלוואי!
    עם מייק מאיירס, ג’ולי דרייפוס, ריצ’רד סאמל, רוד טיילר, מרטין ווטקה וסמואל אל. ג’קסון בתור הקריין.

    ציון 10/9

  9. Gil15 15 ספטמבר 2009 ב - 16:21 קישור ישיר

    ליאיר, יש אפשרות שתעלה את מסיבת העיתונאים בפורמט שיהיה אפשר להוריד ולשמוע במחשב? זה יעזור לי מאוד. תודה.

  10. רותם 15 ספטמבר 2009 ב - 18:33 קישור ישיר

    טרנטינו: “זו החלטה קריאטיבית שאני חושב שאני אוציא ממנה את העוקץ אם אני אנסה להסביר אותה”.
    אני יכול להבין למה לא הבנת את התשובה שלו. זה לא תשובה. זה פשוט להגיד: זה מגניב בלי סיבה. המגניבות בלי סיבה היא הסיבה שלי. כמו חצי מהדברים שהוא עשה עד היום.

    ואני לא ממש מבין מה מסחרר קולנועית בסרט הזה. הוא די דל בעניין הזה. אחכה לביקורת שלך כנראה.

  11. הגמד 15 ספטמבר 2009 ב - 18:48 קישור ישיר

    מחשש כבד למיני ספויילרים קראתי רק את השאלה הראשונה וחצי מהתשובה. ועם זאת – בראד פיט בתור מישהו שמביא את המגניבות של הלוחמה האינידיאנית למלחמת עולם?!! הרי זה הבסיס שמניע את העלילה של “רוחות של תשוקה”(בלי הקטע שהוא מקרקף נאצים זה סתם היה סרט משפחתי רגשני תקופתי-שגונב סצינה מפלאטון-, לפחות בשבילי).

  12. אורון 15 ספטמבר 2009 ב - 19:49 קישור ישיר

    יאיר, אתה מוזמן לשנות את “עיתונאית שלא קלטתי את שמה” ל”גולשת עכבר עיר שזכתה לשאול את טרנטינו שאלה”. (עוד פרטים בניק-לינק ושמה, אגב, הוא ניצן הירש).

    אני לא חושב שהיינו באותה מסיבת עיתונאים, שלך נשמעת הרבה יותר מגניבה… מצד שני, כנראה שגם לא ראיתי את אותו הסרט כמו שאר העולם. מישהו יכול להגיד לי איפה מקרינים את “ממזרים חסרי כבוד” בגרסה המסחררת קולנועית שלו? זו שכולם קוראים לה, בהתלהבות יתר, “הסרט הכי טוב של טרנטינו”?

  13. צבי 16 ספטמבר 2009 ב - 0:54 קישור ישיר

    מה דעתך על חצובה קטנה ?

  14. *** ספוילר *** 16 ספטמבר 2009 ב - 2:18 קישור ישיר

    *** ספוילר ***

    לא הצלחתי לשמוע מה בדיוק יעל שוב שאלה. האם היא שאלה: ‘מאיפה בא לך הרעיון של ההקרנה של שושנה על גבי העשן בסוף הסרט’?
    ואם כן, כמדומני טרנטינו עונה: ‘הרעיון פשוט עלה לי ואמרתי – זה רעיון מעולה’.

    מה מצאת שהיה מעניין במיוחד בתשובה ובשאלה? אם לא שמעתי טוב, אשמח להבהרה. תודה

  15. 123 16 ספטמבר 2009 ב - 2:19 קישור ישיר

    אחלה סיקור, אגב. פוסט מרתק

  16. עדן 16 ספטמבר 2009 ב - 9:57 קישור ישיר

    לאורון – מי קורא ל”ממזרים חסרי כבוד” הסרט הכי טוב של טרנטינו ? לא שמעתי אף אחד שמתייחס אליו ככזה. אני אהבתי אותו מאד, אתה לא, אבל לא צריך להגזים.

  17. אורון 16 ספטמבר 2009 ב - 14:53 קישור ישיר

    עדן – חבר שלי שראה את הסרט בארה”ב אמר שהוא טוב יותר מספרות זולה – הטרנטינו האהוב עליו. גם טוקבקיסטים בכל מקום בו אני קורא פיסות מידע על טרנטינו (למרות שהם בטח לא ראו את הסרט) ובכלל – כל פעם שטרנטינו עושה משהו חדש, קופצות לאוויר אמירות שהוא התעלה על עצמו. בעוד לדעתי, ברור מאוד שהוא רק יורד ברמתו מסרט לסרט, באופן עקבי, רציף וחד משמעי.
    אין פה שום הגזמה. אם כבר להגיד שהסרט מסחרר קולנועית מבלי לנמק (ושמעתי גם את חיים קינן אומר שנשברו פה חוקי הקולנוע ושאר סיסמאות שאני ממש מצפה לביאורן) – זו ההגזמה. מקווה שמחר הכל יתבהר.
    (אז גם תעלה ביקורתי שלי, ותדע גם אתה שכן אהבתי את הסרט, פשוט ציפיתי למשהו אחר לחתולין).

  18. Gil15 17 ספטמבר 2009 ב - 10:13 קישור ישיר

    תודה על ההעלאה של הווידאו אבל לא הצלחתי להוריד אותו. יש למישהו הצעות?

  19. סטיבי 17 ספטמבר 2009 ב - 11:08 קישור ישיר

    מ-vimeo אפשר להוריד רק אם אתה נרשם לאתר.


השאירו תגובה ל - 123